אפשר להירגע, כבר כמה ילדים שלי התחילו אחרי גיל חצי שנה ולא קרה כלום ב"ה... אז בין חצי שנה לשנה...

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

זה מעודד אותה לפעול ולהתפתח.

בין ההתהפכות לזחילה יש עוד הרבה שלבים קטנים, וחשוב שהיא תהיה בפעולה.

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

זכותך וחובתך!! לאהוב את התינוקת שלך בכל עת ובכל מצב גם אם זה מתבטא ע"י דאגה בהתפתחות הילדה!!!

בלי שזה הזמן שהם מוכנים לכך.

לא זוכרת למה אבל כך שמעתי.

מקווה שתשכילי לקחת את העצות הטובות ולהעביר הלאה מה שלא

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

זה לא נורא לדבר מאוחר.

אבל אם ילד בן שנה וחצי לא מצליח לבטא את עצמו בדרכים חלופיות (כמו הצבעה על חפצים), זאת עלולה להיות בעיה התפתחותית שדורשת טיפול. בבקשה! אל תזלזלו!

היא זחלה פחות מחודש...

גם מבחינה רגשית הילד לא לומד שיש היפרדות בינו לבין האמא

ובטח מבחינה מוטורית אין לו שום צורך בעבודת שרירים שנדרשת כדי להצליח לעשות אח"כ דברים מורכבים

לעניות דעתי

(ואני מטפלת בתינוקות כאלו, כך שזה לא דעתי האישית בלבד)

עושים את זה בהדרגה-

בהתחלה 2-3 דקות, אפילו כשהוא בוכה, כשתוך כדי את מולו, שרה לו, משחקת איתו, נותנת לו תחושה שאת איתו אפילו שזה קשה (וזה קשה! ומאמץ!! אפילו להרים ראש) ולאט לאט מוסיפים עוד כמה דקות,

ואח"כ מתרחקים טיפה, קמים וחוזרים,

הולכים לכמה דקות ושוב חוזרים

מלמדים את הילד שהוא יכול ומסוגל למרות הקושי.

ולגבי הגבס, זה מצב שונה *לחלוטין*. בגבס מדובר בילד שרוצה לזוז בד"כ אך לא מתאפשר לו מבחינה טכנית. ילד שרוצה רק את הידיים של אמא, בד"כ יישאר שם לזמן ארוך, כי מי רוצה להתרחק ממקום נעים כ"כ (ובצדק)

למטה הארכתי וקישרתי לדברי אנשי מקצוע בעניין ההתפתחות המוטורית במנשא / בידיים. בתגובה לדברייך אני רוצה להוסיף רק הארה קטנה בנושא העצמאות:

יש תרבויות בעולם שבהן נושאים ילדים באופן מאוד אינטנסיבי, הרבה יותר מאצלנו. ממש רוב שעות היום הילדים נמצאים על גוף מבוגר כלשהו. והפלא ופלא - דווקא בתרבויות האלה ילדים נוטים להיות הרבה יותר עצמאיים, ובגיל הרבה יותר מוקדם, מהנהוג בתרבות שלנו. להישאר לפחות עד גיל שמונה עשרה בחסות ההורים - זו הנורמה המערבית, ורחוקה מהנהוג בתרבויות שמרבות בנשיאת תינוקות...

מה את אומרת, יש מצב שההיפרדות מאמא עוברת חלק יותר דווקא כשנותנים לה להגיע בקצב הנכון, ולא מאיצים בה קודם זמנה?

הם ילדי רחוב, אין להם בררה אלא להסתדר איכשהו, פשוט אף אחד לא טורח לשמור עליהם כמו בימי ביניים, סיבה נוספת היא שבאפריקה בגיל 40 כבר מתים אז גיל 20 אצלם כמו 35 צלנו וגיל 10 כמו 15 שלנו בערך

רק שאני בטוחה שילדים בתרבויות אלה נפגעים המון פעמים בכל מיני דברים כמו אצל בדואים

ונשים שסוחבות תינוק כל היום בתרבויות האלה מזדקנות ונראות נורא, לפני כמה שנים היה סרט על לידות סביב העולם ונשים מהודו ואפריקה נראו זקנות למרות שלפי חישוב שלי היו אמורות להיות צעירות

גם נשום פלשמורה בגיל 35-40 נראות לא הכי טוב, ראיתי אותן עם ילד על הגב ושישית מים בכל יד, וחינוך העצמאי שלכם נותן פרות בהתאם

לא צריך ללמוד מעמים לא מפותחים, הרי יש לנו עכשיו מספיק מסתננים שמשקפים לנו תוצאות החינוך לעצמאות שלהם, בעיקרון הם נשארים ברמה של גיל 13 לתמיד, עם יצרים בלתי נשלטים והעדר כל מסחר או תעשייה או רחמים 

עד היום שבטים משמידים אחד את השני,עד הסוף כמו ברואנדה

בליבריה רק לפני כמה שנים אונס נהיה עברה פלילית, עד אז זו כנראה הייתה נורמה חברתית, בזמבבוה שלטונות מנסים להילחם עם אכילת אלבינוסים.  אבל כן הם כולם מאוד עצמאים ואינטלגנטים כתוצאה מהנקה מלאה ורכיבה על אימא בינקות והזנחה רגע אחר כך כשלומדים כבר ללכת  

(ומתרשמת ממך עמוקות שאת מפנה אליי אפילו שאת לא מסכימה - איזו גדלות נפש!)

ריאנה יקרה, איזה מצב מבאס זה שאת עמלה בכל מאודך לעשות בשביל התינוק שלך הכי טוב שרק אפשר, וכשמגיעה לטיפת חלב שופכים לך דלי קרח על הראש... לא אשכח את הפעמים שזה קרה לי. כמה שזה מחליש!

