אני לא חושבת שזה נכון להגיד "אגוזים למי שאין שיניים"

יש נשים שהקב"ה מנסה אותן בנסיון העקרות. קשה להן להכנס להריון והם עוברות הרבה קשיים בדרך.

ויש נשים שיולדות שנה אחרי שנה ולא תמיד מתוך רצון לעוד ילד וגם זה קשה! תתפלאי! אולי אי אפשר להשוות בין הקשיים אבל לאישה עם 7 ילדים, חלושה, עייפה, במרדף נואש אחרי הבלגן, בקשיים כלכלים כתוצאה מהווצאות של גידול ילדים, גם קשה!!

יותר קשה להיות עני מרוד בלי כסף מאשר עשיר עם דאגות.. לא?

מעניין שמי שמחכה לאמהות מוכנה להתחלף עם האמא העייפה עם הקשיים המבורכים.

יש קשיים מתוך ריקות, חוסר ויש קשיים מתוך מלאות ושפע.

גם מי שיוצאת לעבוד יש לה קשיים... ועדיין מי שמחפשת עבודה ובנתיים בבית לא קל לה. ככה זה

לפחות לא עם הדוגמה...

עדיף להיות עני מרוד ומאושר מאשר עשיר עם דאגות.

ולגבי הנמשל- כל אחד עם הצרות שלו, אין מקום להשוואה ואין מקום לשפיטה.

"אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו". מי שאין לה ילדים או מי שלא סובלת מדיכאון כזה או אחר שלא תשפוט.

ומי שקשה לה להיחשף לתלונות "צרות של עשירים" שלא תיחשף.

הביקורת- מיותרת.

ממקום של המתנה לילד ודכאון אחרי לידה ...

אין מקום להשוות בין אדם למשנהו מה גם שכוחות מגיעים/לא מגיעים ביחד עם הניסיון

ברור שילדים צפופים זה לא צרה חלילה , אבל זה בהחלט לא קל

לא מכירה תחושה כזו.

גם לי היה הריון שבו חיכיתי בקוצר רוח למחזור שיגיע. כשהמחזור לא הגיע, הבנתי שבעצם לא הייתי מוכנה להריון.

זה לא היה קל. אבל לא רציתי הפלה. הרגשתי שהעובר הוא חלק ממני, וריחמתי עליו, שהוא סובל בגללי.

טיפול פסיכותרפי מקצועי או טיפול במח אחד אצל מישהי באמת מקצועית, עשוי לשנות הרבה.

כשהנקתי הרבה, והקטן היה בן שנה בערך.

אני קוראת אותך ומבינה שאת מחפשת לגיטימציה לתחושה שאת ממש לא מעוניינת בעוד הריון כרגע,
זה ממש לגיטימי לחוש ככה כשאת קרובה כל כך ללידה הקודמת.
אני בטוחה שנשים רבות חשות כך אבל לא תמיד נעים להודות אפילו בפני עצמנו במחשבה כזאת.

לא מובן מהניסוח שלך האם את בהריון או רק חוששת שאת בהריון אבל אני מציעה לך לראות מה האופציות שעומדות בפנייך-
אם את לא בהריון ולא מונעת לשאול רב ולהתחיל למנוע הריון.
אם את בהריון ללכת ולדבר עם רב על התחושות שלך, אם זה שלב מוקדם והמצב שלך לא פשוט כמו שנקרא מההודעה שלך יש מצבים בהם הפלה תהיה מותרת  הלכתית עד כדי חובה הלכתית (אין כאן מקום להאריך אבל בגדול מדין רודף)
 

ב"ה המרווח בין ההריונות שלי גדול יותר (11 חודשים) ועדיין לא היה לי קל תחילת ההריון השני, היום אני יודעת שהייתי בדיכאון של ההריון והתחושה היא מאד לא קלה כי זו תופעה לא מדוברת ולגמרי אין לגיטימציה חברתית "להודות" בזה כי לכאורה אישה אמורה לשמוח בכל הריון במיוחד אם לידה יש נשים שמתקשות.
אז אכן הריון זה דבר משמח אך לא פשוט ודיכאון הוא לפעמים תוצאה ישירה של חילופי ההורמונים או תנאים חיצוניים אחרים ובכלל לא בגלל כפיות טובה חלילה של האישה או משהו כזה.

