כי צריך את זה ממש! כאילו, קטעים מהממים כאלה

ואת יכולה מתחת לכל קטע כזה לכתוב משהו מעצמך בקטנה, שיעשה להן טוב

אחיות שלי עשו לי את זה וזה ככ חימם לי את הלב כל יום במסע. זאת היתה הנקודת אור שלי בכל בוקר. לפתוח את המזוודה ולגלות עוד פתק

ערכת לטיסה לפולין:

טופי- הדבקתי עליו פתק:"כשעצוב ולא הולך" -לשימוח בשעת הצורך

טישו- "אני תפקידי לנגב לך את הדמעות"

שקית שניפחתי- "קחי עוד נשימה"- אוויר מא"י לרגעים קשים

תפילת הדרך למטוס

ומכתבים מכל הכיתה כזה..

זה היה ממש חמוד, לא קשה ולא יקר ומשמח כזה.

בס"ד

לנו חברה מהכיתה חילקה שקיות קטנות עם אדמה והשתמשתי בזה באחד הטקסים שם .

ובכללי כל מכתב מעודד ומחזק.

יישר כח על המחשבה!

שיחזרו בשלום בעז"ה.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....