אני מקווה שזה יחזק אותך בחזרה אם אקשר לך כאן דברים של מומחים שמחזקים את מה שהלב שלך אומר לך.

כאן, למשל, פרופסור שחוקר את נושא שיווי המשקל אצל ילדים מסביר את חשיבות הנשיאה המרובה להתפתחות התקינה:

"יש בספר תיאורים כיצד נשים אינדיאניות, אפריקאיות או אסייתיות עושות כל מיני פעולות כשהתינוק קשור לגופן. התיאוריה הפסיכולוגית גורסת שהתינוק חווה כך ביטחון בזכות חום גופה של האם. אני לא מזלזל בזה, אבל לדעתי מה שקורה שם בנוסף הוא, שהמערכת הווסטיבולרית של התינוק מתאמנת בכל פעם שהאם מתכופפת לשתול אורז, ללקט גרגירים או להדליק את המדורה. וזה גם המסר שלי להורים..."

והנה חלק מדברים שכתבה בנושא מרפאה בעיסוק חכמה:

"א. נשיאה של התינוק מעניקה לו בעיקר תנועה פאסיבית, אבל גם מעודדת תנועות עדינות שלו. למשל כשהאם מסתובבת או מתכופפת, יש ניסיון של התינוק לשמור את הראש שלו באותה תנוחה, או לפחות לבקר את התנועה שלא תהיה מהירה מדי לטעמו, אז הוא בהחלט מפעיל את שרירי הצוואר כדי לשלוט על הראש, כדי להרגיש בנוח. כנ"ל לגבי שאר הגוף.

ב. כאן צריך לנתח קצת את הפעילות הזאת של שכיבה על הבטן.
בזמן שכיבה על הבטן, כשהתינוק מנסה להרים את הראש, שרירי העורף ושרירי הצוואר הצידיים עובדים מאוד קשה, להרים משקל כבד (ראש של יילוד זה משהו מפחיד, בהשוואה לשאר הגוף שלו)כנגד כוח הכובד. בתנוחה הזאת, האפקט של כוח הכובד הוא הכי משמעותי, יחסית לתנוחות אחרות, והוא מושך את ראש התינוק בחזרה לרצפה.
לעומת זאת, כשהתינוק מוחזק בתנוחה זקופה, הוא עדיין צריך לשמור את הראש יציב, שלא ייפול קדימה או אחורה. אז בהתחלה אנחנו תומכים לו את הראש, זה נכון, אבל התמיכה הזאת דינמית, העוצמה והיציבות משתנות כשאנחנו זזות, והיא נהיית יותר ויותר חלקית כאשר אנחנו חשות את התינוק מחזיק את ראשו יותר ויותר יציב.
מצד שני, התנוחה הזאת פחות מאמצת את שרירי הצוואר מאשר שכיבה על הבטן, כי בתנוחה זקופה הראש גם נתמך באופן פאסיבי על ידי הצוואר והגוף שנמצאים בדיוק מתחתיו, והוא לא צריך להיות תלוי באויר לצד הגוף, מוחזק על ידי פעולה אקטיבית של השרירים בלבד, כמו בשכיבה על הבטן. התזוזה של הראש לצדדים נעשית בנטרול כוח הכובד.
(לשם המחשה, נסו להרים קופסה כבדה כשאתם אוחזים אותה מהכתפיים בקו ישר כלפי מעלה – זו המקבילה של החזקת הראש בתנוחה זקופה – לעומת הרמה של אותו משקל כאשר היד האוחזת פשוטה ומתוחה קדימה, במרחק מהגוף. הרבה יותר קשה!)

בשכיבה על הגב, הזזת הראש לצדדים היא הכי קלה, כי השרירים נעים עם כוח הכובד. כל מה שהראש צריך זה ליפול הצידה בהדרגה.

כלומר, כשאנחנו נותנים לתינוק זמן-זקוף וגם זמן-בטן-על-גוף-האם, אנחנו נותנים לו למעשה אתגר הדרגתי שמאפשר התפתחות הדרגתית של השרירים.
(שזה בערך העיקרון הראשון שנלמד בכל תכנית לחינוך גופני ובכל מכון כושר)

לעומת זאת, כשאנחנו נותנים לו רק להיות או על הגב או על הבטן, אנחנו למעשה מעבירים אותו בין מצב ללא מאמץ כלל (שכיבה על הגב, תנועה עם כוח הכובד), לבין תנוחה בעומס גבוה (שכיבה על הבטן, תנועה נגד כוח הכובד, ללא תמיכה פאסיבית של הגוף). בהשאלה, אנחנו מאתגרים אותו עם תרגילי משקולות מתקדמים לפני שנתנו לו להתנסות עם המשקוליות של חמישה קילו. לא פלא שתינוקות לא אוהבים את זה!

[השמטתי כאן חלק מהדברים שלה בגלל האורך] לדוגמה, יום אחד כשנשאתי את ... בטן-לבטן, כשהיה בערך בן ארבעה חודשים, הוא דחף את עצמו כנגד הגוף שלי בשתי הידיים, היטה את גופו כמה אחורה שרק יכול, והסתכל למעלה על השמיים, חבל שאני לא יכולה לצרף תמונה של זה – היתה בפעולה הזאת כל כך הרבה עבודה של חגורת הכתפיים, לא פחות מאשר התרוממות בשכיבה על הגב!
אמנם התנועה נעשתה לא כנגד כוח הכובד (כמו בשכיבה), אבל היא בהחלט נעשתה כנגד ההתנגדות של בד המנשא"

(אם תרצי אפנה אותך למקור, יש שם עוד הרבה דברי חכמה שלה, אבל לצערי זה לא מאמר בפני עצמו אלא בלוע בדף אחד עם הרבה כותבות אחרות)

ואחרון בעניין ציטוטי המומחים - מרפאה בעיסוק טובה אחרת המליצה לי להשכיב את התינוק לידי על הספה, כך שבית החזה שלו נשען אל הברך שלי - זה מאתגר אותו ברמה טובה, בלי להקפיץ אותו ישר לרמה גבוהה מדי שרק מתסכלת (ראי הדברים של המרפאה בעיסוק לעיל), ובו בזמן גם נותן לו מגע ותקשורת, שמעודדים אותו.

