האם הוא בודק גבולות רק בבית או גם בגן?

אם בדיקת הגבולות היא רק בבית,צריך לדבר על גבולות.

בית שלא עושים ...,לנסח כללי התנהגות בחיוב.

להסביר שמי שעובר ל הכללים מפסיד.

אפשר להושיב אותו לפסק זמן,או שהוא יפסיד משהוא.צופר קטן.

או שיפסיד בגלל תוצאהטבעית,הוא לכלך .בלגן הוא צריך לסדר.לנקות ואז כבר מאוחר לצאת לגינה כי חושך(לדוגמא)

אם הוא עושה בלגאן או מלכלך עליו לנקות,צריך לדרוש ממנו באסרטיביות  ובטון שקט,לכלת תקנה,לא להציב את זה לדיון.

אם הוא לא רוצה אז מנקים יחד,את מחזיקה את הידיים שלו ומכוונת אותו לנקות לאסוף.

עד שהוא סידר .ניקה את הבלגאן לא לדבר איתו לא ליצור קשר עין

אחרי זה אפשר להמשיך את הערב כרגיל.

את יכולה גם לאחר שהילד הבין שיש גבולות,להכין לוח נקודות ולצפר אותו.

נשמע מהתיאורים המלבבים שלך שהכל בבית נגיש וזמין לו.

אולי תשקלו לחסום גישה לחלק מהדברים. נניח- נעילת המקרר וארונות המטבח.

או- העברת פריטים חיוניים למדפים גבוהים יותר.

זה על דרך ה"סור מרע".

ו"עשה טוב"- כנראה שהוא צריך את העיסוק הזה. אז אולי תחשבו איך לתת לו אותו בצורה חיובית- לאפשר לו לאסוף גרוטאות ואז לפרק אותן או לבנות מהן דברים כרצונו, לתת לו לשחק  במים עם כלים ושפריצים בלי הגבלה (לנצל ימים חמים..), וכד'.

כשקראתי מה שכתבת , זה הזכיר לי קצת את הבן שלי .

אמנם לא עד כדי כך ....

הוא למשל הולך לחשמל ולשקעים ולכל מני חוטי חשמל או טלפון שמנך על הרצפה ....

ואנחנו אומרים לו 120 פעם שאסור ולוקחים אותו משם .

 או שהוא אוהב ללכת לארון המגבות וכלי ההבדלה ולהוציא משם את התוכן .

אז אני אומרת לו שאסור וישכניס לארון  בחזרה .

(בפעמים הריאשונות הכנסנו ביחד , הוא לא אהב את זה ..... אבל לאט לאט למד )

או לזחול ולגעת בתנור גם אנחנו אמרים לו שאסור (גם כאשר התנור לו עובד ....) ומעיפים אותו .

צריך להגיד לו הרבה פעמים . הוא מסתכל ומסתובב אלנו ומחייך (אוקי הבנתי אותכם ) וממשיך .
עד שאבא ואמא שלו מתקרבים לקחת אותו משם ....

מוצא מהמדפים הנמוכים משחקים וזורק .... אז מחזיר אתו /אמרים לו תאסוף אתי ביחד .

זה עובד מדי פעם (זה בתהליכים של לסדר מה שבלגן ).

בהצלחה

תודה  לכן  על  העיצות  המועילות.  אני  בהחלט  רואה  שיפור  בהתנהגות.  בת  30  קצת  העלבת  את הבן  שלי  מגיל  שנה  וחצי  הוא  מתמודד בהצלחה  עם  כל  מני  סוגרים  זה  רק  מעלה  את  רמת  האתגר.  ולטפס  על  השיש    זה  באמת  לא  פרוייקט  מסובך  בשבילו.  כך  שהגובה  הוא  לא  כ"כ  אינדקציה.  אבל  העצה  של  העשה טוב  שלך  הייתה  מעולה  ואתמול הוא  שיחק  במרפסת  במשך  חצי  שעה  בספל מים  ובכוס שהוא  שפך  ושופך...וגם  מנגב,  בשבילו  זה  גם  חוויה.  כך  שזה לא מפחיד אותו  שהוא  צריך  לנקות אחריו, הוא  עושה את  זה בהתלהבות. אבל  בהחלט  עזרת  לי  יהושבעט  כאשר  הצבתי לו  גבולות  באסרטיביות וגם את  ההפסד  שיקפתי  לו  באסרטיביות.  למרות שהוא  משחק  אותה  גבר,  כאשר הוא מפסיד  כנראה זה  חודר.       