מה שאני כן יכולה לעודד שהתוצר של ההריון השני היום בת שנה וחצי מקסימה ונפלאה וב"ה שמחה שזכיתי בה.

אם תרצי את מוזמנת לאישי

לתחיה- וואו, אף פעם לא חשבתי על זה ככה ממש ריגשת אותי עם הקטע שדיכאון בהיריון יכול להיות בלתי נשלט

ובאמת שאנחנו כחברה צריכה להפנים את זה קצת...

זו באמת תחושה קשה שכולם אומרים לך שאת צריכה לשמוח ויש הרבה שהיו מוכנות להתחלף איתך...

זה כ"כ מחליש לשמוע את זה.

לא מספיק לי העצבות שלי אני צריכה עוד לסחוב צרות של אחרים...

לפותחת-

אני חוויתי משהו אחר- מבחינה שכלית אני חושבת ששמחתי בהיריון. מבחינה רגשית- לא הייתי שם בכלל. ממש לא שמחתי. מה שניסיתי לעשות כדי "להתחבר" ולשמוח בהיריון לא עזר. הכל עשיתי טכני. 

ת'כלס זה לא נורא כ"כ, הבעיה הייתה המצפון, כל ערב אני הולכת לישון בתחושה של איזה מן אמא אני לא שמחה בהיריון, לא חושבת על התינוקת, לא מתחברת למה שבגוף שלי...

במיוחד הפריע לי הניגודיות של בעלי שהוא מה זה לא מתרגש מדברים והוא כן היה מאושר מהיריון, התרגש מהתנועות, חייך למראה מתלה הכביסה המכוסה ורוד. ולי לא הזיז. עשיתי כי הייתי צריכה (וכי חשבתי שזה יעורר אותי)

הגיוני שיש מנעד תחושות רחב בנוגע להיריון. להתכחש לכך או לתת "מוסר" עצמי על כך לא נראה לי יקדם.

קודם להכיר בתחושות ולקבל אותן אף על פי שזה לא נעים להרגיש ככה.

אח"כ לראות מה הלאה. איך מקילים על התחושות הקשות.

לדעתי הרגשה כזאת היא לא טבעית אבל היא לגיטימית.

היום היריון ותינוק חדש נתפסים כמשהו שמעכב את האישה (מבחינת קריירה) , את הזוגיות וכו'  אז ברור שלגיטימי שבשמחה על ההיריון יהיה גם חששות על הדברים הנ"ל.

אם זה טבעי, זה כבר דבר אחר...(לדעת חז"ל לא)

(שואלת באמת, אשמח מאוד להפניה)

אני מכירה למשל שלפי חז"ל הגוף של האישה מפורק במשך שנתיים אחרי הלידה. זה לא טבעי שקשה לאישה עם עוד הריון כשהגוף שלה מפורק?

הריון בטווח של זמן קצר הוא לא משהו שטבעי לגוף, 
היום זה נורמלי אבל זה בגלל החלשות הגופות.

שהאישה לא צוותה על פריה ורבייה בגלל שלא מצווים על משהו שהוא טבעי. אני אשאל את בעלי אם יש לו מקור.

ושוב פעם, הסבל הוא לא תמיד נפשי/פיזי שאז זה באמת טבעי שחושבים על הפלה. לפעמים לא רוצים היריון בגלל סביבה לא תומכת או קושי כלכלי ואז זה לגיטימי אבל לא טבעי

הכל כאן זו דעתי, ומבוסס על התחושות הבלעדיות שלי, נא לקחת בערבון מוגבל!