ולגבי העייפות שלך...

(אני מקווה שאני לא חוזרת על עצמי, לא זוכרת כבר מה כתבתי לך בנושא ומה לא)

א- אני מאוד אוהבת מנשא גב, אפשר לעשות איתו המון דברים בבית, והוא מפזר את המשקל מעולה, כך שבקושי כבד. כשהבן שלי הגיע לגיל שמנשא קדמי כבר ממש עייף אותי קניתי יאמו יד שנייה ב350 ש"ח, ומאז הוא עובד אצלנו כבר כמה שנים וילדים ב"ה ונשאר במצב מצוין - זה ממש מוצר איכותי, ואחת ההוצאות הכי מוצלחות שהיו לי. קשה לי לתאר עד כמה זה שינוי דרמטי באיכות חיינו, כשלא צריך להכריע בין הכלים לבין הילד, או לענייננו - בין זמן הפינוק לזמן האימון...

ב- אבל אם מנשא זה לא הפתרון בשבילך, במצב שתיארת הייתי הופכת שמים וארץ להשיג קצת עזרה בבית (קיצוץ בשעות העבודה של בעלך? אחות תיכוניסטית שאפשר לגייס? לשבור תוכנית חיסכון ולממן עוזרת?) מישהי שתוריד מכתפייך קצת מעול תחזוקת הבית, ותאפשר לך יותר זמן להתמקד בילד, לאמן אותו בהחזקה זקופה ובשכיבה בטן על בטן ובשכיבה על הברכיים ובשכיבה חצי על הברכיים, וטוב נו - גם קצת על השמיכה... כידוע גם שם הוא זקוק לך שתהיי לידו העיקר שתהיה לך עזרה. את עוסקת במשימת הקודש של גידול אדם (ועוד עושה אותה בכזאת מסירות!) ויש גבול לכמה אפשר לעשות דברים במקביל כששאובים לכזה פרויקט עצום.

עשר פעמים שהילד על הבטן לשתי דקות, שוות לשרירים יותר מפעם אחת שהוא על הבטן לעשרים דקות.

תניחי אותו, תשירי לו, וכשמתחיל לבכות - תרימי ותרגיעי. בזמן הבכי הוא לא מפתח שרירים, רק צובר תסכול. בזבוז זמן..... בזמן הזה אפשר היה להרגיע אותו, ושוב להניח אותו. שוב שירים, חיוכים, משחקים... עברו שתי דקות ובוכה? הכול בסדר! זה לא היה לשווא! שתי דקות האלה היו מצוינות בשבילו, ועכשיו הזמן שוב להרגיע. וכן הלאה. מהרבה 'שתי דקות' כאלה ביום הוא מתפתח נהדר.

וכולם זחלו בזמן, לא נראה לי שיש קשר

מה דעתך לנסות להשכיב אותו עלייך?

את שוכבת על הגב והוא עלייך על הבטן. את יכולה לכוון את הידיים שלו מתחת לחזה כמו שמלמדים בטיפת חלב.

אין לי מושג השלכה התפתחותית, סתם חשבתי על רעיון.

חשוב לשים ישר על הרצפה ולא על שטיח'שמיכה ואם קר אז לשים יותר שכבות לילד

אני ב2 ההריונות הייתי משמיני בערך עם צירים

את שניהם ילדתי אחרי התאריך

לא היה לי כאלה שלא אבל להקדים זה בטוח לא הקדים

עברתי את התאריך מלא..

ילדתי בסוף ב 41+4. סליחה שלא מעודדת🤐

אבל גם בהריונות לפני שהיו בלי צירים ילדתי אחרי התאריך. אז כנראה זה לא מדד.

25 בערך ילדתי הכי מאוחר 🫣 שבוע 42+

בלי ב38

עם ב39 ו40

וילדתי בין 31-39. להגיע לתאריך אף פעם לא. אבל אצלי זה כנראה לא בריקסטונים אלא צירים אמיתיים

אופ

טוב נו

די אני בחיים לא הייתי בהריון עם כזה תינוק

בהערכת משקל שבוע שעבר הוא היה 2.600

את הגדולות ילדתי במשקל הזה

אני בראשון בעז"ה 37 וכבר מרגישה ליוויתן

מעניין כמה יוולד

אני אוהבת קטני חמודי פיצפוני

עכשיו גיסתי ילדה 3.850 היא אומרת לי את רואה אין לך מה לחשוב ץראי איזה פיצי הוא נראה

אמרתי לה חיים שלי את מתוקה אבל הוא ענקי😂😂

ניו בורן הוא תמיד פיצי

תינוק מעל 3 קילו בדרכ יונק יותר טוב, פחות ישנוני. יש לזה יתרונות

כשהיה לי, ילדתי מאוחר יותר ולפעמים אפילו בזירוז כי עבר התאריך (סוכרת הריון)

בהריון הראשון לדוגמא לא היה כלום וילדתי 38+5

אבל זה נראה לי מקרי ממש

והיה ממש בסדר!!

העקירה עצמה לא הרגשתי החלק המעצבן זה ההרדמה אבל זה לא הרבה זמן

ואחכ היה רק קצת כואב עבר מהר

בהצלחה!!

