מבוסס ברובו על סיפור אמיתי.
קריאה מהנה(:
***
"עת ספוד ועת רקוד"(קהלת ג,ד)
עמדתי שם. על יד מחיצת הפלסטיק הלבנה עם התריסים החצי שבורים, צופה בריקודים בעזרת הגברים.
חג שמחת תורה זה היה. החג שבו שואבים שמחה אמיתית לכל השנה, היום שהיה יכול להיות הכי שמח. היה יכול..
הריקודים הסוערים מבעד למחיצה הצליחו להלהיב את כולנו. אולי היו אלו השיכורים שריתקו את עייניי כולן וייתכן שמבטו המאושר של הילד על כתפי סבו פעל את שייחלנו לו כל השנה- לשמוח באמת.
רציתי לשמוח באמת. רציתי.. אבל החג הזה בשבילי מספר, כבר עשור, על דברים אחרים משל כולם, על כאב וגעגוע חזק לאמא שלי.
המחלה ניצחה אותה אז. ניצחה את כולנו, את התקווה האחרונה ששמרנו לסוף. וככה, ביום אחד, חיינו השתנו מן הקצה אל הקצה. היום הכי שמח בשנה החל לבטא את הכאב הכי עמוק.
התמונות מבעד למחיצה החלו להטשטש. הקמט בחולצה של אבי כבר לא היה כל כך חשוב כמקודם, ולולא התיקרה שמעלי הייתי בטוחה שגשם שוטף את פניי. בכיתי, בין התריסים החצי שבורים. מקווה שדמעותיי אינן פוגעות בשמחת החג של כולם, ממילא רובם שיכורים.
ילדון קטן משך לי בחולצה. "קוראים לך בחוץ" הוא אמר בביישנות והלך. יצאתי מבית הכנסת, האוויר הקר שבחוץ מילא את ריאותיי באוויר חדש ונקי. הבטתי סביב, מחפשת אנשים מוכרים, אך לשווא. היתה שם אם צעירה שניסתה להרדים את בנה הקטן, עמדת עישון פעילה הפתוחה לציבור הרחב ומגון זוגות צעירים שהסתודדו לאורך השביל המוביל אל הרחוב. על מדרגות בפינה צדדית ישבו אב ובתו הקטנה. לא הכרתי אותם. הם דיברו בקול, לא שמים ליבם אל האנשים שמסביב. התקרבתי קצת ונשענתי על הגדר שליד.
"אבא, מי יותר רחוק מאיתנו, אמא או הכוכב הזוהר הזה בשמים?" שאלה הילדה וידה כמו הצביעה על הכוכב.
"אמא" השיב האב "אך רק מבחינה פיזית, באמת אמא קרובה אלינו יותר. אנחנו מרגישים אותה, מתגעגעים אליה וחושבים עליה הרבה. היא קרובה לליבנו יותר מהכוכב"
"אבל למה ה' לקח אותה?" הקשתה הילדה. והאב כמו בסבלנות עיקשת הסביר "ה' אוהב אותה, הוא רצה שהיא תהיה קרובה אליו גם. הוא סומך עלינו שיש לנו כוחות לחיות בלעדיה"
"אבל אבא" שאלה הילדה פעם נוספת "למה דוקא בחג כזה שמח ה' לקח אותה? אנחנו בגללו עצובים וכולם בפנים שמחים ורוקדים".
האב התקרב אל בתו וליטף את שערותיה "מתוקה שלי, כולם בפנים שמחים בגלל התורה. היא הקשר שלנו אל הקב"ה, אנחנו שמחים שיש לנו אותה. לפני הרבה שנים ה' נתן לנו את התורה במעמד מיוחד. ומאז, מידי שנה, אנחנו קוראים כל שבת פרשה אחרת בתורה וכך אנו מקיפים את פרשיות התורה במשך השנה. בשבת הקרובה אנו נתחיל לקרוא מההתחלה, מבראשית. לכן כולם שמחים בפנים, על הזכות הגדולה שיש לנו את התורה. אנחנו לא צריכים להיות עצובים מתוקה, אמא אהבה מאוד את התורה ואני בטוח שהיא גם שמחה איתנו מלמעלה. וזה שה' לקח אותה ביום כזה זהו האתגר שהוא הציב לנו,הניסיון. אם אנחנו באמת אוהבים את התורה ואנו יכולים להתגבר על הכאב והגעגוע ולשמוח באמת. מבינה?" נראה היה שבמילותיו ניחם האב את עצמו. הילדה הנהנה אך לא נראתה עדין שבעת רצון "אבא, וה' יכול לקחת את התורה כמו שהוא לקח את אמא?" השאלה כמו ריחפה באוויר, לאחר דומיה של כמה שניות הוא השיב בשקט עם חיוך "שאלות קשות יש לך ילדונת, כשתגדלי אסביר לך באריכות ובנתיים נכנס לרקוד מתוקה, כן?" האב הרים את בתו על כתפיו ונכנס איתה אל בית הכנסת.
ואני, נשארתי מהורהרת. תוהה אחר הכוח הרב שטמון באביה של הקטנה. מחיתי דמעה אחרונה ונכנסתי פנימה אל עזרת הנשים עם תקווה חדשה לאתגר שלקחתי על עצמי כרגע.
