נראה לי שזה מישהו ששומר שבת וגם מקפיד על ההלכות ומקשיב לרבנים....

וגם אם הוא לא מקיים הכול, אבל בשאיפה להגיע לשם...

היה לנו ממש מלא דעות בנות אמרו שאולי מי שהוא דתי הוא בכלל ככה בגלל ההורים שלו..

ואולי בגלל החברה..

ואולי כי מצווים אותו או שהוא מעדיף להיות חילוני או משהו אחר..  

והוא בעצם כל הזמן אומר לא אני יעשה את זה לאט לאט..

עם את רוצה עוד אשמח להרחיב

(כן לפעמים מסורתי שומר יותר מדתי לייט ההבדל הוא באמת בהגדרה

ומתוך היכרות אם אנשים זה הבדל עצום)

אדם, לדתי/לא דתי.

כמובן שאין הכונה לרצון שלו לחברים שהם במקרה דתיים, אלא שהחברה שהוא יבחר להיות בה, ואפילו להקים אותה היא חברה דתית. (הרצון המדובר כאן הוא בעיקר ההחלטה הנובעת מהרצון, שהיא מה שהופך את הרצון לדבר ממשי.)

כמובן שישנן דתות שונות, וכל חברה יכולה ליצור דת משלה.

וכאן מופיעה עוד שאלה והיא-אם כן, מהי התכונה של החברה הדתית הישראלית? (או אולי נכון יותר לומר-"עדת ישראל")

אמונה בה' אחד בורא העולם שאין לדבר בעולם קיום בלעדיו והוא מעל מימדי הזמן והחומר ואינו מורכב מחלקים שונים, וקבלת עול מלכותו ועבודתו, ושלילת העבודה לכל ישות אחרת (רוחנית או חומרית).

אמונה בכך שהוא מדבר עם בני אדם ומצוה עליהם, והוציא את ישראל ממצרים להיות לו לעם ושלח את משה רבינו לתת להם תורה שלמה שחובה לקבלה והיא המורה את הדרך הישרה לכל העולם עד עולם בלא שינוי.

האמונה בכך שהוא משגיח על העולם ויודע הכל, וגומל לאנשים כפי מעשיהם, לצדיק טוב ולרשע רע.

האמונה שהוא מנהיג את העולם לתכלית שהקב"ה הבטיח לעם ישראל, שהיא: עולם הבא- דהיינו מציאות של הכרה שלמה ונצחית בה' אלקי ישראל הממלאת את האדם בעונג, ימות המשיח- דהיינו שיגיע זמן שהעולם יהיה כולו תחת שלטון הטוב והצדק שגם עוזר לכל אחד לשמוח בחייו ולממש את ייעודו, ותחיית המתים-דהיינו האפשרות להוציא לפועל את השלמות הגדולה ביותר שהאדם יכול להגיע אליה ולא הגיע אליה בגלל הבעיות שלו (וכאן ישנה מחלוקת בין שיטות שונות מהי בדיוק אותה שלמות, והאם יש לה סוף ואכמ"ל.)

לכן, נביא שמכחיש אחד מהדברים הללו-דינו חנק.

השתדלתי מאוד לצאת בהגדרות הללו ידי חובת כל הדעות בלי להוסיף על אף אחת מהן.

כללי האמונה הם אמונה באלקים, אמונה בהדרכתו בעולם ואמונה בהנהגתו את העולם.

אחרי שאדם יודע את זה, הוא זה שצריך להגדיר את עצמו כדתי. עצם הרצון שלו להגדיר את עצמו כדתי מעיד בד"כ על רצונו להשתייך לחברה הדתית, ולהיפך.

אני משתמש בו רק כשממש אין לי דרך אחרת להגיד את הדברים...

בגדול אפשר לשייך אנשים למושג 'שומר שבת' אם כי כולנו לא שומרים על כל הלכות השבת באופן מוחלט וכך גם כל 'חילוני' שומר כן על חלק ממצוות השבת.