הצלחת לאכול אחרי זה? בכל זאת מחר יום שישי 😂

לא זוכרת אם יום או משהו אחר

ומיד אחרי עדיף לאכול יותר דברים רכים זה יוצר קל

אבל לא זכור לי משהו נוראי סביב זה

מבינה אותך, באמת מלחיץ.

את יודעת אם השן בחוץ או כלואה? אם היא בחוץ זה אמור להיות יותר קל.

אצלי העקירה הראשונה הייתה כירורגית קשה, חששתי מאוד, אבל הנוספות היו ממש קלילות יחסית אם זה מעודד אותך

פשוט יש בה כבר חור אז לא מטפלים רק עוקרים

תעדכני

לק"י

שיתנו לנו להחליט מה עדיף לנו.

(אני צריכה לעשות צילום סיטי שיחליטו אם אפשר לעקור את השן בקופת חולים או רק בבית חולים כי היא ליד עצב🫥)

אני עשיתי פנורמי בשביל זה

גם לי יש עוד שבועיים ואני דוחה ודוחה

הפחד שלי זה לא מההרדמה או מאחכ אלה מההרגשה של השן שמתנתקת, זה נוראיי (היה לי בעבר) לא כאב אבל הרגשה מזעזעת

תעדכני איך היה שאני ירגע אחרייך...

בהצלחה 🙏

סתם משהו מעניין..

כי אחכ בלידות גז צחוק עשה לי ממש רע

וכן, יש לי חברה שגם מספרת שהגז ציוק בלידה היה לה קשה ממש

אני עקרתי שן עם חור שהיתה בחוץ

יצאתי מהעבודה, עקרתי, חזרתי לעבודה...

בריאות טובה ובקלות בעז"ה 🙏

אחת עם תפרים אחת בלי

זכור לי רק בלילה הראשון אי נעימות שנאלצתי לקחת משכך

אבל עבר ממש בסדר גמור

בהצלחה!

עם רופא ממש נחמד

2 זריקות של הרדמה

קצת משך והיה לי צמרמורת מהרעש הזה של התלישה וזהו

5 דקות בחוץ.

אני עדיין עם הרדמה ולקחתי טיפות של אופטלגין לכל מקרה

לא התנסיתי אבל כנראה כשתפגשי אותו תוכלו לשאול על זה אני מניחה.. כדאי כי זה יעשה לך סדר בתהליך

עוד חיבוק אמא אלופה שאת!

למה ללכת בכלל? סתם יעשה לי שחור שיוסיף עוד יותר על הקושי וההתמודדות ביומיום

הרך זה אומר שהוא גם נותן טיפול כלשהו אחרת למה הוא שם? זה תחום התמחות ספציפי

אני לא מכירה מקרוב כאמור כן? אבל לכי בראש פתוח תשאלי אותו מה הטיפול המוצע במקרה שלכם במידה והיא מאובחנת עם חרדות

לדעתי זו השתדלות ראויה ונצרכת אם טיםול רגשי לא הניב תוצאות. בשבילך ובשבילה. שתיכן סובלות.

שנותנים רק אבחנה.

אבל עם האבחנה כנראה אפשר לקבל טיפול במרפאות בקהילה / בהתפתחות הילד.

בכללי לבעיות כאלה של קטנים יש איך לטפל חוץ מהדרכת הורים?

מה אתם עושים בהדרכת הורים?

כי נשמע שהקטנטונת שלך באמת סובלת ואתם איתה, וממש מפתיע שאין שום התקדמות.

חרדה היא בסה"כ סימפטום ולא הבעיה עצמה. אם הנושא הזה לא התברר עדיין בהדרכה הייתי מחליפה מדריכה...

מוזמנת לפרט כאן או באישי אם תרצי

כי באופן כללי חרדה היא לא רק סימפטום היא הרבה פעמים הפרעה בפני עצמה

אני יודעת שיש בDSM הגדרה להפרעת חרדה (ועוד שלל הפרעות נפשיות שונות) אבל הDSM מתאר סימפטומים ולא עוסק בסיבה שגרמה להם.

מה שאני יודעת ומבינה היא שחרדה היא דרך של המח "לכבות" בהלה גבוהה מידי. ולכן אין טעם להתעסק בטריגר שעליו התיישבה החרדה אלא לטפל בשורש שזה בהלה והיכולת להרגיש אותה.

בהדרכה פרטנית אפשר למפות ולהבין את גורמי הבהלה בחיים של הילד ולהפחית אותם, ובמקביל להכניס עיבוד של הרגש כדי להעלות את הסיבולת לבהלה.

אני אשמח לשמוע ממך באיזו דרך אחרת אפשר לעזור לילדה כל כך צעירה שסובלת מחרדה, הרי CBT לא רלוונטי בגיל הזה (בפרט שהיא סובלת מאילמות סלקטיבית), וטיפול תרופתי הייתי מנסה כקו שאחרי האחרון גם אצל ילדים גדולים ממנה...

מעניין אותי מה נעשה בהדרכה שלא עזרה עד כה.

