ואם אין לכן מספיק חלב ואתן לא יכולות\רוצות לטפל בזה אז תתנו לו תוספות!
יצא לי להיתקל כמה פעמים בסיטואציות כאלה שלא היה מספיק (באופן קבוע- תמיד או בימים מסויימים)
והאמא אומרת בפירוש "אני יודעת שהוא רעב אבל אני לא נותנת מטרנה"
זה מטריף אותי- כאילו מה נראה לך שאת מרעיבה אותו?? זה גובל בדיווח לרווחה בעיני..
עדיף לתינוק להיות שבע ממטרנה מלהיות רעב מהנקה!!
ותמ"ל זה לא מילה גסה.
את בטוחה שהבנת נכון?
האמא חושבת שהוא רעב- ולא נותנת לו?
סיטואציה שאני מכירה פעמים רבות זה שכל העולם בטוח שהתינוק רעב והאמא בטוחה שלא ומתנגדת לפיטום התינוק.
יש אמא שלא ממש מצליחה להניק..או שאין לה סבלנות וכו
אז אין אמא שיודעת שהילד רעב כי אין חלב, כל אלו שאורמות שהן מנסות לשאוב ויוצא קצת, כי בשאיבה בהתחלה יוצא יותר קצת מאשר ביניקה
אני ב''ה אין לי את הבעיה הזאת, יש לי מלא חלב ולא משנה מה יהיה אבל מכירה נשים שהגוף שלהם לא מייצר הרבה חלב, ולא משנה כמה הן יניקו. כמו שבין בני אדם יש הבדלים בצרכים ובכל מיני דברים בגוף, כך גם לגבי ההנקה. וקורה, ואני מכירה אישית מישהי, שהייתה בטוחה באמרה הזאת שלכל אמא יש מספיק חלב לילד שלה ולכן לא הביאה תוספות ולא פרשה את הבכי של התינוק שלה כרעב. עד שיום אחד היא החליטה לנסות, והילד נהיה מלאך...
אז יש אימהות שאין להם מספיק,ולא צריכות להרגיש עם זה רע וב''ה היום יש לזה פתרונות כמו התמ''ל.
הלוואי שכל בעיות ההנקה היו בעיות מדומות, שבאמונה תמימה שהכול תמיד בהכרח בסדר הן היו נפתרות מעצמן.
הלוואי שכל אותן אימהות נחושות שחשובה להן כל כך ההנקה הבלעדית היו משיגות אותה.
כשזה לא המצב - כואב מאוד לאמא כזאת להיות מואשמת בחוסר סבלנות, או כל דבר אחר שהופך את הקושי שלה לאשמתה. לצער-הנקה יש תכונה כזאת, שהוא נוגע במקומות הכי עמוקים בנפש. לפגוע במישהי במקום כזה זו בעיניי ומניסיוני ממש שפיכות דמים!
מה שכן כדאי לדעת הוא שב"ה רוב הסיבות למיעוט חלב הן פתירות, בעיקר בעיקר אם יש נגישות למידע מהימן ומקבלים תמיכה טובה (שחייבת לכלול גם אהבה וחמלה! מידע בלבד זה ממש לא מספיק) מהסביבה.
בהתהוותב"ה יש לי בדר"כ המון!! חלב חוץ מפעמים שפשוט אין!!! (לפעמים לפני מחזור אבל לא רק!)
ואני מכירה את הגוף שלי ואת הילד שלי מספיק כדי לדעת אם יש או אין.
בכלל לא בודקת ע''י שאיבה.
וכמה שקשה, כשצריך ב"ה שיש תמ"ל.
פשוט יש נשים ששומעות על קושי/ חוסר יכולת בתחום-
וישר מתחילות עם סיסמאות: אין דבר כזה שאי אפשר!!
וזה מרגיז ולא נכון!!
אז את צודקת, לא כולן ככה.
גם לבכור שלי זה קרה. כשהוא היה בן 3 ימים הוא לא אכל משהו כמו 8 שעות, לא משנה כמה ניסיתי. האחות בתינוקייה ממש התעקשה איתי לתת לו תמ"ל, אבל בהתייעצות עם יועצת הנקה החלטנו לחכות עד שהוא ידרוש מעצמו, ובאמת ב"ה כך היה, והנקתי אותו עד גיל 10 חודשים.
לא שזה רע ח"ו שהבאת לתינוקת שלך תמ"ל, שלא תביני אותי לא נכון.... רק עוד נקודת מבט
משהו שתמיד לא הבנתי בסיפור שלך.
ביומיים הראשונים היית בבי"ח? הרי משחררים ביום השלישי בד"כ.
אם היית בבי"ח היה מעקב של האחיות אחר טיטולים ואחר המשקל?
אצלי בעין כרם במיוחד בלידה הראשונה אבל גם בשניה ביקשו לשמור את הטיטולים שהאחיות יתרשמו בעצמן מהכמות והתדירות.
ועוד משהו שלא מובן לי- הרי לכולם כמות החלב מגיעה ביום השלישי, לא? בעין כרם לפחות נותנים חופשי בקבוקי מטרנה ומעודדים את האמהות להשלים אחרי הנקה. ובמקביל גם מעודדים להניק המון!
אני אישית הייתי מניקה כל פעם בערך 40 ד', ואח"כ השלמת מטרנה. לפעמים אפילו השלמה של 60 מ"ל.
המטרה של ההנקה הרבה היתה שהתינוק ואני נתרגל את התפיסה ולא כהזנה בלעדית.
מעניין אותי מה הנורמה...
זה ממש נשמע מוזר שתוך ימים ספורים התייבשת ככה לגמרי. המקרה היחיד בנוסף אלייך ששמעתי עליו זה על מישהי שהסתבר שהיתה לה בעיה בצינוריות שהתגלתה רק אצל כירורג שד.
וזה ממש מפחיד. ב"ה שהספקתם בזמן...
יש קלוסטריום (או משהו כזה) זה כמות קטנטונת אולי כפית בערך לארוחה, לא משהו שאפשר כל כך לשאוב.....
התינוק לא צריך לאכול כ''כ, בכמויות. בימים הראשונים הם עדיין מושפעים ממה שהם קיבלו בתוך הרחם.