יש המשתמשים בביטוי 'הולך עם כיפה' , או 'נוסע בשבת', גם אפשרי.

הגמרא במסכת בבא מציעא אומרת שתלמיד חכם הוא אחד שאינו דובר אמת באושפיזא, פוריא ומסכת..

אנחנו לא במתמטיקה והגדרה לא צריכה להיות מדוייקת . אז אם אני משתמש במלה דתי בהגדרה עצמה לא נורא. אני מתכוון לכאלה שכולם  קוראים להם דתיים.

 אז מי שאומר "אין דבר כזה יהודי דתי כולם דתיים" נראה לי שהוא לא מתייחס ברצינות תורה והכל אצלו כזה כאילו.

 אבל אם כאלה שמתיחסים ברתינות לתורה רואים בו דתי אז הוא דתי.

שמקשיב למה שאלוקים כותב בספר החוקים שלו

ולמה שהחכמים שהתקרבו לאלוקים גזרו ואמרו, כמו שכתוב ועשית ככל אשר יורוך.

ולא אף שילטון זר.

ה' יתברך, אלוקי ישראל, ציווה בתורה חוקים. 
מי שרואה את ה' כמלך שלו לא יקים שום פקודה של מלך אחר (נוצרי, מוסלמי, אל כופר (אתאיסיט) וכו').

יקיים את המצוות כמה שיותר, 

אם מעד בשוגג, ישתדל לעשות תשובה.

אך לא יתכן שמועד במזיד! אם הוא מועד במזיד זה סימן שההנחת יסוד שה' הוא המלך מעוררת אצלו...

דוד, שלמה, אסא, ועוד רבים וטובים, לא היו דתיים?

כזכור יש חטא-בשוגג, עוון במזיד ופשע במרד-להכעיס. המומר הוא מי שיותר גרוע משלושתם, והוא מי שהוחזק לעבור על עבירה במזיד, ויש מומר לתאבון ומומר להכעיס, אבל רק אחרי שהוחזק ונתפרסם כאחד שעובר עבירות.

אדם שהיצר שלו יותר חזק מהשכל, לא אומר שאין שכל, או שאנחנו לא מתיחסים לשכל.

כמובן שיש גבול לכל תעלול, אבל כל עוד האדם עצמו מתיחס לשכל שלו, מן הראוי שגם אנו נתיחס לזה. רק אדם שאיבד את הרצון הבסיסי להיות חלק מחברה דתית, מראה שכבר לא מעניין אותו לכבד את האמונה הדתית.

גם אדם רשע יכול להיות דתי. "צבור" כידוע-צדיקים בינוניים ורשעים. וגם המעלה של החלבנה בקטורת, היא דוקא בגדולה הזאת, של אדם שהנפש שלו הושחתה, ובכל זאת הוא נותן לאלקים את הכבוד הבסיסי בזה שהוא מצטרף אל הצדיקים בעצם האמונה והדת, למרות שקשה לו לקיים מצוות. כמובן שאין בדברי שום הכשרה לרשעה, אלא רק הבחנה בין צדיק לבין דתי (ואגב, גם אדם שעובר עבירות מסוימות במזיד לא כ"כ ברור מתי הוא נקרא ממש רשע, ולא רק בינוני, או צדיק שאינו גמור).

על פי ההלכה, לפחות מה שהוא יודע. כי אם הוא לא יודע לדוגמא שבורר אסור בשבת, אבל כל השאר הוא שומר קלה כבחמורה אז יוצא שהוא שמר את השבת ורק עבר על בורר בשוגג. אבל לדוגמא, "דתיים מסמסים" רק קוראים לעצמם דתיים, אבל הם לא באמת דתיים, כי ידוע ופשוט שזה אסור. וכן דתי שרוצח וכו', זה גילוי דעת שהוא לא באמת דתי.

אמונה בשלושה-עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם,

ושאיפה לקיים את כל התרי"ג מצוות (לפחות את החלק שהוא מצווה בהן).