מטפלת 1 שהיינו אמרה תפחיתו לה גירויים וזה יצמצם את הפחדים וההסתגרויות בבית. סבבה ומה הלאה? איך אני עוזרת לה בחיים? מאופנוע שעובר ויש רעש חזק היא ממש נבהלת ונסגררת לכמה זמן אחכ- על זה אין לי שליטה כמובן שלא יעבור אופנוע , לא לשים לה בגדים קצרים/ארוכים בעןנה? לא שייך עכשיו במעבר לארוך זה םשוט סיוט סיוט - אז אי אפשר לא לעשות, אצל סבא סבתא לא ללכת? שם היא עוד יותר נהיית קפואה וננעלת

בקיצור עזבתי אותה. מטפלת שניה ונוכחית מנזה להסביר איך לעזור לה ולתווך לה מצבים מסוימים כדי להקל אבל זה לא עוזר, בגן נניח המטפלת קיבלה הדרכה קצרה ואולי זה עזר מעט אבל גם המטפלת עצמה מדהימה אז לא דוגמא, אבל בכל הסיטואציות בבית ובמרחב הציבורי זה לא עזר, שיש רעש פתאומי חזק אופנוע/מטוס אמרה לי לחבק אותה חזק כי המגע ירגיע אבל היא לא מוכנה למגע חזק בכלל, בריכה וים בקיץ אמרה לחשוף בהדרגה ממש אז רק הסכימה לשבת על החוף עם כף ודלי, אבל היןם היא אומרת כל הזמן" נכון בים אני בוכה? אני מפחדת " זה לא עזר לה

בבית בשבת שסבתא באה (קבוע) היא לא עוזבת אותי לשנייה, אמרה לנו המטפלת שהיא תדובב אותה /סיפור/תיקח לגינה או סיבוב הילדה לא מוכנה וזה יוצר מצב שעוד יותר היא ננעלת

להזמין חבר לבית זה סבבה כשזה 1 על 1 אבל כשזה מתרחב ויוצאים מעט לגינה אז זהו איבדתי אותה שוב

כאילו לא מצליחה, נתתי פה כמה דוגמאות אבל זה סביב כל היום

ךלנונקשה עוד בסדר מסכנה מה היא, אבל לפעמים היא הילדה הכי פורחת , הכי רוקדת ושרה אז לא יודעת מה הטריגר שגורם להינעל ככה פתאום

אולי תקופות?

מבינה ממש את המצוקה..

קודם כל חיבוק גדול על ההתמודדות. את עושה כל כך הרבה בשבילה ולאורך זמן המצב לא משתפר.

ברור שזה לא מקרה לעצות על גבי הפורום, כן?

אני רק אגיד שבעיני צריך קודם כל להבין לאן חותרים.

כלומר יכול להיות שהילדה שלך היא לדוגמא עם רגישות גבוהה מאד, והעולם באופן קבוע הוא "יותר מידי" בשבילה. הדרכה טובה לא תוכל לשנות אותה, והיא תישאר עם רגישות גבוהה - אבל אתם תוכלו להתאים עבורה את הסביבה כך שבחלקים משמעותיים מהזמן היא תרגיש בטוחה, החרדה תרד והא תוכל להתפתח ולהבשיל.

או למשל אם את ו/או בעלך לא מאד פנויים כרגע מסיבות פנימיות א חיצוניות, אז בהדרכה טובה כמובן תהיה עבודה משמעותית על יכולות הויסות שלכם והביטחון שאתם יכולים לתת לה כי חרדה כמעט תמיד יושבת בעומק על פחד מפרידה. אבל גם בזה למרבה הצער אין קיצורי דרך ועבודה פנימית לוקחת זמן ככה שצריך לראות למה אתם מסוגלים כרגע בהורות שלכם, ולהתאים את הציפיות.

ויכול להיות שהמסרת שבה היא נמצאת גדולה עליה ועם כל הרצון הטוב שהיא תסתגל זה פשוט לא תואם את המצב שלה וכדי לראות שיפור צריך להוציא אותה משם.

אני יודעת שחרדה זה דבר מאד מבהיל וכמעט תמיד זה גם פוגש אותנו בכל מיני אזורים בנפש שהרבה יותר נח לא לפגוש... וטכנית זה מגביל ומעיק ומקשה מאד על החיים. וממש רוצים למצוא את הפתרון המושלם בשביל להיפטר ממנה. אבל רק הבנה מעמיקה של האירוע הזה תאפשר לך לבחור בדרך המתאימה לעזור לה ולכם.

שוב חיבוק ענק

אם תרצי עוד חומר בנושא אשלח לך בשמחה.

אם היא קטנטונת אולי הייתי חוששת להכניס לגוף חומרים שאולי לא מותאמים לגיל במינון וכזה.

אבל בגיל גדול יותר למה לא בעצם?

הייתי חושבת שהתרופה תוכל להוריד במידה מסויימת את החרדה ותאפשר לעבוד עם הילד. לטפל מעבר.

אולי גולשת משאלת הפותחת, אבל מעניין אותי להבין.

כי ממה שאני ראיתי טיפול תרופתי יכול להיות משמעותי ולתת פניות לטיפול נוסף...

להכניס למערכת חומרים שמשפיעים על מערכת העצבים, בעיני זה מוצא אחרון.

אם אין ברירה ומוצו כל האפשרויות האחרות אז אפשר בצער לשקול את זה אבל זה כאמור קו אחרון.

הסיבה העיקרית היא שתרופות פסיכיאטריות לרוב מעמעמות רגש, ורגש שלא מורגש כמו שצריך הוא הסיבה העיקרית לבעיות נפשיות. אז לא רואה פה איזו תועלת מיוחדת חוץ מהנוחות שבניהול ההתנהגות של הילד, רק שהנוחות הזו למרבה הצער לא משרתת את ההתפתחות שלו.

סיבות נוספות - שלל תופעות לוואי

תלות לאורך זמן

חסר עוד?

ולא ספר שנותן בד''כ פרוגנוזה.

אבל אני לא חושבת שכל חרדה היא רק סימפטום לקושי, הרבה פעמים החרדה עצמה היא בעיה.

CBT מאוד רלוונטי, לא עבורה אבל בהחלט עבור ההורים, ועבדתי ועדיין עובדת עם הורים בהדרכה על CBT בגיל הרך.

לגבי טיפול תרופתי, זה בעיני מאוד תלוי במידת הסבל, לעיתים הטיפול התרופתי הוא מצא שמאפשר על גביו לעשות תהליך טיפולי שיאפשר עם הזמן הפחתה של הטיפול התרופתי, אני ממש חושבת שכל מקרה ומקרה לגופו

בוודאי אצל ילדים...

כשהמוח מעבד את המידע החושי סביבה בצורה מועצמת למשל, הרעשים יותר חזקים, המגע יותר חודרני, הריחות יותר מציפים וכו'-הילד חווה את העולם כמפחיד יותר .

במקרה כזה גם רק אבחנה יכולה לסייע כי היא תעזור למצוא דרכים טובות יותר להתמודד עם העולם ולהתאים עבורה את העולם, למשל מסגרת מותאמת, קטנה ועוטפת-כמו מעון שיקומי.

כל מיני עזרים, תלוי בדיוק מה הקושי בוויסות ואיך זה בא לידי ביטוי-אבל עבור זה את צריכה הדרכה מאיש מקצוע טוב ורלוונטי, וגם זה פסיכיאטר מקצועי מאוד יכול לכוון, למשל למרפאה בעיסוק שמתמחה בתחום. (למשל אוזניות שמפחיתות רעשים, שמיכת כובד בלילה, אפילו איך לגעת בה ולהבין איזה מגע נעים לה...)

בהצלחה וחיבוק, נשמע מאתגר מאוד!

זה חלילה יכול להעיד על הפרעה אחרת כמו אוטיזם וכאלה?

אוטיזם מגיע עם קשיים בוויסות החושי, גם הפרעות קשב, ויש גם סתם אנשים שיש להם קשיים בוויסות החושי בלי קשר למשהו נוסף.

אני גם אגיד שהיא נולדה לתוך המלחמה, כל הילדים שאני מכירה שנולדו למלחמה-יש להם קשיים בוויסות (חושי או רגשי) הם נולדו למציאות מטורפת.

הגיוני שזה יתאזן עם הגיל, והיא גם יכולה ללמוד טכניקות שונות לוויסות , בגיל הזה היא עוד צריכה לזה המון תיווך מכם, אבל עם הגיל וככל שהיא תלמד לווסת את עצמה בכל מיני דרכים בתיווך שלכם-היא גם תוכל ללמוד לעשות את זה בעצמה.

ובעיניי מסגרת מותאמת זה הכי חשוב, כי במסגרת היא נמצאת המון שעות במהלך היום, ואם תייצרו לה גם שם סביבה בטוחה זה ישפיע עליהם לאורך כל היום, והגיוני שגם בבית היא פחות תיצמד אלייך, נשמע שכרגע את מהווה עבורה את המקום הבטוח, ויכול להיות, שוב, צריך להכיר יותר כדי לדעת, כשהיא נצמדת אלייך היא מווסתת את עצמה בדרכים שהיא יכולה להעתיק גם לאמצעים חיצוניים, לדוגמא-אם היא תופסת אותך חזק, יכול להיות שגם לתפוס כדור קוצים יכול לעזור לה כי הוא נותן פידבק חזק... או לחילופין-את תעזרי לה לווסת את עצמה בדרכים יותר מותאמות, למשל עיסויים חזקים לפרקי זמן מוגדרים כשאת יודעת שיש משהו שמלחיץ אותה....

לא חשבתי שעד כדי כך זה עמוק ומסובך 😔

אני ככ אוהבת את הילדה הזאת שפשוט כןאב לי שהרבה פעמים היא "כלואה" בתוך עצמה מעין בועה ולפעמים היא הכי פורחת בעולם, לצערי הבןעה הזאת יותר קיימת מאשר הילדה השמחה שיש לי

אני גם בנקודה בחיים שהחלטתי לעשות "שינוי" והתחלתי פסיכולןגית טובה לטפל בעצמי קצת כי היה לי קשוח מבחינת הכל אז לא יכולה להעמיס עליי יותר מידי ולכן גם הורדתי כרגע את ההדרכות עבורה מה גם שלא סייעו לי בזה כמעט

אבל אני מבינה שזה הדרך היחידה לעזור לה אז אין לי ברירה ולהמשיך את זה ברגע שאתפנה נפשית לתהליך כי זה ממש התמסרות

ככה היא ילדה שכל כולה צומי אחד גדול כאילו חסר לה, מתכרבלת עליי בלי סוף ולא זזה ממני לשנייה בחוץ ובבית

בגן היא יחסית עוד בסדר אני חושבת שהפחד מול המטפלת זה מה שגורם לזה ,מה שהיא אומרת לה היא תמיד מבצעת גם אם זה לשים מוצץ בצד מה שבבית בחים לא קורה, אבל שוב אין דיבור בגן , אין משחק עם חבר וכואב לי לראות אותה ככה

נראה מה יגידו באבחונים

בכל מקרה תודה נתתן לי כיווני מחשבה ועצות!

יכול לעזור לילדה שלך מאד מאד.

ברכת הדרך...

של צוותים פרא רפואיים בגני החינוך המיוחד..

אולי להפעיל לחץ כועד הורים אם לא קלינאית שתבוא בשוטף אז לפחות שתבוא קלינאית פעם בשבוע להדרכת הצוות

אם הם בגן כזה, לא?

הדרכה יותר מכוונת של קלינאית תקשורת, בדגש איך להכניס יותר שפה בגן

המהות של הגן הזה עיכוב שפתי אז לא מבינה איך אין שם, ולמה הקופה ככ מהר מבטלת טיפול?

1. ברגע שהילד משובץ לגן חינוך מיוחד אז הקופה יוצאת מנקודת הנחה שהילד יקבל את הטיפולים במסגרת ולכן לא תממן בנוסף גם טיפולים שלה. במידה והילג לא מקבל במסגרת אז ההורים צריכים להביא אישורים ולהגיש בקשה לקופה. אבל אכן אלה רשימות המתנה מטורפות.

2. הצוות כאמור אמור להיות מוכשר וכל הלמידה היא יותר איטית ומותאמת אבל עדיין זה לא סותר שיש צורך בנקודת מבט וזוית של קלינאית תקשורת.

3. היום הגנים האלה מוגדרים גני עיכוב התפתחותי ולא גני שפה כי הם יכולים לכלול ילדים עם קשיים אחרים שהמוקד שלהם לא בהכרח שפתי (התנהגותי, רגשי)

חוץ מלטפל היא גם מדריכה ועושה מודלינג לצוות

אבל כשאין אותה אז אין להם הדרכה

אם הם צוות ותיק ומנוסה אז כנראה שיש הרבה עקרונות שהם יודעים... אבל בסוף הם לא קלינאיות

בטח אם הם גם לא כאלו ותיקות אז זה לגמרי חסר.

קודם כל - זה באמת מצב כל כך מתסכל שעד שהוא נכנס לגן שמתאים לו, הוא לא יכול לקבל שם את המענה שמגיע לו.

וזה שהוא לא יכול לקבל מענה גם דרך הקופה זה באמת ממש מתסכל ובעייתי.

אני אכתוב פה בתור קלינאית תקשורת במשרד החינוך -

באמת יש מצוקה גדולה ומחסור גדול של קלינאיות במסגרות משרד החינוך (ובכלל בשירות הציבורי). כרגע לצערי אף אחד לא באמת מנסה לתת מענה ולראות איך משפרים את המצב, וזה באמת עוול לילדים ולהורים.

אבל בתוך המציאות הזו של המחסור, עדיין יש הבדל בין לקבל מענה חלקי כלשהו, לבין לא לקבל שום דבר.

אז קודם כל - זה שהוא בגן שפה זה בהחלט יתרון כי אני בטוחה שגם אם הצוות לא מורכב מקלינאיות תקשורת, הם כן מנוסות עם ילדים עם עיכוב שפתי, וכן למדו ברמה כזו או אחרת איך לתת דגש על למידת שפה וכו'. זה בטוח יותר טוב ויותר מותאם מאשר גן רגיל, גם אם אין קלינאית תקשורת בגן.

אבל ידע כללי איך לעבוד ולחזק שפה, שונה מאשר הדרכה קבועה שמתייחסת לילדים הספציפיים שיש בגן.

אולי הן כבר מקבלות הדרכה כזו. אבל בכל מקרה כדאי לשאול ולהתעניין. לא בקטע כועס או מאשים, אלא באמת בתור שאלה ודאגה לבן שלך - מה המענה שהוא מקבל בתחום השפתי?

(בכלל אני חושבת שעצם זה שתשאלי יעלה את זה יותר למודעות שלהן. אם יש להם הדרכה שבועית - לא תמיד מצליחים לדבר על כל הילדים כל פעם. אבל אם את שואלת, אולי יש יותר סיכוי שישימו לב לדבר ולחשוב עליו באופן אישי).

אבל זה לא הדרכה של קלינאית תקשורת.

בגן שלי שנה שעברה לא הייתה קלינאית. קיבלתי הדרכה די בסיסית מהמדריכת מתיא שלי. וההורים ממש לחצו על המועצה והם הביאו קלינאית תקשורת שהגיעה לשעתיים הדרכה שמאוד מיקדו אותי איך ומה לעבוד עם הילדים.

יש להורים הרבה כוח. ואני יודעת גם שהמועצה משלמת לה יפה.

תבקשי מהגננת דו"ח לקהילה שרשום שם שהוא לא מקבל טיפול של קלינאית בגן ושיש צורך דחוף בטיפול.

הוא לא זכאי לטיפולים בקופה, צריך לבקש אישור בשביל זה (תבדקי עם התפתחות הילד אצלכם איך מבקשים אישור. אם אין קלינאית בגן אמורים לאשר.) ולהסביר את המצב לקופה ולבקש שיקפיצו אותו לראש הרשימה, כי הילד באמת צריך וכרגע לא מקבל...

גם אם יקח לכם חצי שנה לקבל בקופה עדיין זה אומר שעוד חצי שנה תקבלו וזה יותר טוב מכלום.

אפשר היום לעבור קופות חולים מאוד בקלות.

תבדקו מול קופות אחרות אולי שם כן יתנו בגלל שהילד לא מקבל במסגרת.

פוגשת ילדים מכל הקופות שלא מקבלים

במיוחד אם יש אישור מהגן שאין קלינאית בגן, יהיו קופות שיהיה יותר קל למצוא תור, וגם מאוד תלוי איזור, אז כדאי להתייעץ עם אנשים מסביב

האמת שהייתי שוקלת אפילו מעבר דירה לאזור שיש בו שירותי חנמ טובים יותר

אנחנו נמצאים בקופה הכי טובה פה באזור, הקופה השניה אין בה כלום באזור הזה, אני יכולה לריב עם הקופה ולהוציא על זה הרבה אנרגיה ואז יתנו לי משהו בשעה הכי תקועה ביום אבל גם זה יקח זמן

לכן מנסה לבדוק אם לחץ על המפקחים של הגן הזה יכולים כן לעזןר. זה ילד שגם מגמגם אז בכלל אני חסרת אונים לפעמים מולו וכם בקלינאית זה גיל עוד מוקדם לטפל בגמגום

אני יכולה לתת לך קצת הדרכה לגבי הגמגום.

(לא עבדתי בתחום אף פעם, אבל כן יש לי ידע מהלימודים, וגם שני ילדים שהיה להם גמגום התפתחותי במשך תקופה, והתייעצתי עם חברה שעובדת הגמגום שנתנה לי הדרכה שמאוד עזרה אצלנו...).

מוזמנת לפרטי אם את רוצה. (בכל מקרה זה לא מחליף טיפול, אבל בכל זאת יתן לך משהו לפחות לבינתיים).

רק להקשיב לו עד הסוף, לרדת אליו ממש ולהמתין , לא לקטוע ולא להשלים אותו

וזהו, בגלל שהוא בן 3 וחצי אז אין תרגול לעשות עם זה

ככה זה?

בלי קשר יש לו עיכוב שפתי גם אבל הגמגום זה עוד נדבך שמעיק עליו ועלינו כמובן

תקבעי לרופאת נשים. אולטרסאונד לבדיקת דופק סביב שבוע 7-8. תנסי בהקדם להגיע לקבל הפניות לשקיפות וסקירה כדי שתספיקי תורים. או שתנסי לקבוע כבר בלי הפניה ולהביא אח''כ. תראי אם עובד לך.

אני באתי לרופא פריון עוד פעם אחת לסיכום ולהנחיה מתי ואיך להפסיק תמיכה. אבל תראי מה הם עונים לך.

המשכתי תמיכה בשבועות הראשונים, אבל זו היתה תמיכה נרתיקית אז לא יודעת לגבי דופסטון...

המנעות מדברים כמו כל הריון רגיל! שיהיה בקלות

את רופאת הפריון חפשתי את התור היה הכי זמין והייתה אישה (בדיעבד זה לא היה כזה משנה כי היא רק עשתה איתנו שיחות ולא בדיקות או טיפולים בעצמה)

זו הרופאה שתלווה לכל ההריון? זה בעייתי להחליף מרופאת פריון (היא גם רופאת נשים)?

היא עושה בעצמה את אולטאסאונד?

יש המלצה למישהי במכבי בירושלים?

רופאי פריון לא מקבלים גם למעקב הריון. אבל אם היא כן אז ברור שאפשר.

לגבי אולטרסאונד בחדר זה ממש תלוי קופה וסניף אז אין לי מושג, לפעמים עושות לפעמים הולכים לטכנאית. ואני לא במכבי ירושלים חח. בהצלחה!

הן אמרו להמשיך עם הדופסטון כרגיל, ולחזור על בדיקת בטא ביום ראשון.

שאלתי לגבי תור לרופאת נשים והן אמרו שזה מוקדם לקבוע תור לרופאת נשים לפני שעוקבים אחרי העלייה בבטא.

הכוונה שצריך תור לעוד שבועיים- שלוש, נכון? באמת רוב הרופאים לא זמינים לזמן הזה ממה שבדקתי.

מקסימום מבטלת אם חלילה אין צורך.

אח''כ אין תורים.

לזכרוני הוא לא כדור שתלוי בשעה אם לוקחים רק אחד ביום וגם אם לוקחת 2 לא אמור לשנות הפרש של שעתיים.

בכל מקרה אותי הנחו להמשיך דופסטון (בגלל דימומים בעבר) עד שבוע 12, כשהשליה מתחילה לתפקד טוב, אז מניחה שלפחות עד שיראו דופק ירצו שתמשיכי...

ככה ששתי האפשרויות - לקחת ב-2 או לחכות ל-4 - הגיוניות.

בשעה טובה ובידיים מלאות!

הבנתי שצריך לרווח את המנות שלא יהיה צפוף מידי.

הכי הגיוני בעיני להמשיך לקחת כרגיל בשתיים כי אין בזה שום נזק, גם במקרה הלא סביר שיגידו לך לעצור.

ואם את לא רוצה אז אפשר גם לקחת ב-4 ואז את הבא בתור שעה אחת אחרי הזמן הרגיל ואת זה שאחריו - כבר כרגיל...

שבוע להוריד ל-2 ואז אחרי שבוע להוריד לאחד ביום... מבינה למה הגיוני להמשיך?

בשעה טובה!!!!

שיהיה בקלות בבריאות וידיים מלאות

שיהיה בקלות בבריאות בידיים מלאות!

אין לי מושג מעבר לזה לגבי הריון לאחר טיפולים

ממש לא להפסיק

תתיעצי עם הרופא שלך

דופסטון ממשיכים עד להיווצרות של השליה, סביבות שבוע 12. ומורידים בהדרגה, זה האחיות פוריות אמורות להנחות אותך.

המרפאת פוריות מלווה אותך עד שרואים עובר עם דופק. נותנים הפניה לאולטרסאונד בשבוע 6. (אצלי כשקיבלתי תמיכה של פרוגסטרון הפנו לפעמים גם לאולטרסאונד בשבוע 5, כדי לוודא שההריון ברחם).

אחרי זה את עוברת למעקב הריון אצל רופאת נשים רגילה, והיא זו שלווה אותך במשך ההריון. לרוב רופאי פוריות לא מקבלים למעקב הריון, אז כנראה תצטרכי למצוא רופאה אחרת.

אני קובעת תור לרופאת נשים כבר ברגע שיש בטא חיובית, כי גם ככה התורים לא מאוד זמינים, אז חבל לחכות סתם. בד"כ זה יוצא בסביבות שבוע 9-10 תור ראשון. ומנסיוני, עדיף להתקשר ישירות למרפאה לקבוע תור, כי הם נותנים תורים יותר קרובים מאשר מה שיש באפליקציה.

בכל מקרה, גם הרופאת פוריות או רופא משפחה יכולים לתת לך הפניות לדברים של תחילת הריון אם תצטרכי.

מבחינת מה להימנע - כל הזמן צצים דברים חדשים😅

הבסיס זה לא ביצים חיות ולא בשר נא או דגים נאים.

שיהיה בשמחה ובקלות❤️