.

לפתוח מקרר נעול הוא גם יודע?

יש נעילה מפלסטיק שקונים בחנויות של מוצרי תינוקות, ויש נעילה עם מנעול ממש שגם מבוגר לא יכול לפתוח. מבירור שאני עשיתי, אמרו לי שבשביל נעילה אמיתית אני צריכה לקנות מקרר של חברת שארפ. אשמח לשמוע אם יש לך פיתרון אחר לנעילה. כי בתי האוטיסטית היא כבר לא ילדה קטנה, אבל שובבה גדולה... הלוואי השייתי יכולה לנעול את המקרר!

לפותחת השרשור, יש לי בשבילך רעיון שיכול לעזור חלקית: לנעול כל חדר שאפשר בעזרת מפתח 0. חדר שינה, אמבטיה וכו'. כמובן צריך להיזהר שגם המפתח לא יגיע לידיים שובבות. בכל אופן לנו יש פתרון, אם חלילה ילד נועל את עצמו בחדר. על המפתחות 0 עושים חריץ בקצה המפתח (אם אני לא טועה, בעזרת מסור חשמלי) אם הדלת נעולה והמפתח תחוב במנעול, אפשר להכניס מברגה. המברגה נכנסת בחריץ, ומעיפה את המפתח! מהצד השני אפשר כמובן לפתוח את הדלת עם מפתח 0 אחר.

היום הוא בן 5 ומאוד התמתן.

ולא, עדיין לא מצאתי שיטת קסם לילדים שאוהבים לבדוק את כח המשיכה

הילדים המוגדרים שובבים הם בדרך כלל ילדים מאוד חכמים שמשעמם להם. הם מדענים צעירים שבודקים כל דבר. 

אם יש לכם כח, אפשר לבדוק יחד איתו ולכוון את תוצאות הניסוי.  אפשר לדבר איתו על "ניסויים מוכלים,"  כדי לשמור על שלמות הבית והסביבה ועל בריאות הנפש של אמא ;)

בנוסף, אפשר לקרוא ספר משהים של חיים עומר - "לשיקום הסמכות ההורית".  ספר מדהים.  אחת ההצעות הפשוטות לביצוע והיעילות מאוד היא חיבוק דב.  כשילד חורג מהגבולות, ההורה חייב לחבק אותו "חיבוק דב", חיבוק של ידיו ואולי גם רגליו של הילד, עם הידיים והרגליים שלנו.  המטרה היא להעביר מסר גופני לילד - חרגת מהגבול, עכשיו אנו מצמצמים אותך חזרה לגבול - החיבוק.  כל ילד שמתפרע או עושה מעשה שהוא יודע שאסור אבל צוחק עלינו, יכול להנות מהחיבוק.  החיבוק צריך להיות חזק אבל לא מכאיב.  חייבים להיזהר שילד עצבני לא יעיף את ראשו לאחור וחלילה נקבל מכה חזקה בסנטר.

ההמלצה בספר היא לחיבוק של שעה בהתחלה.  מנסיוני, כשילד השתולל והיה צריך הרגעה (ילד בן 2-3 וגם 7-8) חיבקתי אותו והוא התנגד, אך כעבור דקות בודדות הילד נרגע, עדיין מחובק, ולאחר זמן מועט ביותר הסתובב בעדינות בתוך החיבוק וביקש.... חיבוק!  נכון!   בתוך החיבוק שנועד להציב גבול, הילד ביקש חיבוק מתוך רכות וחיבה.  כמובן שנעניתי מיד!