ויש לזה גם נפקא-מינה הלכתית (השלכות הלכתיות):

מי שלא עושה את מה שנכתב לעיל, א"א לצרף אותו למניין אא"כ אפשר להגדיר אותו כתינוק שנשבה (א"א להגדיר דתל"ש כתינוק שנשבה).

ואין אפשרות להעלות אותו לתורה למניין הראשוני, כלומר אפשר להעלות אותם רק כ"מוסיף".

בס"ד

אז ממילא מה שהחברה מחליטה כדתי- יכול להשתנות ממקום למקום ומזמן לזמן.

השאלה מי הוא עובד ה' או מי הוא מאמין היא שאלה אחרת, למרות שיכולה להיות חברה בה ההגדרה של דתי מתבססת על הגדרות אלו (לא נראה לי ששמעתי על חברה כזו)

היתה לי כבר דעה מההתחלה. רק עניין אותי מה אתם חושבים...

אז תודה

למאי נפקא מינה?

ההבנה שיש משהו ברור שכולנו מתכנסים סביבו, מחזקת את האחדות.

אבל במקביל להתאגדות הזו יש תהליך דחייה של כל ה"אחר".

על כן, עלול לצאת שכרנו בהפסדנו. ההבדלה בין ישראל לעמים

היא נכונה ואמיתית, אבל להמציא הבדלות בתוך עם-ישראל זה

פתח לרעות רבות, אם לא רעה בפני עצמה. (למעט הבדלות

שמקורן בקודש כמו כהנים ותלמידי חכמים...).

אז יש מושג דמיוני-מעורפל כזה "דתי". כולם יודעים פחות או יותר מה

הכוונה. איזה צורך יש לנו לשים גבולות בתוך מושג דמיוני מלכתחילה

אם כולם יודעים מהו אומר?

את המאמר "מסע המחנות" אתה בטח מכיר, נכון?

כמו ההגדרה בא-לוהות. דוקא הדברים העדינים האלו זקוקים יותר מכל דבר אחר להגדרה, כדי להראות שהדברים החשובים לא הופקרו לדמיונות.

לטענה ש"כולם יודעים"-כולם יודעים מי הוא א-לוהים, ואעפ"כ אנחנו חוזרים כ"כ הרבה פעמים על ההגדרות שלו-אחד, היה הווה ויהיה, גדול גבור ונורא, מלך, מוציאנו ממצרים, ועוד רבים מספור.

אגב, הרב קוק מסביר (נראה לי במאמר "תלמים") ש"כפירה" היא הסכמה על כך שאין חשיבות לעסוק בתחום מסוים. למשל-היום אנשים כופרים בכח הכישוף-ז"א שהם רואים בידיעתו על עצמותו, על כלליו או על פרטיו משהו חינוי או בעל ערך לחיים. מכאן שהאמונה במשהו יש בה גם דרישה לעסוק בו.

ב"מסע המחנות" הרב קוק מדבר על זה שצריך לחזור להגדרה המשולשת צבור-צדיקים בינונים ורשעים, ומה עם הפורשים מדרכי צבור?

הגדרת האדם הדתי, כמוה כהגדרת ההולך בדרכי צבור, הצבור המשותף והמאוחד לעם ישראל. לצערי, רבים היום יצאו מצבורנו. אמנם נכון, איני מסכים לכנותם בשם אחר, מאותה סיבה שהרב קוק מזכיר במסע המחנות, אבל כרגע הם מחוץ לצבור הישראלי, ואנחנו צריכים לרצות שהם יכנסו לתוכו, ולא לנסות לטשטש את ההבדל.

אולי אפשר להסביר על פי דברי הרב קוק שם, שההגדרה לא צריכה להגדיר את האדם, אלא את החברה, והאנשים צריכים לרצות לחבור כולם יחד, רק שכל אחד מנסה להגדיר את החברה קצת אחרת, והדיון הנכון הוא מהי החברה הדתית, ולא האם פלוני דתי. (אני חושב שהשאלה שנשאלה בכותרת היא לישנא דמשתמע לתרי אפי... אני בכל אופן הבנתי שהשאלה היא על החברה, ואני חושב שהשאלה הזו נחוצה.)