כתוב שהגבר מצווה על פריה ורביה, לעומת האישה שהיא לא מצווה

בגלל שאצלה הרצון לילדים הוא בא באופן טבעי ולכן לא צריך לצוות עליו.

זה לא אומר בכלל שלא קשה לה, שלפעמים היא מרגישה לא מוכנה או לא מסוגלת וכו'.

אבל זה לא אומר בהכרח שהיא תרצה הריון מיד אחרי הלידה הקודמת...

כמעט כל אישה רוצה ילדים, אבל זה לא אומר שכמעט כל אישה רוצה ילדים *ברצף*.

יש לי שתי נקודות-
א. לפעמים יותר קל אחרי הלידה כשהתינוק כבר פה וקל לאהוב אותו בתור ייצור חי ולא בתור "משהו שהולך להיכנס לחיי"

ב. מציעה לך לחשוב מה יעזור לך להתחבר לעובר עכשיו, אולי לפנות לדמיון מודרך או בעצמך לכתוב לו הזמנה לעולם או על תחושותייך.

קודם כל לשנן "אין רע יורד מלמעלה"

אני אישית גם חששתי מזה אבל המציאות ממש הראתה לי אחרת. הרבה יותר כיף לי לטפל בתינוק השני והשלישי מאשר בראשון (אפילו שהיה לו אופי הכי רגוע בעולם, הוא בקושי בכה וכו')|. וגם הגדולים מעסיקים את עצמם לבד.

ובקשר לחבור, אני מתחברת לעובר רק בחודש התשיעי ואחרי הלידה אני גם קצת אוטומטית אבל אחרי שבועיים בערך אני לא יכולה להתנתק מהתינוק

בהצלחה מתוקה

ואל תשכחי שתמיד אפשר לקבל עזרה .. יש לכם "שפרה ופועה" באזור?

טבעי לרצות תינוק

אך כשלאישה קשה מידי, יש מצב שתעדיף הפלה.

טבעי לרצות חיים

אך כשאדם סובל, יש מצב שהוא מעדיף מוות על חיים.

הפלה, כפתרון לבעיות שונות, הוא דבר מקובל.

המתת חסד, ב"ה עדיין לא.

אני לא נציגה של אפרת, ואף פעם לא נתקלתי בהם באופן אישי.

גם לי קרה פעם שנכנסתי להריון, ואז שאלתי את עצמי: איך זה שלא מנעתי?? כי הרגשתי ממש לא מוכנה.

לא הפלתי, אבל עברתי דיכאון גם בהריון וגם לאחר הלידה.

לאחר שעברתי הכל, לא הצטערתי שלא הפלתי, הצטערתי שבתחילת ההריון לא פניתי לבקש עזרה מאגודת אפרת.

 אני מאמינה שהם היו יכולים לעזור לי.

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

בסיפור הלידה שלי יש תפנית חדה בעלילה. מלידה סטנדרטית מהלכים צפויים, ברגע הכל השתבש לי בראש.

שם בדיוק היה גם המפנה בהרגשה. פתאום הרגשתי מן חיבור עמוק כזה. מן תחושה שאני מוכנה לתת הכל רק לזכות לרגע לראות אותה חיה בריאה ושלמה ורודה נושמת ורגועה.

מאותו רגע חשבתי רק עליה, אם עד אז אני הייתי במרכז כיולדת, מאז היתה רק היא כתינוקת שעומדת להיוולד.

ומאז אנו קשורות בקשר מיוחד שמעולם לא חוויתי לפני כן (אבל אולי זה קשור כי היא הייתה איתי צמוד 6 חודשים והבן הראשון היה אצל מטפלת מגיל חודש)

לפני הלידה אולי כל תשיעי, בניגוד לכל ההיריון שניסיתי "להביא" את החיבור או ציפיתי שזה יקרה (למשל בסקירת ערכות)

החלטתי שאני מרפה ומתי שזה יבוא- זה יבוא.