וכשהילד הרגיש רגוע מספיק כדי להמשיך בשגרת היום, לאחר החיבוק המלטף, הוא פשוט קם.  בדרך כלל אחרי שקיבלתי נשיקה על הלחי.

הילד יודע כשהוא חורג מהגבולות המותרים ורוצה שמבוגר אחראי ישגיח ויחזיר אותו למסגרת הראויה והרצויה.

יחד עם זאת, ילד חכם במיוחד צריך "גבולות ניסויים".  חשבת ללמד אותו לקרוא?  נכון הוא "רק" בן 3, אבל אולי הוא מעוניין ומסוגל?

בן של חברה שלי ענה על כל התיאורים שלך לגבי בנך, עד שהוא למד לקרוא.  מאז, הוא צמוד לספר, שקט וחמוד.  נכון, מדי פעם הוא יוצא לטיול הרפתקני במיוחד עם חבר'ה, ואימו שוב דואגת.  היום הוא ב"ה לקראת סוף לימודי רפואה...

תנסי להנות, בין קטסטרופה אחת לשניה, ואולי יש פנסיונר או פנסיונרית חביבים בשכנותכם שישמח להקדיש לילד מזמנו\ה, עם ניסויים מעניינים, או "סתם" זמן לשיחה, טיול או הרפתקאה מעניינת.

בהצלחה!

פעם שמעתי בבנין שלם הרצאה בנושא.

כשמשהו מפריע לנו ואנו רוצים להציב גבול לילד, צריך לשים לב:

שהגבול הזה טוב לילד.

שאנחנו חושבים שהוא יכול לעמוד בזה.

ולהציב בכל פעם גבול אחד. (אני לא עומדת בזה...)

וכשמציבים גבול חשוב להיות עקביים מאוד ולעמוד על זה, גם אם אני באמצע משהו אחר. אחרת הילד מבין שאמנם אני רוצה שלא ישפוך את הצעצועים, אבל זה לא חשוב מספיק כדי שאפסיק שיחת טלפון, למשל.

בהצלחה!

יש מאות אימהות במצבך. אך יש גם אלפי אימהות שלמדו הסתכלות חדשה על הדינאמיקה בין הורים לילדים. לגישת "שפר" יש כמה דברים ללמד אימהות שבאמת מעוניינות בשינוי. אני בטוחה שאפשר למצוא חוג באזור מגורייך, כי יש עשרות מנחות בכל הארץ. אין שום סיבה שבעולם שלא ליהנות מכל רגע באימהות, שלא לחיות במשפחה משתפת פעולה, ולחייך מבוקר ועד ערב. אין שום סיבה שבעולם להיות אובדת עצות או מותשת. בחוג אחד בו השתתפתי, ראיתי כל כך הרבה שינויים בכל כך הרבה בתים. מצעקות ומריבות, לשיתוף פעולה ואחווה. מחוסר אונים לאימהות בוטחת בדרכה.

גדול!!!

הרגעים המהנים ביותר באמהותי:

• הפעם הרביעית בלילה שאני קמה להחליף פיג'מה ומצעים רטובים, ועוד שעה הקטנה כבר קמה לינוק   (באמת "אין שום סיבה שבעולם להיות מותשת". אא"כ את נותנת לילדה לצרוח שעה וחצי כי קשה לה להחליף הכל לבד והיא גם ככה היסטרית מההרטבה)
• הרגע הזה אחר הצהריים שבו אני גם משמשת כמתקן לגלגולים, גם עושה ש.ב עם הגדולה, גם מנסה לשטוף כלים, גם צריכה ללכת לשרותים לנגב טוסיק חמוד, וגם לחשוב על מה להכין לארוחת ערב. אה, וגם להישאר שפויה ולהכין שיעור למחר...