אנחנו אף פעם לא מדברים על עצמותו. מדברים על גילויים שלו, מצד היחס שלנו אליו.

ישנה שלילה של ההגשמה, אבל לא הגדרה של האלוקות. אנחנו כן מגדירים מה הוא לא:

"...אלא אחד,שאין כייחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם: לא אחד כמין שהוא כולל

אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות; אלא ייחוד שאין ייחוד אחר

כמותו בעולם". "אין לו דמות הגוף ואין לו גוף".

ההגדרה היא עצמה הגשמה, אי-אפשר לבטל את ההגשמה על-ידי הגדרות. הרב אומר את

זה גם על מושגים אחרים כמו "אמונה", "אהבה" וכן באגרות (לא זוכר איפה) הוא מוחה על

הניסיון להגשים מושגים קבליים (הוא מתייחס ספציפית ל"אדם הקדמון"). בקיצור אני חושב 

שהדוגמה הנקודתית שהבאת לא תואמת את הנדון דידן.

לגבי "מסע המחנות":

דווקא הבנתי מדברי הרב את ההיפך. החלוקה לצדיקים בינוניים ורשעים היא חלוקה כשרה.

בניגוד לחלוקה החברתית, היא גם עניינית. שהרי אם אדם א' מחלל שם ה' ועובר על מצווה

ממצוות התורה, הוא נושא את עוונו והוא לבדו האחראי הבלעדי למעשיו. כשמחלקים קטגורית

אנשים מתוך הנחה שכולם שותפים לדעות, לרעיונות ומעשי, פעולות של בודדים יכולים להכתים

את השאר. בשפה מודרנית: נוצרת סטיגמה. והקשר בין הסטיגמה למציאות יכול להיות עצום.

אמנם עיקר המאמר מתייחס לבחינה האישית. אדם יכול לחשוב: אני שייך למחנה של  ה"חרדים",

לכן אני חרדי. כשבפועל הוא יכול להיות מושחת מכף רגל ועד ראש. אבל הדברים קשורים אחד לשני...

למה לפחד לדבר על עצמותו כל עוד אתה אומר דברים נכונים?

הבעיה היא המחשבה שאתה שם את אלוקים על השולחן כדי לנתח אותו, אבל אם אתה מבין שאלוקים נשאר נבדל וקדוש גם אחרי כל ההגדרות, ממילא באופן טבעי כל ההגדרות שתתן מבטאות יחס שלך כלפיו, גם כשאתה מדבר על עצמותו (ולכן המקובלים לא חוששים להמשילו בגוף).

אני מסכים שההסתכלות שלנו על אלוקים היא סובייקטיבית, אבל אני חושב שאתה טועה בזה שאתה מציג את ההסתכלות הסובייקטיבית כלא נכונה, או לא מייצגת את האמת האובייקטיבית, או לא אמת לאמיתה.

מכיון שאני רואה בהסתכלות הסובייקטיבית אמת, אני לא נמנע מלהגדיר גם דברים מופשטים כמו חברה.

לענ"ד גם הטענה ש"הכל אלוקות" בעצם באה לומר שהאובייקט לעולם נשגב ממך, מכיון שהוא מקויים ובנוי ע"י האלקים, וא"כ אין לך השגה בו. זה לא סותר את זה שכסובייקט הוא אמיתי. ה' יצר את המציאות כפולה. וגם בצד החיצוני שלה היא אמורה ויכולה להיות שלמה ומדויקת.

הבעיה היא שהניסיון לומר שהכל אלוקות גרם לאנשים לחשוב שכל מה שהם מכירים הוא אשליה, או נשגב מבינתם.

אבל האמת היא, שהם מעולם לא באמת השיגו בשכל את מה שנשגב מבינתם, מה שהם השיגו בשכל-היא היא בינתם, וזה מה שצריך להיות.