לקחתי בחשבון שייתכן שזה לא יהיה מיידי עם הלידה אלא יקח כמה שבועות להתאפס על ה"אחרי לידה", ואלי אפילו רק אחרי (בעלי מתחבר אליהם בשלב בערך שמתחילים לזחול)

ידעתי שזה חייב לבוא רק לא ידעתי מתי, ידעתי שאטפל בתינוקת במסירות גם בלי להתחבר אליה וזהו.

ב"ה שזה קרה לפני אבל לא הייתי קשה עם עצמי.

בכל אופן, ההמלצה שלי, אם את עדיין רוצה לנסות (אם לא התייאשת כבר) להתחבר עוד בשלב ההריון, להיות מוכנה נפשית שאולי זה לא יקרה ולא להיות קשה עם עצמך.

ועוד משהו- עכשיו קראתי שיש לך טראומות מלידות קודמות.. האמת שאצלי ההיריון לווה באיזו תחושה עמומה לא ברורה שזה לא יסתיים בידיים מלאות. לא יודעת להסביר ממה זה נבע. לא היה היריון בסיכון, לא היתה סיבה לתחושה. אולי זה מה שגרם לי כמן מנגנון הגנה מפריע לא להתחבר.

אין לי מושג אם יש קשר בין הדברים. אולי אצלך זה מה שחוסם ולכן כל מיני שיטות "עוקפות" לא מועילות? אולי להשקיע בטיפול העניין הזה?

בהצלחה ולידה קלה, בידיים מלאות. בריאות, שמחה וכל טוב!

קיים בי החשש לסיום טראומתי עם ידיים לא-מלאות, דווקא בגלל שההריון הזה בניגוד לקודמים הוא כן הריון בסיכון, אבל אני ממש מדחיקה את החשש הזה כי הוא נוראי מידי בשביל להתמודד איתו. אני מעדיפה להתפלל ולהישאר באמונה שיהיה טוב. כשקניתי דברים והתחלתי להכין החשש הזה קצת צף, אבל הזכרתי לעצמי שאין סיבה שזה יקרה ושצריך להתפלל הרבה.

ומפחיד אותי מאוד שלא אצליח להתחבר אחרי הלידה, למרות שברור לי שאטפל בה במסירות כי אני כזאת מטבעי. אמא פולניה כזאת. אבל בתוכי אני יודעת שאת צודקת ועדיף לשחרר. מתישהו זה יבוא. אני בטוחה בזה.

אני טיפוס של ראציונל, אבל ההריון הזה בא והוכיח לי איך לפעמים הרגשות והפחדים הכי גדולים שלנו חזקים מכל הגיון.

לא התנסיתי אבל כנראה כשתפגשי אותו תוכלו לשאול על זה אני מניחה.. כדאי כי זה יעשה לך סדר בתהליך

עוד חיבוק אמא אלופה שאת!

למה ללכת בכלל? סתם יעשה לי שחור שיוסיף עוד יותר על הקושי וההתמודדות ביומיום

הרך זה אומר שהוא גם נותן טיפול כלשהו אחרת למה הוא שם? זה תחום התמחות ספציפי

אני לא מכירה מקרוב כאמור כן? אבל לכי בראש פתוח תשאלי אותו מה הטיפול המוצע במקרה שלכם במידה והיא מאובחנת עם חרדות

לדעתי זו השתדלות ראויה ונצרכת אם טיםול רגשי לא הניב תוצאות. בשבילך ובשבילה. שתיכן סובלות.

שנותנים רק אבחנה.

אבל עם האבחנה כנראה אפשר לקבל טיפול במרפאות בקהילה / בהתפתחות הילד.

בכללי לבעיות כאלה של קטנים יש איך לטפל חוץ מהדרכת הורים?

מה אתם עושים בהדרכת הורים?

כי נשמע שהקטנטונת שלך באמת סובלת ואתם איתה, וממש מפתיע שאין שום התקדמות.

חרדה היא בסה"כ סימפטום ולא הבעיה עצמה. אם הנושא הזה לא התברר עדיין בהדרכה הייתי מחליפה מדריכה...