אחרי הלידה הראשונה שלי דאגתי מאוד שביומיים הראשונים התינוק רק היה נרדם ובקושי אכל, ורופאת ילדים אמרה לי שזה לא מסוכן.
אחרי הימים הראשונים כבר חשוב לשים לב שהוא מקבל את מה שהוא צריך. (לי אמרו שזה בערך 60)
אחרי חודשים של נסיונות הנקה, אפאטי, לא מחייך עד שהאמא העייפה מנסיונות וכאבים, ושפיכת כספים על יועצות הנקה, מביאה לו בקבוק מטרנה שאחרי יומיים הוא מחייך לראשונה, ומתחיל להצמיח לחיים.
והילד השני אותו סיפור..
אז יש דבר כזה...לא ברור מה הסיבה, אך זה יכול לקרות!
לא ליפול לאבחון שגוי, שמזיק לשני הכיוונים. ללמוד את הדרכים הנכונות ואת הדרכים השגויות והמטעות לאבחן את מצב החלב, וכשעולים ספקות - לבחון אותם ברצינות, לפי מידע מהימן. לא לתת לפחד לנהל אותנו.
התכוונתי שאם יודעים שהוא לא קיבל מספיק- בין אם ניסינו להניק עוד כדי שיקבל יותר ובין אם לא
אז צריך לתת תמ"ל
ציטוט ששמעתי- "בימי שישי היא פשוט רעבה כי אני לא אוכלת ואין לי מספיק חלב. ואני לא נותנת מטרנה"
אז בבקשה- או שתשבי ותאכלי גם ביום שישי או שתתני תוספת אחרי כל ארוחה בימי שישי
(מקווה שהיא לא קוראת פה..)
בהתהוות
נשמע שהאמא הזאת שמעה סביבה הרבה פעמים את האמונה העממית שמיעוט בתזונה מוביל למיעוט בחלב, ולא מכירה את החומר המחקרי בנושא, ולא את הסקירות על התפתחות תינוקות באזורים מוכי רעב, שרואים בהם איך כל עוד הם על הנקה בלעדית הכול בסדר גמור איתם (למרות שאמא שלהם רעבה), ורק כשהם מתחילים להזדקק למזון של גדולים, שחסר, הם מתחילים להראות סימנים של תת-תזונה...
האם נראה לך שהאמא הזאת עוקבת אחרי החיתולים ורואה שוני בימי שישי? אם אכן כך, אני מסכימה איתך. זה לא מצב תקין. אבל משום מה קשה לי להאמין...
כל עוד היא נותנת לתינוקת להמשיך ולינוק עוד ועוד עד שהיא מתנתקת מרצונה, אין סיבה שתסתובב עם רגשות אשמה.
היא חשבה שהילדה רעבה ולא עשתה עם זה כלום
לא משנה אם בתכלס היא צדקה או לא
ויש גם כאלה שלא עולים במשקל והאמא לא עושה עם זה כלום..
אני יודעת שלא רצית (דילמה) להיכנס לפרטים, אבל בעיניי הפרטים מאוד משמעותיים, ואי אפשר לשפוט את התמונה השלמה בלי להתעמק בהם. גם בעניין המשקל כל מקרה לגופו, ומבחוץ הרבה פעמים לא יודעים את כל הפרטים. למשל - לא עלה במשקל, או שירד אחוזון? אחוזון לפי העקומות המעודכנות, או המיושנות שעוד מסתובבות בטיפת חלב? לא עלה במשקל בכמה זמן? באילו תנאים נשקל בכל מדידה? ואם לא עלה במשקל - האם נבדקה הסיבה? ואם מקבל חלב כל צורכו, ואין גדילה בגלל אנמיה נגיד, או צליאק? הרי במקרה כזה תוספת תמ"ל 'על עיוור' תהיה גם היא הזנחה!
אז בעיניי חשוב באותה מידה - לא לנפנף בעיות מצד אחד, ולא לרוץ לתמ"ל על כל ספק מצד שני (וגם לא להפעיל לחץ על אימהות לעשות זאת).
זו דעתי. אפשר לחלוק
אולי סוף סוף הבנים שלי יהיו באחוזון גבוה??
"ואני לא נותנת מטרנה" אז כנראה חשבה שהילדה נשארה רעבה..
והאמת שעדיף לא לדון במקרה בפורום
מרגיש לי לא הוגן (מראש לא רציתי לתת דוגמאות ובסוף התפתתי)
באמת ניסיתי להניק בילדה,כולל משאבה ופשוט לא יצא כלוםםםםםםםםם
אז העדפתי לשמור את האנרגיה ההפכפכה שלי לטיפול בילדים והם גודלים מצוין עם בקבוק
בעקבות השרשור כל אישה צריכה לדעת שיש לה מספיק חלב לתינוק שלה.
זה הכול בראש וכן יש נשים שהייצור דורש מהן יותר.
כמובן שאם לא התאמצת מספיק: לאכול בריא, לנוח כשהתינוק רדום, ולהניק המון,
לא לצפות שהחלב יזרום (יש כאלה שיש להן שפע אגדי)
שאלה לפותחת מה גרם לך לפתוח את השרשור?
זה הרי ברור שלא יעלה על הדעת להרעיב תינוק!!!
פשוט תניקו למה להוסיף תמ"ל
אני מחזירה אותה מהגנון ב4 ועד 7 אני כל יום מחדש מחפשת במה להעסיק אותה,
יש רעיונות למשחקים שמעודדים התפתחות?
קניתי לה לא מזמן כמו קוביה עם צורות בפנים שמוציאים וצריך להכניס כל צורה לחור שלה- ממש אוהבת!!!
גם תיבה מרובעת של חיות שלוחצים/מזיזים כפתורים והן קופצות מעסיק אותה ממש יפה
כמובן גם ספרים ובימבה ולצאת אבל אני מחפשת עוד רעיונות
עשיתן לי חשק להשקיע בנושא,
איך כדאי להתחיל?
יצא שאני אחראית על כספי וועד הורים, יש לי כרגע 550 ש"ח לשלוש נשות צוות למתנת סוף שנה. מה לתת בזה? דרים קארד של 150 ש"ח( 450 ש"ח ביחד) ומשהו קנוי קטן כמו עציץ ב 33 ש"ח?