(ז"א-האנושות חושבת שאם הכל אלוקות ואנחנו לא משיגים את זה, אנחנו לא משיגים בעצם שום דבר. אם אנחנו לא משיגים שום דבר-אין לנו הבנה באמת ושקר, ולא עוד, אלא שהשכל יוצר אשליה המנתקת מאלוקים. יש מי שרצה לזרוק בגלל זה את השכל, ויש מי שהסתפק במחשבה שהשכל לא נועד להכיר את אלוקים, אלא רק לדברים נמוכים יותר.)

החלוקה לצדיקים בינוניים ורשעים היא חלוקה כשרה. אבל גם החלוקה בין הולכים בדרכי צבור לפורשים מדרכי צבור היא חלוקה כשרה. ולצערי הקבוצה האחרונה לא נכנסת באף אחת מהקבוצות הראשנות. הרב קוק לא בא, ולא יכול, לבטל את ההגדרה "פורשים מדרכי צבור". הדבר שעליו הרב קוק עומד, זה שלא שייך שנכנה שם שמשייך אדם לחברה מסוימת שאנחנו מאמינים שאין לה מקום בעולם. כמו שאתה לא יכול להגיד על בעל חיים שהוא ממשפחת הדינוזאורים אם אתה לא מאמין בקיומם של דינוזאורים.

ואגב, גם ההגדרה של פורשים מדרכי צבור, עוזרת לבטל את הסטיגמה וההכללה, כי היא תברר שיש הבדל מהותי בין מי שהולך בדרכי צבור אבל הוא רשע, למי שפורש מהצבור והוא "צדיק", ובזה היא תבטל אפשרות להשמיץ אדם דתי עבור מעשים לא נכונים שלו, או של אדם דתי אחר.

כמובן שצריך את שני הדברים.  גם אחדות החברה -שמתגלה ברצון שכולנו נחיה יחד ונעזור זה לזה מתוך הכרה בצד המאחד ולא במפריד, וגם וידויו של החוטא -שמבטא הפרדה בין דבר שנעשה מכח הרשעה לדבר שנעשה מכח הצדק ומנטרל את הכח המפריד, מונעים לה"ר.

לגבי הטענה בסוף, קשה לי לדעת מה התכוונת, אבל עצם זה שלא ברור לי שלא התכוונת לומר שאותו אחד אינו חרדי, היא הדבר שמניע אותי להגדיר את החברה. כמו שאמרתי, אני מעוניין שיהיה ברור שיש משהו מאחד גדול יותר מהשאלה אם הוא מושחת או לא מושחת.

עצם ההגדרה שנתתי היא כזו שלא מגדירה את האדם אלא את הרצון שלו, ובזה חמקתי מהבעיה שהרב קוק מדבר עליה, כי כשהאדם מבין שזו רק ההחלטה החיצונית לו, הוא מסוגל להכיר במציאות התשובה כפתוחה לפניו. הוא רוצה להיות בחברה דתית? הוא דתי וזה מצוין. הוא רוצה להיות בחברה חילונית? הוא בוחר בחברה הלא נכונה, והוא חילוני. כל עוד הצד של הבחירה מודגש בהגדרה בצורה חזקה-שער התשובה פתוח לרווחה.

אמרתי שהיא סובייקטיבית ושצריך לראות אותה ככזאת ולא להתבלבל ולהפוך את הסובייקט לאובייקט.

"עצמותו" - האובייקט. הבנתנו את האובייקט, גילוי של האובייקט - סובייקט.

אני לא ראיתי מגוף המאמר את הטענה שהבעיה היא לשייך אדם לחברה שאנחנו לא רואים מקום לקיומה המאמר מדבר על הבידול שנוצר בין המחנות עקב הגדרות מלאכותיות. חלוקה שאנשים חילקו את עצמם, לא ששייכו אנשים אחרים. אשמח אם תאיר את עיניי מתוך דברי הרב.

כתבת דברים מעניינים. צריך לחשוב עליהם קצת.