קריאה מהנה(:
***
"עת ספוד ועת רקוד"(קהלת ג,ד)
עמדתי שם. על יד מחיצת הפלסטיק הלבנה עם התריסים החצי שבורים, צופה בריקודים בעזרת הגברים.
חג שמחת תורה זה היה. החג שבו שואבים שמחה אמיתית לכל השנה, היום שהיה יכול להיות הכי שמח. היה יכול..
הריקודים הסוערים מבעד למחיצה הצליחו להלהיב את כולנו. אולי היו אלו השיכורים שריתקו את עייניי כולן וייתכן שמבטו המאושר של הילד על כתפי סבו פעל את שייחלנו לו כל השנה- לשמוח באמת.
רציתי לשמוח באמת. רציתי.. אבל החג הזה בשבילי מספר, כבר עשור, על דברים אחרים משל כולם, על כאב וגעגוע חזק לאמא שלי.
המחלה ניצחה אותה אז. ניצחה את כולנו, את התקווה האחרונה ששמרנו לסוף. וככה, ביום אחד, חיינו השתנו מן הקצה אל הקצה. היום הכי שמח בשנה החל לבטא את הכאב הכי עמוק.
התמונות מבעד למחיצה החלו להטשטש. הקמט בחולצה של אבי כבר לא היה כל כך חשוב כמקודם, ולולא התיקרה שמעלי הייתי בטוחה שגשם שוטף את פניי. בכיתי, בין התריסים החצי שבורים. מקווה שדמעותיי אינן פוגעות בשמחת החג של כולם, ממילא רובם שיכורים.
ילדון קטן משך לי בחולצה. "קוראים לך בחוץ" הוא אמר בביישנות והלך. יצאתי מבית הכנסת, האוויר הקר שבחוץ מילא את ריאותיי באוויר חדש ונקי. הבטתי סביב, מחפשת אנשים מוכרים, אך לשווא. היתה שם אם צעירה שניסתה להרדים את בנה הקטן, עמדת עישון פעילה הפתוחה לציבור הרחב ומגון זוגות צעירים שהסתודדו לאורך השביל המוביל אל הרחוב. על מדרגות בפינה צדדית ישבו אב ובתו הקטנה. לא הכרתי אותם. הם דיברו בקול, לא שמים ליבם אל האנשים שמסביב. התקרבתי קצת ונשענתי על הגדר שליד.
"אבא, מי יותר רחוק מאיתנו, אמא או הכוכב הזוהר הזה בשמים?" שאלה הילדה וידה כמו הצביעה על הכוכב.
"אמא" השיב האב "אך רק מבחינה פיזית, באמת אמא קרובה אלינו יותר. אנחנו מרגישים אותה, מתגעגעים אליה וחושבים עליה הרבה. היא קרובה לליבנו יותר מהכוכב"
"אבל למה ה' לקח אותה?" הקשתה הילדה. והאב כמו בסבלנות עיקשת הסביר "ה' אוהב אותה, הוא רצה שהיא תהיה קרובה אליו גם. הוא סומך עלינו שיש לנו כוחות לחיות בלעדיה"
"אבל אבא" שאלה הילדה פעם נוספת "למה דוקא בחג כזה שמח ה' לקח אותה? אנחנו בגללו עצובים וכולם בפנים שמחים ורוקדים".
האב התקרב אל בתו וליטף את שערותיה "מתוקה שלי, כולם בפנים שמחים בגלל התורה. היא הקשר שלנו אל הקב"ה, אנחנו שמחים שיש לנו אותה. לפני הרבה שנים ה' נתן לנו את התורה במעמד מיוחד. ומאז, מידי שנה, אנחנו קוראים כל שבת פרשה אחרת בתורה וכך אנו מקיפים את פרשיות התורה במשך השנה. בשבת הקרובה אנו נתחיל לקרוא מההתחלה, מבראשית. לכן כולם שמחים בפנים, על הזכות הגדולה שיש לנו את התורה. אנחנו לא צריכים להיות עצובים מתוקה, אמא אהבה מאוד את התורה ואני בטוח שהיא גם שמחה איתנו מלמעלה. וזה שה' לקח אותה ביום כזה זהו האתגר שהוא הציב לנו,הניסיון. אם אנחנו באמת אוהבים את התורה ואנו יכולים להתגבר על הכאב והגעגוע ולשמוח באמת. מבינה?" נראה היה שבמילותיו ניחם האב את עצמו. הילדה הנהנה אך לא נראתה עדין שבעת רצון "אבא, וה' יכול לקחת את התורה כמו שהוא לקח את אמא?" השאלה כמו ריחפה באוויר, לאחר דומיה של כמה שניות הוא השיב בשקט עם חיוך "שאלות קשות יש לך ילדונת, כשתגדלי אסביר לך באריכות ובנתיים נכנס לרקוד מתוקה, כן?" האב הרים את בתו על כתפיו ונכנס איתה אל בית הכנסת.
ואני, נשארתי מהורהרת. תוהה אחר הכוח הרב שטמון באביה של הקטנה. מחיתי דמעה אחרונה ונכנסתי פנימה אל עזרת הנשים עם תקווה חדשה לאתגר שלקחתי על עצמי כרגע.