לנסות לאסוף עוד 50 ורק לתת ברכה ודרים קארד של 200?
זה סכום יפה גם ככה
ולא חייב עציץ אפשר גם משהו מתכלה כמו שוקולדים
אגב כדאי שובר שאפשר לקנות במבצעים
ושיש לו אופציה דיגיטלית
רציתי רק להוסיף שלפעמים נשאר איזה עודף שלא יודעים מה לעשות איתו ומי שאוסף "נתקע".
כמובן שעדיף להשתמש בכל הסכום, אבל אם לא יוצא לדעתי לגמרי אפשר לקנות משהו קטן שלא יוצא בול בסכום, נניח שוקולד, ועם היתרה אפשר לקנות משהו קטן לילדים כמו שלוקים תוך שמעדכנים את ההורים..
סייעות 175, ואז זה בדיוק 550. אבל מתלבטת כי נראה לי שהסייעות בתכל'ס עובדות בדיוק כמו המורה אז זה לא יפה.
או בעצם פשוט אולי 175 לכולן ו 25 באמת לתרום למשהו/ לקנות שלוקים לילדים
הן לא עובדות אותו הדבר המורה מתכננת בבית אחראית על הכל וכו
אבל
היתי נותנת בסכומים שלמים
170 או 180
בנקסט קניתי משהו קטן והמכס יקר ולא משתלם. אבל אם הייתי קונה יותר היה דמי משלוח. מסובך. איך עושים את זה נכון?
ואיפה קונים שמיכה קיצית מומלצת? (וגם חורפית?) ומשטח פעילות? אשמח להמלצה. בארץ או בקישור לאתר.
משלוח חינם זה בפחות מזה.
נס שלפחות מה שקניתי התאים לנו אחרת היתי מתבאסת ממש
אין סיכוי שיוותרו לי?
להגי שעריןר ניסיתי וזה היה כזה מסובך האתר הרשמי ודורש טפסים ויאללה התיאשתי
ואצלי עוד היתה סיבה כי כשהמזנתי הזמלא היה מפורסם ישרד המכס
הז כבר הופץ ופורסם לפחות שבוע-שבועיים
אני כבר קבלתי את החבילה לשי אפילו
יש לי הזמנה גדולה משם
כי אני ממש לא.
אפשר לומר שאפילו הורדתי מעצמי את ברכת המזון
שלא נדבר על תפילה
ולאט לאט גם כשאני ביום חופשי ולבד, כבר מתעצלת לברך ולהתפלל.
נהייה לי הרגל כזה שכל הזמן תירצתי- טוב לא אברך, כי עוד שניה הילד צריך אותי ואז גם ככה לא אהייה מרוכזת.
אבל זה כבר הרגל קבוע גם כשאני לבד.
איך חוזרים לברך?
כמובן יש לי אמונה, וחזות דתית והכל, בעלי מתפלל 3 תפילות, יש לו שיעורי תורה קבועים...אבל באמת שאין לי סבלנות לתפילות וברכת המזון, הדלקת נרות שבת בקושי רק מברכת בחיפזון (מברכת לרוב את ברכת המזון המקוצרת). פעם כל תפילה אצלי הייתה תפילה, וסגולות, וברכות, היום? כלום.
וגם ממש מפריע לי שאני לא דוגמה לילדים, הם גם לא מקפידים, וברור לי שזה בגללי. הם לא רואים אותי, וכיוון שאני לא מקפידה, גם לא רואה זכות להעיר להם.
איך אני מחזירה את הרגל ברכת המזון ותפילה אחת ביום לעצמי? ולילדים?
לפעמים באמת מקצרת ולא אומרת מהרחמן.
לא יכולה לומר שהברכה נעשית בכוונה של ממש
תפילות לצערי זה רק ברכות השחר ותהלים. (ברכות השחר זה לפני שהילדים קמים) פעם הייתי מתפללת תפילה אחת בשבת (בד"כ מנחה) אבל לאחרונה לצערי אין לי כוח אפילו לזה, כי זה דורש לעמוד, ובאמת הריכוז בתפילת עמידה חשוב יותר...
וגם לי נקיפות מצפון שאני מזכירה לילדים להתפלל או שולחת אותם לתפילה ובעצמי לא...
בכל אופן, בקשר לברכת המזון - זה חינוך טוב לילדים שרואים שאסור להפסיק באמצע הברכה גם אם לילד יש משהו דחוף. (גם בתפילה זה ככה, כמובן...)
אני משתדלת גם ללמוד פרשת שבוע, וזה משהו שאפשר להפסיק בו באמצע אם ילד צריך אותי, ומצד שני אני לרוב לומדת בקול, אז הילדים רואים ושומעים. אז אולי אפשר משהו כזה...
ברכת המזון אני מקפידה לברך מיד כשאני מסיימת לאכול, ברגע שזה נדחה קל לשכוח... משתדלת לברך מתוך ברכון ואז גם הילדים רואים שאני מברכת, וגם זה עוזר יותר לכוונה (לא תמיד מצליח🫣).
תפילה לצערי ביום יום בד"כ לא מגיעה, משתדלת בשבת שחרית/ מנחה לפחות, גם קורה שמתפספס לצערי. אבל הי כרגע אני במשימה אחרת בדיוק😉👶🏻 לא סתם נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן.
כדי להרגיל את עצמך בחזרה.
אם זה משהו שהיית רגילה אליו אז תוכלי לחזור להרגל הזה מאוד מהר.
תרגילי את עצמך לברך בקול, הילדים יקלטו שזו ברכה ולאט לאט יתרגלו לא להפריע. בעיניי זה ממש דרך פשוטה להחדיר אמונה בילדים ששם שמיים שגור בפה.
תקראי על המעלה של הברכה וכמה זה חשוב. תדמייני כמה התפילה והברכה שלך חשובה. דווקא, בתור אמא למשפחה, עסוקה ומוטרדת, שבתוך סדר היום העמוס את עוצרת ומתפללת.
אם היית בתוך זה בעבר, תוכלי לחזור לזה בקלות בסיעתא דשמיא.