מוזמנת לפרט כאן או באישי אם תרצי

כי באופן כללי חרדה היא לא רק סימפטום היא הרבה פעמים הפרעה בפני עצמה

אני יודעת שיש בDSM הגדרה להפרעת חרדה (ועוד שלל הפרעות נפשיות שונות) אבל הDSM מתאר סימפטומים ולא עוסק בסיבה שגרמה להם.

מה שאני יודעת ומבינה היא שחרדה היא דרך של המח "לכבות" בהלה גבוהה מידי. ולכן אין טעם להתעסק בטריגר שעליו התיישבה החרדה אלא לטפל בשורש שזה בהלה והיכולת להרגיש אותה.

בהדרכה פרטנית אפשר למפות ולהבין את גורמי הבהלה בחיים של הילד ולהפחית אותם, ובמקביל להכניס עיבוד של הרגש כדי להעלות את הסיבולת לבהלה.

אני אשמח לשמוע ממך באיזו דרך אחרת אפשר לעזור לילדה כל כך צעירה שסובלת מחרדה, הרי CBT לא רלוונטי בגיל הזה (בפרט שהיא סובלת מאילמות סלקטיבית), וטיפול תרופתי הייתי מנסה כקו שאחרי האחרון גם אצל ילדים גדולים ממנה...

מעניין אותי מה נעשה בהדרכה שלא עזרה עד כה.

מטפלת 1 שהיינו אמרה תפחיתו לה גירויים וזה יצמצם את הפחדים וההסתגרויות בבית. סבבה ומה הלאה? איך אני עוזרת לה בחיים? מאופנוע שעובר ויש רעש חזק היא ממש נבהלת ונסגררת לכמה זמן אחכ- על זה אין לי שליטה כמובן שלא יעבור אופנוע , לא לשים לה בגדים קצרים/ארוכים בעןנה? לא שייך עכשיו במעבר לארוך זה םשוט סיוט סיוט - אז אי אפשר לא לעשות, אצל סבא סבתא לא ללכת? שם היא עוד יותר נהיית קפואה וננעלת

בקיצור עזבתי אותה. מטפלת שניה ונוכחית מנזה להסביר איך לעזור לה ולתווך לה מצבים מסוימים כדי להקל אבל זה לא עוזר, בגן נניח המטפלת קיבלה הדרכה קצרה ואולי זה עזר מעט אבל גם המטפלת עצמה מדהימה אז לא דוגמא, אבל בכל הסיטואציות בבית ובמרחב הציבורי זה לא עזר, שיש רעש פתאומי חזק אופנוע/מטוס אמרה לי לחבק אותה חזק כי המגע ירגיע אבל היא לא מוכנה למגע חזק בכלל, בריכה וים בקיץ אמרה לחשוף בהדרגה ממש אז רק הסכימה לשבת על החוף עם כף ודלי, אבל היןם היא אומרת כל הזמן" נכון בים אני בוכה? אני מפחדת " זה לא עזר לה

בבית בשבת שסבתא באה (קבוע) היא לא עוזבת אותי לשנייה, אמרה לנו המטפלת שהיא תדובב אותה /סיפור/תיקח לגינה או סיבוב הילדה לא מוכנה וזה יוצר מצב שעוד יותר היא ננעלת

להזמין חבר לבית זה סבבה כשזה 1 על 1 אבל כשזה מתרחב ויוצאים מעט לגינה אז זהו איבדתי אותה שוב

כאילו לא מצליחה, נתתי פה כמה דוגמאות אבל זה סביב כל היום

ךלנונקשה עוד בסדר מסכנה מה היא, אבל לפעמים היא הילדה הכי פורחת , הכי רוקדת ושרה אז לא יודעת מה הטריגר שגורם להינעל ככה פתאום

אולי תקופות?

מבינה ממש את המצוקה..

קודם כל חיבוק גדול על ההתמודדות. את עושה כל כך הרבה בשבילה ולאורך זמן המצב לא משתפר.

ברור שזה לא מקרה לעצות על גבי הפורום, כן?

אני רק אגיד שבעיני צריך קודם כל להבין לאן חותרים.

כלומר יכול להיות שהילדה שלך היא לדוגמא עם רגישות גבוהה מאד, והעולם באופן קבוע הוא "יותר מידי" בשבילה. הדרכה טובה לא תוכל לשנות אותה, והיא תישאר עם רגישות גבוהה - אבל אתם תוכלו להתאים עבורה את הסביבה כך שבחלקים משמעותיים מהזמן היא תרגיש בטוחה, החרדה תרד והא תוכל להתפתח ולהבשיל.

או למשל אם את ו/או בעלך לא מאד פנויים כרגע מסיבות פנימיות א חיצוניות, אז בהדרכה טובה כמובן תהיה עבודה משמעותית על יכולות הויסות שלכם והביטחון שאתם יכולים לתת לה כי חרדה כמעט תמיד יושבת בעומק על פחד מפרידה. אבל גם בזה למרבה הצער אין קיצורי דרך ועבודה פנימית לוקחת זמן ככה שצריך לראות למה אתם מסוגלים כרגע בהורות שלכם, ולהתאים את הציפיות.

ויכול להיות שהמסרת שבה היא נמצאת גדולה עליה ועם כל הרצון הטוב שהיא תסתגל זה פשוט לא תואם את המצב שלה וכדי לראות שיפור צריך להוציא אותה משם.

אני יודעת שחרדה זה דבר מאד מבהיל וכמעט תמיד זה גם פוגש אותנו בכל מיני אזורים בנפש שהרבה יותר נח לא לפגוש... וטכנית זה מגביל ומעיק ומקשה מאד על החיים. וממש רוצים למצוא את הפתרון המושלם בשביל להיפטר ממנה. אבל רק הבנה מעמיקה של האירוע הזה תאפשר לך לבחור בדרך המתאימה לעזור לה ולכם.

שוב חיבוק ענק

אם תרצי עוד חומר בנושא אשלח לך בשמחה.

אם היא קטנטונת אולי הייתי חוששת להכניס לגוף חומרים שאולי לא מותאמים לגיל במינון וכזה.

אבל בגיל גדול יותר למה לא בעצם?

הייתי חושבת שהתרופה תוכל להוריד במידה מסויימת את החרדה ותאפשר לעבוד עם הילד. לטפל מעבר.

אולי גולשת משאלת הפותחת, אבל מעניין אותי להבין.

כי ממה שאני ראיתי טיפול תרופתי יכול להיות משמעותי ולתת פניות לטיפול נוסף...

להכניס למערכת חומרים שמשפיעים על מערכת העצבים, בעיני זה מוצא אחרון.

אם אין ברירה ומוצו כל האפשרויות האחרות אז אפשר בצער לשקול את זה אבל זה כאמור קו אחרון.

הסיבה העיקרית היא שתרופות פסיכיאטריות לרוב מעמעמות רגש, ורגש שלא מורגש כמו שצריך הוא הסיבה העיקרית לבעיות נפשיות. אז לא רואה פה איזו תועלת מיוחדת חוץ מהנוחות שבניהול ההתנהגות של הילד, רק שהנוחות הזו למרבה הצער לא משרתת את ההתפתחות שלו.

סיבות נוספות - שלל תופעות לוואי

תלות לאורך זמן

חסר עוד?

ולא ספר שנותן בד''כ פרוגנוזה.

אבל אני לא חושבת שכל חרדה היא רק סימפטום לקושי, הרבה פעמים החרדה עצמה היא בעיה.

CBT מאוד רלוונטי, לא עבורה אבל בהחלט עבור ההורים, ועבדתי ועדיין עובדת עם הורים בהדרכה על CBT בגיל הרך.