עד אז, תוכל לחדד עבורי את ההבדל בין "הולך בדרכי ציבור" ל"צדיק" ובין "פורש מדרכי ציבור" ו"רשע"?

בקשר להערה האחרונה שלי:

אמנם אדם יכול להשתייך לחברה החרדית (כפי שאנחנו מכנים אותה), אבל זה לא אומר שכל פרט בחברה הזאת חרד לדבר ה' פשוטו כמשמעו.

שאנחנו לא רואים מקום לקיומה, אנחנו לא נלמד ממנו את הדברים הטובים שלו, כי הם חלק מחברה פסולה, ואנחנו עלולים לחשוב שהדבר היחיד שצריך לתקן בעולם-זה שכל חברה אחרת תתפרק. העובדה שמישהו שם מישהו אחר מחוץ למחנה שלו, גורמת שיתקבע בשכל פירוד כזה שקובע שמצד האמת אין לעולם צורך בחברה השניה על אנשיה ואנשים יסרבו לקרוא לשלום (שמו של הקב"ה) כי הרי אני לא זקוק לו, ורק הוא זקוק לי, אז למה אני צריך שלום?

אם יפנימו שיש צורך בכל אדם, ורק העצם המופשט של החברה השניה הוא הפסול, דבר הבא לידי ביטוי בכך שפסלתי את הרצון של האדם להשתייך לחברה חילונית ולא את האדם, כי לרצון הזה אין מקום אבל לאדם יש, אין שום בעיה, כי האדם עדין שואף לשלום.

המצב שהרב קוק מתאר (שקיים גם היום לצערי), הוא לא שקיימת חברה ברורה, אלא שמשייכים אדם לחברה כאילו זה משהו בעצמותו, משהו שהוא יכול לשנות, אבל בנתיים זה בעצמותו, והוא אדם פסול. אני לא אומר שהוא פסול, אלא בוחר לשייך את עצמו לחברה פסולה.

מותר ורצוי להוקיע את הבחירה של האדם בחטא, אבל חס ושלום לומר שאין לעולם צורך בפלוני וכל המתלווה אליו כי הוא "חוטא". כמובן שיש להתיחס אל אדם שבחר בחטא ככזה, רק שצריך להכיר בחיוניותו לעולם.

רמב"ם הלכות תשובה, פ"ג:"הפורש מדרכי ציבור:  אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהן--אין לו חלק לעולם הבא." -ז"א-מי שהחברה הדתית לא מעניינת אותו. (וכמובן שלא צריך לדבר על מי שכופר בה' וכדומה).

ורשע "ההולך בדרכי צבור"-"וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמיתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל" (פיהמ"ש, סוף ההקדמה לפרק חלק).

ההגדרה כשלעצמה היא סובייקטיבית ובסובייקט יש לנו הבנה, ולכן אפשר להגדיר את האלוקות, כל עוד אנחנו זוכרים שהוא לא הסובייקט, ונראה לי שכל אדם נורמלי שמדבר על ה' אחד למשל, לא מדמה לעצמו מין מציאות "אחד"ית כזו שהיא עצמותו של הבורא, ולכן זה בסדר. הבעיה היא לחשוב שהסובייקט הוא גדר לעצמותו, ולא שהוא מגדיר את עצמותו, כי להגדיר עניינו-ליצור בשכל שלי את הגדרות להבנת האובייקט.

אפילו שתכלס' 'דתי' זה דבר שמחייב אותך חיצנית. כי אם אתה יהודי, לא משנה איך אתה מגדיר את עצמך אתה חייב בקיום צוות, וזה לא משנה אם אתה קורא לעצמך 'חרדי' 'דוס' או 'כופר'

אז כשאתה אומר שאתה דתי זה מחייב אותך יותר חיצונית, כי זה השם שאתה נותן לחברה שאתה משייך את עצמך אליה ולהגדרות החיצוניות שלה אתה מחויב. 

אם את שואלת מהו אדם שומר תורה ומצוות - זו כבר הגדרה אחרת לגמרי.

אהבתי

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!