תפילות, תתחילי ממנחה, היום ארוך ויש זמן. לא צריך לייחד יחודיים, זה ממש עצה של היצר הרע שאומר לך שעדיף לא להתפלל בכלל כי את לא מרוכזת . בניגוד לגברים שיש להם את המניינים שלהם אנחנו יכולות להתפלל כמעט מתי שרוצות אז זה יכול להתמסמס כי מרגיש שתמיד אפשר אח''כ. אז תקבעי לך שעה שבה את עומדת להתפלל והיא תהיה קבועה.
אני יודעת על עצמי שיש תקופות שיותר חסום לי להתפלל, ויש תקופות שיותר קל, אבל מה שקובע והגדרתי לעצמי אני עושה ומאוד משתדלת לא לפספס. ברגע שעולים על הגל זה הרבה יותר פשוט.
מעריכה אותך מאוד על הרצון הזה, שתראי ברכה !
לצערי גם לא כל כך מתפללת וזה כואב לי מאוד
מקפידה, זה ממש דאורייתא... אבל לא מלחיצה את עצמי להתרכז. התרכזתי- מה טוב, אבל בסוף החובה היא לברך עם או בלי כוונה.
תפילות- לצערי אני חלשה. משתדלת תפילה אחת ביום אבל בתכל'ס לא כל יום מתפללת, לפעמים כן ולפעמים לא.
אבל גם כשאני מתפללת אני לא במקום של "אם לא התכוונתי זה לא שווה " כל אחרת אני לא אתפלל לעולם... משתדלת כפי יכולתי, בנחת.
כן מנסה שהיו עוגנים לתפילה. למשל, אם אני מצליחה להקדים קצת לעבודה אז נכנסת לבית הכנסת של מקום העבודה ומתפללת שם כמה דקות
נראה לי כדאי לחשוב איך בכל זאת אפשר.
הילדים לא יוכלו 2-3 דק' בלעדייך?
יותר עצלות.
על הרעיון של ברכת המזון, כדי להתחבר יותר, וככה העצלות מתגמדת...
בהצלחה יקרה!!!
זה לא פשוט להתחיל מה שלא רגילים.
לפני הרבה שנים קיבלתי החלטה שאין דבר כזה מבחינתי יום בלי ברכות השחר ועמידה.
אז כן, יש פעם ב.. איזה יום שפספסתי עמידה. אבל משתדלת ממש כי זה חשוב לי.
במבט שלי- עבודת ה' היא בראש סדרי העדיפויות והכל נובע משם. העצה שהכי עוזרת לי היא כל הזמן להוסיף עוד קבלה, להיות כל הזמן בתנועה קדימה.
לפני כשנתיים לקחתי על עצמי שברכת המזון תהייה מתוך הכתוב. באופן מעניין זה דווקא גרם לי לזכור יותר לברך.. (וברור שעדיין קורה לפעמים שאני שוכחת.. אבל משתדלת במיוחד שברכת המזון זה דאורייתא)
ובסוף, מרגישה ממש שזה לא בזכותי, אלא חסד ה' שאני מצליחה עם 8 ילדים ועבודה להגיע לזה...
בתפילה - יש אומרים שאשה שטרודה בענייני הבית יכולה לומר רק ברכות השחר ובתוכם ברכות התורה , ובזה יוצאת ידי חובת תפילה.
בברכת המזון גם אפשר לקצר, אני לא זוכרת בדיוק איך נכון לקצר . זוכרת שיש נוסח בלאדי ממש קצר .
בהצלחה !
ואני בסדר גמור עם זה. בשלב הזה בחיי זה לא הגיוני. לא סתם נשים פטורות מזה.
בשבת שיש לי קצת יותר נחת אז משתדלת יותר,אבל הרבה פעמים הסעודות שלי נקטעות בללכת להניק או להחליף טיטול...
(אני עם 2 מתחת שנתיים איתי בבית)
סיקרנת האמת
הולכת לשאול את הרב שלנו
מזדהה עם החוסר סבלנות.
אני כן מברכת וכן משתדלת להתפלל שתי תפילות ביום (משתדלת. לא אגיד שתמיד מצליחה)
אבל ממש מרגישה שזה בלי סבלנות. אני מברכת וחושבת על זה שאני רוצה כבר לשטוף את הכלים שאכלתי בהם, מתפללת וחושבת על מה צריכה לעשות אחרי התפילה.
זה קשוח כאמהות, אין לי מה להגיד חוץ מלחבק.
ואולי אוסיף, שאני כרגע ממשיכה להתפלל למרות חןסר הכוונה והסבלנות בדיוק כדי שזה ימשיך להיות הרגל ובעז"ה שיום אחד גפ תחזור הסבלנות.
אז מעודדת אותך להתרגל לזה חזרה גם אם זה לא יהיה בשיא הכוונה כרגע
ניסיתי להגיד לעצמי שאנסה אפילו רק ברכות השחר וברכת המזון קצרה של נשים..
אבל גם בזה לא מצליחה לעמוד
ומצטערת על זה מאד.. אבל לא מצליחה.. 
נקרא "תפילת נשים"
זה סידור שיש שם בעצם את התפילות מסודרות לפי מסלולי זמן, את יכולה לבחור מסלול לפי הזמן שיש לך ביום, ולהתפלל מתוך הסידור הזה.
נדמה לי שיש שם גם ברכת המזון/ הלל / תפילות לחגים.
נגיד 5 דקות - תפילה מינימלית
7 דקות- עם תוספת קטנה
10 דקות
15 דקות זה כבר קטעי תפילה יחסית ארוכים.
הבנתי שיש לזה ביקורות מעולות.
* (אם זה פירסום אפשר למחוק, אבל זה נראה לי פשוט לתועלת אז אני כותבת פה)
תפילה/ ברכה/ זמן פנוי לעצמך/ זמן למקלחת וכו - כל הדברים האלה תלויים באיפה את ממקמת את הדברים האלה בסקאלת סדרי העדיפויות שלך ובמקום שאת רוצה להיות בו ולא בהכרח בזמן פנוי כמו שאנחנו תופסות
בתפילה לעומת מקלחת יש גם יצר הרע שמפריע, אבל עדיין אפשר לגנוב כמה דקות בבית בלי ילדים שיפריעו רוב הזמן לדעתי.