  ("באמת אין שום סיבה בעולם להיות אובדת עצות". אני דווקא אשמח במצבים כאלה לקבל כמה עצות שאבדו לי בדרך...)

מחילה על הציניות, אבל גם מי שעשתה את סדנאות שפר לא מחייכת מבוקר עד ערב (זה די מעייף לחייך כל הזמן), ואני בטוחה שיש רגעים שבהם היא רוצה שיעזבו אותה בשקט ויתנו לה ללכת לישון.

אז אולי שיטת שפר היא עוזרת לחלק מהאמהות, אבל בואי לא נעשה ממנה כזו אוטופיה.

זה אכן הבעיה של חסידות שפר - שהן רואות בזה את השיטה היחידה הפועלת ומתכון יחיד לחיים מאושרים. אין שום שיטה שמאפשרת לחייך כל היום. תודה בת 30.

הילד נשמע חמוד לגמרי ושובב לגמרי, ונורמלי וסקרן.

נראה לי שחלק מהצבת גבולות זה שתהיה להן סיבה אמתית. אני מצאתי, לדוגמה, עם הגדול יותר, כשהתעצבנתי עליו כשהוא התעצל ללמוד לאיזה מבחן שהייתי חייבת להגדיר לעצמי למה זה חשוב בכלל. הרי אם הוא לא ידע אנגלית הוא לא יהיה אדם פחות טוב. בסוף הגעתי לזה שמה שחשוב מאוד (מאוד במקרה שלו!) זה שיתרגל לעשות מאמץ כדי להגיע לדברים.

אז אסור לשפוך חלב על הרצפה כי זה אוכל, וה' נתן לנו אוכל לאכול, ולא כדי להשמיד. ואילו לשפוך מים וסבון על הרצפה ייתכן שאפשר בסיטואציות מסוימות כמו שטיפת רצפה.

אפשר אגב להוסיף משפט שמבאר שאת מבינה את הצד שלו (זה כיף לא נורמלי הרי לשפוך שקית חלב שלמה על הרצפה ולהשתולל בה), ולכן את מבינה שהוא נורא נהנה, אבל בבית אי אפשר לעשות דברים כאלה כי....ואם זה יחזור על עצמו תהיה תוצאה מסויימת (לפרט ב-ד-י-ו-ק מה תהיה התוצאה ולעמוד בה אחר כך!). 

בהצלחה רבה!

אגב, לגבי החיבוק דב, זה אף פעם לא עבד עם הילדים שלי, אבל חברה אמרה שאצלה זה עשה דברים יפים.

שמחתי על תגובתך.

אין כמוך, אמא יקרה. שירבו כמותך בישראל.

לגבי שפר: 

לפעמים,כדאי  לעבור את החוג פעם שנייה, מועיל מאוד, והאסימונים יורדים.

כשהילדים משתפים פעולה, עדיין צריך לעשות את כל הדברים האלו, אבל ההרגשה שונה. 

אם שני ילדים הפסיקו להרטיב במשך החוג, והבת המתבגרת חוזרת בזמן שהוקצב לה, ועוד, יש אופק. יש תקווה. 

אפשר גם להיפטר מחוסר האונים ומרגשי האשמה. ואם קל על הלב, באווירה טובה, גם המעשים קלים יותר. 

אם הסדנה עוזרת לחלק מהאימהות, כפי שכתבת, תמיד אפשר להיות בחלק הזה, של הנעזרים. 

אשמח לתת את השיעורים זה ממלא את כל השאלות ממש מפורט ברור מופשט שאין מצב שלא נבין!

ללא כל תשלום !!!!!!

ברוך ה' אני הולך עם זה ורואה את ההצלחה ממש בעינו פורחת!!! בלי עין הרע!!

וחובה על שני ההורים לשמוע ולשנן שלא נעשה טעות (זה לא מבחן בהיסטוריה) זה לבנות את האישיות של הילד וזווית הראיה שלו 

מומלץ בחום

zipeit778@walla.com

http://hanut.olam-jew.com/index.php?productID=89

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב