איך אפשר להבטיח דבר כזה?

בנאדם נמצא בניסיון קשה!

הוא נילחם בהתחלה עוד יש לו כוח למלחמות אבל מתישהו די אין כוח אתה מפורק!

מיואש!

לא מצליח למצוא את הכוח הזה..

אני לא מבינה איך אפשר להבטיח דבר כזה?

מי אמר שבאמת לכולם יש כוח?

ננסה למצוא...
ולכתוב מה שיחון הי"ת.

כן. ממש ככה.

ד' ברא בהם את יצר ההשרדות, ולכן המחשבות היחידות שרצות להם בראש קשורות ל: איך אני יכול לשרוד טוב יותר.

אבל לאדם, לעומת זאת, ניתנה הבחירה מה לעשות עם חייו. זה לא אומר שמותר לו להתאבד - אלא שיש לו האפשרות לעשות את זה. 

הפינגוינים מתאבדים חפשו בגוגל ותראו

ואת יודעת מה?

יש אנשים שכ"כ טוב להם בחיים ואין רע,

ואז הם מתאבדים.

למה?

כי חלק מ החיים עצמם הוא הקושי.

זה נותן משמעות, נותן התקדמות.

ע"י הרע מעריכים את הטוב. עד כמה שזה מצער.

ואם בנאדם מאמין שהכל לטובתו, וסומך על ה'

שייתן לו את הכוחות, זה פותר חלק מהבעיה.

לא הייתי מוותרת על אף קושי שעברתי.

זה בנה אותי.

זה הפך אותי לאדם הטוב שאני.

והוא קשור לה' ושה' אוהב אותו הוא יכול לעבור את כל הניסינות אבל צריך לשנן את זה וללמוד את הסוגיה מי שרוצה יכול לפנות אלי אני יתן לו מקורות כמה ה' אוהב אותנו בלנ"ד, וראיה אחת הביא לא מצאתי בפרוש בתנ"ך שה' שונא אותנו, כתוב שהוא שונא את המעשים ולא את ישראל, לעומתו כתוב את עשו שנאתי.

ה' אוהב אותנו  

אנשים לא מתאבדים סתם. המוות הוא דבר מפחיד וזה טבעי.  אתה לא יודע מה קורא אחריו והפחד מהלא נודע גדול.

אני שמחה שנפתח פה דיון על כך כיוון שרציתי אף אני לעלות את הנושא בתור אחת שהיייתה במקום הזה ויצאה משם ברוך ה'.

כבן אדם חושב להתאבד, זה שהוא לגמרי מיואש. שהוא מאבד אמון בסביבה שלו.

ומי שמגיע למקום הזה זה מטורף וזה קשה לצאת מזה.

לו את הכוח לעמוד בזה...כי זה מה שאומרים לו מגיל 0 שיש לו את הכוח

אבל הוא רואה שהמציאות לא כזאת..הוא האמין בזה בהתחלה הוא חיפש את הכוחות הוא נילחם אבל במקום שיראה תוצאות טובות במקום שיראה הצלחה אחרי המלחמה הזאת הוא רואה ההפך עוד נפילה ועוד אחת כככה כל פעם

אז למה שירצה להמשיך להלחם??

הוא מבין שכניראה אין לו את הכוחות לעמוד בזה

באפשרות שהייתה להם במסגרת הבחירה החופשית - ברע.

הם בחרו בנורא מכל - לרצוח נפש מישראל, ולגדוע באחת חיים.

המעשה שלהם אינו נופל מרצח של אדם אחר, ועל כן ההלכה היהודית מייחסת

למעשה זה חומרה רבה:

"המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים.

ואי זהו המאבד עצמו לדעת? לא שעלה לגג ונפל ומת,

אלא האומר: "הריני עולה לראש הגג", ראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת - הרי זה בחזקת שאבד עצמו לדעת.

אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גב סייפו - הרי זה בחזקת כל המתים ומתעסקין עמו ואין מונעין ממנו דבר." (רמב"ם הלכות אבל)

לעניות דעתי לכל אדם באשר הוא אדם יש כוחות להתמודד עם כל מה שעובר עליו!!

אבל יש אנשים שבוחרים ברע,או שהמוות בשבילם הוא פיתרון כי אחרי המוות לא תאלץ להתמודד עם כל ניסיונות העולם הזה..

הם מנסים לעקוף את הניסיון ולברוח למקום הכי רחוק שיש...

זאת בריחה..(וזה לא בקטע של לשפוט.זה פשוט הבריחה הכי רחוקה).

חוץ מזה יש אנשים שמתאבדים מסיבות אחרות....

אגב,אני מסכימה שלפעמים הניסיונות שהקב"ה מביא עלינו נראים לנו גדולים עלינו בכמה וכמה מידות.

אבל זה חלק מהניסיון.

אנחנו אמורים לעמוד לדו קרב עם הניסיון.לא להכנע.ולזכור שהקב"ה רק רוצה בטובתינו.אז אין מצב שאין לנו יכולת לעמוד בניסיון!

בנוסף יש את הקטע של כפרת עוונות,וזה קצת מכניס לפרופורציה..

זו דעתי!

בהצלחה..

ואם צריך אפשר באישי..

אבל אני חושבת שאולי שיש מי שחושבים שאנשים שהתאבדו היה להם קשה אז במקום להתמודד ברחו.

תנסו רגע להיות במקום שלהם. למשל,

אתה הולך לבית הספר אף אחד לא מדבר איתך. אם מישהו מדבר איתך זה רק פגיעות, העלבות, עלבונות ופגיעה בתחומים האישיים ביותר והקרובים אליך ביותר. מתנקלים אליך כל הזמן. אין שיעור שלא יפגעו בך, אין הפסקה שלא ישפילו אותך לעיניי כולם. אין לך אף חבר, אף אחד שיעמוד בצד שלך, אף אחד שיעמוד ויגיד משהו שיעצור את זה. כולם צוחקים עליך, כולם פוגעים בך. ואם תנסה לפנות למישהו, ההצקות רק יגברו. אתה מעדיף לשתוק. אתה מעדיף לבלוע את העלבון לעצור את הדמעות ולבכות רק בדרך הביתה אחרי שעזבו אותך סוף כל סוף לנפשך.

לא משהו נכון? הבעייה היא שזה לא יום אחד, לא שבוע אחד, לא חודש ואפילו לא שנה. שש שנים שלמות שזה הנוהל היומיומי שלך.

כשאתה נמצא בנקודה הזו, לא סתם קשה לך. ושאתה בוחר בגרוע מכל זה לא מתוך פזיזות אלא כי אתה אומר שמוטב המוות מהחיים האלו.

האתגר הגדול באמת הוא לשקם את עצמך אחרי כל זה. אתה מתחיל מאפס ואין כמעט מי שיחזיק לך את היד ויעודד אותך. אתה יוצא מפינה נפשית קשה ונוקבת וזה מטורף.

זו רק דוגמא קטנה וכיביכול שולית ואני בטוחה שיש כאלה אם סיבות גרועות יותר אבל בבקשה לדבר כלפיהם בעדינות וכמובן שלא בבוטות.

אנשים מבוגרים לרוב מפנים לקונית כמעט לפסיכולוג על המקום 

וזה רק שובר את האנשים עוד יותר.

ובגלל משפטים כאלה ואנשים צעירים (וסליחה על הבוטות, אבל הייתי חייייבת להגיב, בתור אחת שלמדה את הנושא הרבה הרבה שנים)

אז הסטיגמה היא שברגע ששולחים לפסיכולוג אז הבנאדם דפוק.

ממש לא!!

לפסיכולוג יש כלים שהלוואי ולכל אחד היה- כלים של הקשבה אמיתית לאדם שמול ויכולת לעזור לאדם למצוא את הכוחות שיש בו ולתת הכוונה איך לצאת ממצבים קשים ומייאשים.

אסור לבטל עבודה של פסיכולוג, כמו שלא תבטל עבודה של רופא מנתח!!

אני לא יודעת בן כמה אתה אבל זה שאצלך פסיכולוג נתפס כאדם "חופר" שרק הורים מיואשים שולחים אליו, לא אומר שהדבר נכון, ואם מציעים לאדם ללכת לפסיכולוג זה כמו שיציעו לאדם שיש לו מחלה בכבד ללכת לרופא מומחה בכבד שיעזור לו.

(וכן, כשאדם מיואש מהחיים או מדוכא אז הוא כרגע חולה. הנפש שלו חולה וצריכה עזרה. ואני בזה שום דבר נורא!

כמו שלא נצחק או נזלזל באדם חולה גופנית, כך גם נפשית אנשים לפעמים זקוקים לרפואה. )

הלוואי והייתם מבינים קצת יותר לעומק ומעריכים ולא שולחים משפטים סטיגמטיים ומטעים. האמת שזה עצוב לי.

בהצלחה.

בס"ד

אבל פסיכולוג שיבוא בגישה של לתקן את האדם שיושב מולו לא ישיג כלום

פסיכולוג אמור להקל ולתת כלים להתמודד עם הבעיה 

אם נתקלתם בפסיכולוגים גרועים אל תוציאו להם שם רע מול כולם

גם ככה לרוב יש דעה קדומה גרועה עליהם

ויש כאלה שהכרחי להם ללכת לטיפול שהוא

אפילו רק כדי שיהיה מי שיקשיב להם

לפעמים בגלל שהמשפחה שלו, והסביבה הקרובה שלו לא יכלה לעזור לו,

או אפילו הקשיתה עליו את מה שעובר עליו.

פסיכולוג זה אדם שיכול לעזור לך כל עוד לא תקרא לו פסיכולוג. אם אתה בא אליו כפסיכולוג אתה מרגיש פסיכי בעצמך. אם אתה בא אליו כאל בן אדם שיעזור לך אתה אוטומטית מרגיש בנוח יותר.

ללכת לפסיכולוג.

בסך הכל יש איסור "לא תעמוד על דם רעיך" ונראה לי שאם מישהו שואל שאלה כזו, משהו עומד מאחורי זה.

רק רציתי לוודא שהיא לא מתמודדת לבד.

בס"ד

העניין שגם להשתמש בכוח זה קשה

מחשבות אובדניות ודיכאון זאת מלחמה קשה

לפעמים היאוש כל כך גדול שהוא לוחש שגם אם יש סיכוי להינצל אין בשביל מה

או שמרוב שרע כבר לא רוצים גם מהטוב של החיים

כדי להגיע למקום של אובדנות צריך להיות בתחתית היאוש

צריך להבין שתקווה היא דבר מחיה וכשהיא חסרה אין עניין לחיות

וגם כשיש כוח בוחרים ללא להשתמש בו במודע כדי להימנע ממחלמחות נוסופות שהחיים ודאי יביאו

זאת דעתי

מאמץ, גם הוא נחשב סבל עבורם והם לא מוכנים לסבול.

למרות ש'אדם לעמל יולד' ומאמץ עבור החיים אדם צריך להתאמץ אותו בכיף ובשמחה.

כך הם גם מתגרשים, כי לא מוכנים להתאמץ על זוגיות ומחשיבים את המאמץ לסבל.

אם אדם הראשון היה מתאבד ברגע שקולל ב'בזיעת אפיך תאכל לחם" לא היתה אנושות.

והוא עבד קשה מאד מאד. חרש זרע קצר דש זרה ברר טחן לש ואפה במו ידיו עד שזכה לאכול לחם.

כך גם ניצולי השואה שהגיעו שבורים ומרוסקים ובכל זאת הקימו מחדש משפחות בעבודה קשה.

כי גם אדם הבין שאין לברוח מהקב"ה ואם קשה כאן, עוד יותר קשה שם בעולם הבא וצריך לתקן

ולבצע את השליחות עלי אדמות וזה עצמו נותן תוכן שמחה וברכה ובסופו של יום גם תענוג בחיים.

הכח לא נעלם, אנשים מתעצלים פשוט לגלותו ובוחרים בדרך הקלה. כך גם אנשים שנופלים להתמכרויות

שונות, כולם מחפשים קיצורי דרך ונופלים יותר עמוק. צריך לעבוד את ה' גם כשקשה רק בשמחה...

כי לאנשים יש כוח להתמודד עם הניסיון שהשם נתן לו ולא שהחברה הנוראית של היום נותנת לו 

בס"ד

הניסיונות, עם כמה שהם נראים קשים מנקודת המבט שלנו, נועדו כדיי להעלות אותנו, כמו שמרימים דגל על נס,

לבנות אותנו, לעצב אותנו, להפוך אותנו למשופרים יותר..(עייני פרשת לך לך 10 הניסיונות של אברהם..קרדיט לדרשה של הרב;)

זכורים לי ימים שהייתי בתחתית..אבל מתוך כל הקושי והסבל, מוצאים את הכוחות, מוצאים דבריים שמחיים אותנו, דברים שעושים לנו טוב, אפילו הקטנים ביותר, דברים לחיות למענם..ואף פעם לא מרימים ידיים ואומרים נואש..אף פעם לא מוותרים על החיים. 

לב שבור, מקווה שליבך מאחה את עצמו ותמצאי את הכוחות, כי יש בך הרבה מעבר למה שאת חושבת..

ורק הערת אגב קטנה..אנשים שאצלי הם דמיות להערצה, הערכה וכל היוצא והמשתמע מזה, הם בת גלים ואופיר שער, רחלי ואבי פרנקל, ואיריס ואורי יפרח..

ראיתי את בת גלים מדברת, הייתי בשיעור של רחלי, ואני עדיין לא כל כך מסוגלת להבין איך, בנאדם קם ונעמד על הרגליים אחרי כאלה נסיונות..זה לא נתפס, אבל אנחנו מאמינים בקב"ה, שהנסיונות שהוא נותן לנו מצמיחים אותנו, והם לא לחינם...

יהיה טוב חברה!

נכון שלא כל אדם שקשה לו ילך עכשיו ויתאבד...

אבל אני בטוחה שהרבה חושבים על זה!

אולי לא אומרים את זה אולי לא עושים את זה אבל חושבים על זה!

ברגע שלאדם קשה והוא לא מצליח למצוא פיתרון לקושי הוא מתחיל לאבד את הטעם בחיים

רוב האנשים ימשיכו לחיות למרות שהם לא מרגישים שיש טעם לחיות

ויש כאלה שיתאבדו

השאלה מה באמת עדיף??

בנאדם שגומר עם זה פעם אחת ולתמיד

או בנאדם שרק חושב על זה שהוא רוצה לגמור עם זה אבל לא עושה את זה אבל במקום זה מסתגר לעלום חיי את הדכאון כל יום כואב את הדכאון..מרגיש לבד..כי תכלס אפחד אבל אפחד לא יכול להבין את מה שהולך לו בלב

כל יום בחיים הוא סבל בשבילו הוא היה שמח לא לקום בבוקר...

מה עדיף??? לגמור או פשוט לתת לבנאדם להשאר עם הסבל?

לא דיברנו על קלות,אבל חלק מהותי מהמשוואה חסר אצלך בשיקול,הפתרון לבעיה,ההבנה שככל הנראה ניתן לצאת והוא יצא מהמציאות הזו.

ב.מעבר לכך חשוב ללמוד (אבל באמת) על קדושת החיים ועל חומרת המעשה הזה

יש פיתרון וצריך למצוא את הכוחות להגיע אליו. המלצה, לנסות למצוא נקודות אור. בן אדם אהוב, מטרה נכספת אפילו שטויות או דברים שאי אפשר להסתמך עליהם אבל לעת הזו הם נותנים לך תנופה ועוזרים לך לצאת מהפינה הזו אפילו בסנטימטר, לאט לאט אתה יוצא חזרה לאפשרויות נוספות

ננסח את השאלה ברשותך בצורה טיפה אחרת: למה הם לקחו את כל הטוב של החיים שלהם וזרקו לפח ואיך הקב"ה לא עצתר בעדם?

אז ככה:

ריבונו של עולם נותן לכל אחד בחירה חופשית.

הוא עוצר אותם, אבל באיזושהו שלב הוא משחרר אותם לחופשי.

והרבה פעממים, האנשים האלה עושים את הטעות הזאת בגלל שקשה להם. קשה להם להאמין בטוב הזה. הם חושבים שבלי אותו דבר שהם איבדו, אין להם למה לחיות.

כמובן שבשכל שלנו אנחנו מבינים כמה זה לא הגיוני ונתפס, שרק בגלל הדבר הזה שחסר להם, לזרוק חיים שלמים לפח.

לנו ב"ה יש את הגבול בין הטוב וברע, להם קצת קשה.

 אני לא דן אותם אבל יש את הכוחות לכל אחד להתגבר על הניסיונות אבל פשוט היצר הרע מייאש אותנו לפני שנחפש את העצות והכוחות שיש בנו, 

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!