פניות מנטלית לתפילה זה כבר משו אחר וזה תהליך מנטלי/ נפשי. כמו פניות לעשות כל דבר אחר. ולפעמים באמת קשה למקבל אבל אני חושבת שאם אנחנו חיות בתוך מרוץ עכברים שלא מאפשר לנו לפתח את הזהות שלנו בתור אמהות/ בנות זוג/ נשים יהודיות - משו לוקה בחסר בדרך
**האמור לא נכתב כתוכחה, גמני לוקה בזה.
ברכת המזון אף פעם לא מפספסת ב"ה אבל בתפילות יש לי על מה לעבוד לצערי
לא יודעת כמה זה הגיוני אבל אצלי התחילו לפני שבוע 6
אבל היפראמזיס חריף אז לא יודעת אם זה מדד.
פעם רופאים לא האמינו לי פשוט ואמרו שלפני שבוע 7 זה לא קשור להריון או שאני מדמיינת...
היום כבר מכירים ולא מזלזלים.
בכל מקרה תדעי ששום שלב לא מוזר. הבחילות יכולות להגיע בכל שלב. זה הגיוני ואמיתי וכדאי לך לבקש טיפול שיעזור לך.
בהצלחה!! זה קשוח בחילות ❤️
בלי היפראמזיס- 5 עד 18
תודה לה' בלי קשר על מלא מלא ניסים בהריון.
אל דאגה, סובלת מאוד בהריון מדברים אחרים;)
התחילו בשבוע 8,
וערב לפני הלידה עוד לקחתי בונגסטה. 😅
(לקחתי גם זופרן. אבל הוא נגמר לי כמה ימים לפני הלידה ולא קניתי חדש)
נראה לי מתחיל לי באזור שבוע 7 ומפסיק באזור 12
כמובן שזה לא על השעון. גפ בדכ זה מתחיל בהדרגה וגם מפסיק בהדרגה..
סקר-
1. איך אתן מרגישות מול העומס בחיים שמתגבר עם הילדים -העבודה-הבית וכו...?
2. מה עוזר לכן להצליח? יש שלב שהתרגלתן פשוט?ומצליחות להרגיש סבבה עם היום יום הדורש?
3. האם גדלתן בבית שנתן לכן כלים,או מפגש חיובי והכנה לחיים על שלל דרישותיהן?
מה צריך כהורה לדעתכן כדי לתת לילדים כלים והכנה לחיים?
4. האם אתן מגדירות את עצמכן עם אופי איטי-רגוע או מעשי-תקתקן-זריז?
5. מה אתן אוהבות בעצמכן דווקא בגלל מי שאתן?
2. אני חושבת שהאיזון זה הדבר העיקרי שעוזר. כל תקופה/שלב זה משתנה לפי הצרכים שלי ושל הבית. אבל להיות קשובה לעצמי לגבי הכוחות ולהשתדל לא להלקות את עצמי על מה שבכוחות שלי כרגע לעומת אחרות. ואני יודעת שאני מפצה בתקופות אחרות או כשאין ברירה.
3. לצערי לא, אצלי בבית תמיד הכול היה קשה ועמוס ובלתי אפשרי (כך ההורים הציגו את זה). אני יכולה להגיד מהבית של בעלי ששונה לגמרי משלי: סדר עדיפויות ברור, לקחת הכול בקלות ולא בהיסטריה, דוגמה אישית של ההורים, לעמוד במחויבויות ולא לעשות עניין ממה שהחיים שבחרנו (ילדים, זוגיות, עבודה) דורשים.
4. האמת שאצלי זה כל כך משתנה בהתאם להורמונים. אני גם וגם, תלוי בתקופה.
בול מה שבא לי
חלום שלי
להיות קלילה מול עומס וצריך ועוד צריך
ולהיות בחויה של חיות וקלילות
לא לעשות עניין בלב מכל ה3צב המהיר של החיים
פשוט מרגישה שזה ההפך מהאישיות שלי
אני מרגישה עומס גדול בחיים, שהולך ומתגבר כל הזמן. עומס נפשי לא פחות מעומס טכני... ובכל פעם שאני חושבת שהתרגלתי - אני מגלה שלא...
בכל אופן, בעלי הוא העוגן שלי מהבחינה הזו. אנחנו נושאים את העומס ביחד, וזה מקל.
לא יודעת לומר על הבית שגדלתי בו... ההורים שלי טיפוסים הרבה פחות לחוצים ממני, הם פחות לוקחים את החיים קשה כמוני... אבל אמא שלי מודה שלנו יש יותר עומס ממה שהיה להם.
כשאני חושבת על זה - יש מצב בהחלט שאני משדרת לילדים את הלחץ שלי, ושזה ישפיע עליהם בעתיד... אבל לא יודעת מה לעשות עם זה🤷♀️ מתפללת ומקווה שאני מצליחה לשדר להם גם דברים חיוביים
ואולי באמת הבעיה העיקרית היא שאני טיפוס שאוהב נחת - שזה טוב במובן מסוים, אבל באמת מקשה להתנהל כשיש עומס.
לא הייתי רוצה להשתנות, כן הייתי רוצה יותר "להחזיק" את עצמי כדי שאוכל להחזיק את החיים...
בינתיים חולמת על היום שבו נשב בנחת על המרפסת, ולא נצטרך לדאוג לשום טיפול לילדים
1. הוא לא בהכרח מתגבר
יש תקופות יותר/ פחות עמוסות
אני לא זורמת עם החיים
אלא מתכננת אותם ככה שיתאימו לקצב שלי רוב הזמן
2. מודעות לרצונות/ כוחות שלי
תכנון יומיומי/ שבועי/ חודשי למה שמתאים לי
3. את רוב הכלים הנדרשים לא קבלתי
אפילו להיפך
אבל כן קבלתי סטנדרטים בסיסיים של תפעול בית מבחינה טכנית
זה גם משהו
מה שילדים צריכים זה בעיקר לתת להם להתנסות בחיים נטולי שיפוטיות ועם מרחב בחירה שלהם
שההורה נמצא ברקע להכווין ולתמוך במה שצריך/ תואם גיל
וגם סטנדרטים בסיסיים בחיים של סדר/ ניקיון/ התנהלות כלכלית/ התנהלות אישית
4. איטי רגוע
אם כי אני גם יודעת לתקתק דברים בעיקר בעבודה
לא מתוך לחץ ומהירות
אלא מתוך פוקוס ומקצועיות
וזה קורה לעיתים גם במלאכות בית
5. אוהבת את האני השלם
את המעלות והחסרונות ביחד
את ההצלחות והטעויות
וגם אוהבת להיות בתהליך תמידי של שיפור/ שינוי
כי לחיות בתנועה זה כל הכיף והמשמעות בחיים
2. לזכור שזה זמני ולרוב תוצאה של שפע (ילדים, פרנסה, התפתחות אישית..)
כן חושבת שהגוף והנפש מתרגלים לקצב בסוף, רק כדאי לעצור ולראות שזה עדיין משתלם.
3. גדלתי בבית שהיתה מחשבה על איך לעזור לאחר, לוקחים את הדברים בפרופורציות, רצו שנשקיע ונצליח באופן כללי אבל בלי להשתגע, המסר תמיד היה לי אנשים טובים. מרגישה שזה עוזר לי לפקס את עצמי על מה חשוב ומה פחות..
זוכרת שבתור ילדה אמא שלי היתה עובדת בימי שישי והיה המון לחץ סביב שבת, וראיתי את העבודה שהיא עשתה כדי להגיע למצב של כניסת שבת בנחת.
4. כשיש לי משימות מוגדרות ולחץ של זמן זה מאתגר אותי ואני מתקתקת. כשיש לי זמן פנוי והמשימות משמימות אני נכנסת למוד הרגוע שלי ומתעלמת מהן 😅
5. משמח אותי שבזמני לחץ אני מצליחה לשדר רוגע ונחת, וקשה מאוד להוציא אותי מהכלים.
עומס זה חיים, זה אומר שקורה משהו.
ב"ה זה אומר שיש עבודה, שיש ילדים ושיש בשביל מה לקום בבוקר.
גם מאוד עוזר שהעומס בא בשלבים ולא בבת אחת (אין לי תאומים חח)
עוזר להצליח- להרגיש שהחיים הולכים לקום חיובי ולהתפתחות. הילדים גדלים ומפתחים אישיות וההורות הופכת להיות משמעותית יותר.
בקריירה מתקדמת, יש עניין והמשכורת עולה.
מה שעוזר לווסת את העומס- שתמיד יש מה להוריד למיקור חוץ או להוריד סטנדרטים.
מרגישה סבבה כי הקטנים גדלו 😄
הקטן שלי בן 5 וזה חיים אחרים. ויש גם גדולים שאפשר להשאיר איתם את הקטנים אז הרבה יותר גמישה וחופשית. זה מגיע לא לדאוג.
לא חושבת שהבית נתן לי כלים, אבל כן מתנה גדולה יותר- את הדרייב להצליח. ידעתי שאם אין אני לי, מי לי.
בניגוד לחברותי, לא היו לי קשרים, ואף אחד לא פתח לי דלתות. זה רק תדלק אותי יותר, הכל השגתי בזכות עצמי ביזע ועמל. יש מורים שלא נתנו לי הרבה סיכוי סתם מטעמי גזענות, דווקא להם אהבתי להכניס מכה מתחת לחגורה ולהוכיח מה אני שווה. הרגשתי עונג צרוף לראות את המבט התמה שנמרח על הפנים שלהם כשהם היו עושים את הקשר בין השם עם הציון, לבין הפנים שלי. זה הסב לי אושר יותר מהציון עצמו.
(לא כל המורים היו כאלו, אבל בהחלט היו. מרגישים את הזלזול הזה בשיעורים עד המבחן הראשון)
לגבי רגוע- תקתקן, לא זה ולא זה.
אני עושה הרבה דברים ואוהבת את העשיה, אבל זה לא שזה "אופי" זה הרבה עבודה עצמית.
אני כן בן אדם שאוהב לאתגר את עצמו.
אני יומאת לריצה של 20 דקות, אני ארוץ 22 דקות.
אני מעריכה את עצמי 90 במבחן מבחינת יכולות, אני ברבאק ינסה להוציא את ה92.
המטרות שלי תמיד יהיו בגובה העיניים ועוד קצת. חייב את העוד קצת כדי לצאת מאזור הנוחות ולדחוף את עצמי קדימה.
אני אוהבת בעצמי שדווקא איפה שקשה לי, שם אני דורשת מעצמי ולא עושה לעצמי הנחות.
עוד משהו שאני אוהבת בעצמי, שאני קשובה לעצמי הרבה יותר מאשר שאני קשובה לסביבה מבחינת מה מקובל, ככה האנרגיות שלי מופנות למקומות שנכונים לי, ותורמים לי בחיים ולא על לקבל פידבק מהסביבה שיום אחד תשתנה ואז למי אכפת אם עמדתי בסטנדרטים של הסביבה או לא.
עוד משהו שאני אוהבת בעצמי (לפחות עם הזמן זה התפתח)
אני פחות שוקעת בגלל טעויות. כלומר עושה תחקור קטן עם עצמי מה מקור הטעות ואיך ניתן למנוע מקרים דומים להבא ומתקדמת הלאה.
להישאב לתוך אשמה והלקאה עצמית, גוזל המון אנרגיה מיותרת.
ומנגד לא ללמוד מטעויות גם גרוע.
לגבי השאלה מה כהורה צריך להעניק לילדים כהכנה לחיים זו שאלה ענקית והיא עומדת בפני עצמה.
1. בהחלט עמוס, עומס טוב ומשמח. דואגת לפסקי זמן ביום יום כדי לנשום. ומנמיכה ציפיות איפה שצריך כדי לאזן את החיים.
2. למדתי איך לווסת בין מטלות הבית, לצרכים של הילדים והעבודה, והצורך שלי לנוח. למדנו יחד כזוג מה החוזקות של כל אחד מאיתנו, מה אנחנו אוהבים יותר לעשות, ומקלים על עצמנו איפה שרק אפשר. אם היה לנו יותר זמן בחיים, הבית היה יותר מסודר ונקי, האוכל היה יותר מושקע, והדברים היו מתבצעים בתדירות גבוהה יותר. אבל יש דברים שחשובים לנו יותר כרגע.
3. כן. גדלתי בבית שבו שני ההורים לוקחים חלק מלא בתפקוד הבית ומגבים אחד השני, והילדים עוזרים ולוקחים חלק בלתי נפרד. וגם בבית שלי היחס לתפקוד הבית היה ברוגע. לא גדלנו בבית מרקחת. חונכתי עם דגש גדול מאוד בחשיבות התקשורת, וביטוי הרגשות. ובאמת הרבה מאוד מהדילמות נפתרות כשלומדים לתקשר.
4. אני חד משמעית איטית ועצלנית יותר. בעלי תקתקן וזריז יותר. לכן אנחנו בדכ מעדיפים שאני אהיה עם הילדים, והוא יקח את תפקוד הבית.
5. אני אוהבת את זה שאני ובעלי בחרנו במודע איך היום יום שלנו יראה. ואנחנו מתמודדים עם עומס לא קל, ומודים עליו. ויודעים לנווט את היום יום בצורה שנכונה לנו.
אני קוראת פעמיים כל תגובה
והז מרתק אותי איך אנחנו גדלים תוך כדי החיים וכמה אנחנו בתנועה ףנימית ולמידה..איך לדייק את החיים שלנו
בא לי לשמוע עוד🙏
זה מאוד מעניין אותי
כי זה מעסיק אותי המוןןן
רציתי בהתחלה רק לשתף ולהתיעץ איתכן
אבל כשמשתפים אז בדר''כ מגיבים נורא נקודתית ולא מודעים לכך התמונה..
או מציעים רק דברים מהעולם שלנו ולא הכל מדויק
לכולם
אז הרגשתי שכיף לי קודם פשוט להרחיב אופקים
לא תמיד יוצא לי לדבר על זה עם נישם אחרות ברובד העמוק
לא רק עצות לקיפולי כביסה יעילים
אלא על עצם החוויה מול החיים
אגב אני לא בתחילת הדרך.. יש לנו כבר ב''ה הרבה אוצרות ...והרבה פז''ם של נישואים
ועדיין
אני כל הזמן בשיח פנימי רצון להבין מה הז החיים האלה בכלל
ואיפה אני בתוכם
ואיך להצליח לחוות אותם כמו שאני חולמת
1+2. לא פשוט לי ולכן אני עושה שינוי שמקווה שיעזור. התפטרתי מהעבודה ואני בדרך למקום אחר בעז'ה. עד כה נעזרת במכשירים חשמליים שמקלים מאוד ועזרה עם הילדים אבל אני פשוט חייבת ספייס וזמן עצמי ורוב ענייני הבית עליי אז לא מנסה להיות סופרוומן
3. כן לגמרי
ההורים שלי חינכו אותנו לעצמאות מגיל צעיר. הרבה חופש בחירה. הרבה מרחב להיות מי שאנחנו רוצים להיות. גם כלכלית התחלתי להיות עצמאית בגיל העשרה. ודוגמה אישית למופת בעיניי לגבי התנהלות יומיומית.
4. מעשי תקתקני לרוב. אבל כאמור צריכה ספייס אז מאזנת
5. סקרנות וראש פתוח. חוסר שיפוטיות.
חיפשתי תקופה ארוכה וברגע שסגרתי הודעתי
לדעתי פחות כדאי להתפטר ורק אז לחפש מכמה סיבות
1. את מגיעה לראיונות עם יותר בטחון
2. את לא נואשת ותקחי גם הצעות לא רלוונטיות
3. זהנראה יותר טוב בעיניי המגייסים
4. אפשר לחסוך בקשת המלצה ממעסיק נוכחי אם לא הסתדרת איתו (אומרים שהחיפוש דיסקרטי)
5. את ממשיכה רצף פנסיוני
1.את האמת, ממש קשה לי עובדת במשרה כמעט מלאה + נסיעות + 2 ילדים וקשה לי ממש. אין לי איך להוריד אחוזי משרה וחייבת כלכלית לעבוד לפחות קצת. קורסת הרבה
כמעט ולא מכינה אוכל נורמלי. חד פעמי תמיד וערימות כביסה זה נורמה
2. עדיין מנסה להתרגל ...
3. לא ככ, אמא שלי הייתה עקרת בית אז זה עולם אחר לגמרי. הילדים שלי קטנים אז לא יודעת אבל אני אומרת לעצמי שאם אני מנמיכה סטנדרטים לבנים שלי לפחות הכלות שלי ירויחו ( נס שבעלי גדל ככה )
4. אני יכולה לתקתק דברים אבל אני בדרך כלל עייפה אז זה לוקח זמןןן
1. יש תקופות עמוסות יותר ויש פחות. בתקופות שפחות לרוב אני מרגישה 'על זה' .. אבל בתקופות עמוסות יותר- העומס מאוד קשה לי, לא מרגישה שאני מצליחה להתמודד נכון וטוב. הולכת לאיבוד.
2. עוזר לי להיות בעשייה, לא ליפול לייאוש של יותר מידי כביסה, יותר מידי משימות- אלא להתחיל, לעשות. הייתי שמחה להתמקד במשימה אחת- למשל הייתי צריכה ללמוד לבחינות תקופה- ולא הצלחתי להפריד בין סידור הבית לבין הלימודים, למרות שזה מה שהיה נצרך.
3. בגדול גדלתי בבית שההורים היו כל הזמן בעשיה, לא היה מנוחה. מאוד משימתי. צריך- עושים. אין התחשבות בעצמי, בכוחות שלי, או משהו בסגנון.. ההורים שלי לוקחים את החיים יותר באופטימיות ואני לא מצליחה..
מה צריך כהורה כדי לתת לילדים כלים לחיים- בגדול לעשות דברים ברוגע, בלי לחץ, אבל גם לא נונשלנט. להימנע מביקורת עצמית או שיפוטיות יתר/הלקאה עצמית- הם יורשים את זה..
להיות באוירה חיובית ולא לדחוק את עצמך.
4. לרוב אני איטית רגועה, אבל הרבה פעמים נכנסת למוד תקתקני- אם כי, לא להרבה זמן.
5. הרגישות והרחמנות שלי- זה עוזר לי להסתכל על הילדים בצורה חומלת יותר.
מול כולם
בצורה הכי לא נעימה שיש
היא אחרי שבוע מתקשרת להתנצל
אבל וואלה לא מתאים לי!!!!! זה חדש
ואנחנו נשואים הרבה שנים וזה חדש היא מתנהגת ככה
לאחרים היא לא עושה את זה
ולאחרונה היא כל הזמן מנסה לחנך את הילדים שלנו שבקושי רואים אותה!!!!
פעם בחודשיים שלושה..,מה הקטע?
אמרתי לה לא נורא אחרי המקרה הזה אבל בלב אני רותחת
מתחרטת שלא אמרתי לה בצורה אסרטיבית שזה לא בסדר
מה שהיה זה שהיא ירדה עלינו מול כולם למה אנחנו לא מטפלים בבת הבכורה שלנו
שהיא מתנהגת מזעזע וזקוקה לטיפול דחוף-אלו היו מילותיה
ועוד חשפה פרט הכי אישי שבעולםםם מול הגיסים והגיסות
והם ישבו ושתקו...
עניתי לה בצורה שאנחנו ההורים ואנחנו מטפלים בדברים האלו והכל נעשה בייעוץ
והיא בכלל לא מודעת לכמה אנחנו עושים
תכלס מתחרטת שלא העמדתי אותה במקום כי זו חוצפה
בהלם ממה שאנשים מרשים לעצמם להתערב...
קודם כל הגבת ממש יפה ברגע האמת! אני נראה לי הייתי משתתקת מההלם.
לגבי מה לעשות- כיוון שהיא כבר התקשרה והתנצלה אז לא יודעת אם יש עוד משהו לעשות כרגע, אבל אולי לפני הפעם הבאה שאתם באים (ואלופה אם תסכימי בכלל😉❤️) שבעלך יבקש בעדינות לא להתערב בענייני הילדים.
ובנוסף להבא את האמת הייתי נמנעת מלשתף אותה בדברים שאני לא רוצה שאחרים ידעו, אם אח"כ זה יוצא ועוד מול כולם...
ובבקשה תני לעצמך לכאוב את הפגיעה, תוציאי את זה לחברה או מישהו קרוב אחר שיהיה לך קצת עיבוד לזה, חוויה לא נעימה בכלל!❤️🩹❤️
עברו שנים
העלתה את זה מהאוב
אם חלילה שוב יקרה,
תזכרי את הנעלבים ואינם עולבים ..
ותתפללי בשקט מיד על מה שחשוב לך .
יכול להיות שהיא מדקנת...
ולעת זקנה לפעמים הטקט גן כן מזדקן...
ברמה שסבא שלי אמר על התינוק של בת דודה שלי שהוא מכוער🤷♀️😱
הלםםםם
לפעמים זקנים סתם מרגישים בנוח להיות חסרי טקט אבל לפעמים חוסר הטקט (יכול לבוא בצורת דיבור פוגע או דברים אחרים לא מנומסים כמו גרפסים בציבור וכאלה) זה סימן ראשון לנסיגה קוגנטיבית והידרדרות. אם יש אצלכם במשפחה הסטוריה של אלצהיימר, והאמת שגם אם לא, כדאי בלי להפחיד אותו כמובן, לדבר עם סבא שילך לרופא וינסה להבין אם ואיך אפשר לשמור על הכושר המוחי.
ולך - לא קל לראות את הנסיגה הזאת, במיוחד לא אצל מישהו קרוב ואהוב. חיבוק 🧡
כדי שלהבא לא יקרה.
אולי היא מאלה שחושבות שאם היא התנצלה אז זה נמחק, ובפעם הבאה שוב הלשון תשתחרר...
משהו בסגנון- שלום רבקה. חשוב לי להתייחס למה שקרה לפני שבועיים. אמנם התנצלת מאז אבל זה עדיין כואב לי ואני מבקשת שלא להתייחס לתפקוד שלנו כהורים.
את האמת שזו הלבנת פנים, וטוב מאוד שלא הלבנת את פניה חזרה. אבל זה ממש ממש פוגע. חיבוק גדול
הערות על חינוך ילדים מכניסה מאוזן אחת, מוציאה מהשניה.
מה שאת חווית זה יותר חמור מהערות על חינוך ילדים.
אין לי הגדרה טובה לזה אבל וואלה לא סתם יש חיסיון רפואי ולא סתם רק אנשי מקצוע רשאים לתת אבחנות.
חיבוק גדול!!
לא יודעת מה הייתי עושה מולה, אבל קודם כל מולך להבין את עוצמת הפגיעה לא בגלל שהתערבו לך בחינוך שזה הרבה סבים וסבתות קצת נופלים בזה, אלא בגלל שהפרו ברגל גסה את הזכות שלך לפרטיות רפואית ואת הזכות שלך לא להיות מתוייגת. (לא שזה רע ללכת לטיפול, לא מצאתי הגדרה יותר טובה לעובדה שזכותו של כל אדם שלא כל מישהו ישלח אותו לטיפול..)
אני כבר כמה שנים סובלת מכאבים בנרתיק.
בשלב כלשהו הייתי אצל פרופ' לב שגיא שאיבחנה אותי ושלחה לפיזיו'. עשיתי פיזיו' ועזר לתקופה ממש מוגבלת. מאז הספקתי להיות אצל עוד רופאים ולקבל אבחנה של אנדומטריוזיס. ואז הלכתי לסבב נוסף של פיזיו' אצל מישהי יותר מומחית.
אבל הכאבים רק השתפרו, לא נעלמו.
כדאי לי ללכת שוב לפרופ' לב שגיא?
הפיזיו' שלי טוענת שאין טעם, כי האבחנה שלה לא תשנה.
בשם ד"ר רז בכר. היא עובדת בשיבא ומומחית באדומטריוזיס, ובאחד הפרקים של הפודקאסט היא אירחה פיזיותרפיסטית רצפת אגן שמטפלת בנשים עם אנדו'.
מצרפת קישור, אולי יהיו לך תובנות מהפרק שיעזרו לך