לגבי טיפול תרופתי, זה בעיני מאוד תלוי במידת הסבל, לעיתים הטיפול התרופתי הוא מצא שמאפשר על גביו לעשות תהליך טיפולי שיאפשר עם הזמן הפחתה של הטיפול התרופתי, אני ממש חושבת שכל מקרה ומקרה לגופו

בוודאי אצל ילדים...

כשהמוח מעבד את המידע החושי סביבה בצורה מועצמת למשל, הרעשים יותר חזקים, המגע יותר חודרני, הריחות יותר מציפים וכו'-הילד חווה את העולם כמפחיד יותר .

במקרה כזה גם רק אבחנה יכולה לסייע כי היא תעזור למצוא דרכים טובות יותר להתמודד עם העולם ולהתאים עבורה את העולם, למשל מסגרת מותאמת, קטנה ועוטפת-כמו מעון שיקומי.

כל מיני עזרים, תלוי בדיוק מה הקושי בוויסות ואיך זה בא לידי ביטוי-אבל עבור זה את צריכה הדרכה מאיש מקצוע טוב ורלוונטי, וגם זה פסיכיאטר מקצועי מאוד יכול לכוון, למשל למרפאה בעיסוק שמתמחה בתחום. (למשל אוזניות שמפחיתות רעשים, שמיכת כובד בלילה, אפילו איך לגעת בה ולהבין איזה מגע נעים לה...)

בהצלחה וחיבוק, נשמע מאתגר מאוד!

זה חלילה יכול להעיד על הפרעה אחרת כמו אוטיזם וכאלה?

אוטיזם מגיע עם קשיים בוויסות החושי, גם הפרעות קשב, ויש גם סתם אנשים שיש להם קשיים בוויסות החושי בלי קשר למשהו נוסף.

אני גם אגיד שהיא נולדה לתוך המלחמה, כל הילדים שאני מכירה שנולדו למלחמה-יש להם קשיים בוויסות (חושי או רגשי) הם נולדו למציאות מטורפת.

הגיוני שזה יתאזן עם הגיל, והיא גם יכולה ללמוד טכניקות שונות לוויסות , בגיל הזה היא עוד צריכה לזה המון תיווך מכם, אבל עם הגיל וככל שהיא תלמד לווסת את עצמה בכל מיני דרכים בתיווך שלכם-היא גם תוכל ללמוד לעשות את זה בעצמה.

ובעיניי מסגרת מותאמת זה הכי חשוב, כי במסגרת היא נמצאת המון שעות במהלך היום, ואם תייצרו לה גם שם סביבה בטוחה זה ישפיע עליהם לאורך כל היום, והגיוני שגם בבית היא פחות תיצמד אלייך, נשמע שכרגע את מהווה עבורה את המקום הבטוח, ויכול להיות, שוב, צריך להכיר יותר כדי לדעת, כשהיא נצמדת אלייך היא מווסתת את עצמה בדרכים שהיא יכולה להעתיק גם לאמצעים חיצוניים, לדוגמא-אם היא תופסת אותך חזק, יכול להיות שגם לתפוס כדור קוצים יכול לעזור לה כי הוא נותן פידבק חזק... או לחילופין-את תעזרי לה לווסת את עצמה בדרכים יותר מותאמות, למשל עיסויים חזקים לפרקי זמן מוגדרים כשאת יודעת שיש משהו שמלחיץ אותה....

לפי הרופאה שלי אם ההפרשות הם רק אחרי שינה אז אין בעיה לשלוח למסגרות.

תרגישי טוב!

ולא דלקת.

יש שני דברים שיכולים לעזור:

1. מגבונים לניקוי העיניים של ד"ר פישר

2. קומפרסים עם תה קמומיל או לכל הפחות לנקות לו בעדינות עם צמר גפן טבול בתה קמומיל- מאד מרגיע, מנקה ומרפא

עם ידיים לא נקיות. שלט יזדהם בסוף. 🙄

לק"י

המטפלת צודקת שהיא לא רוצה שילדים יגיעו עם ספק דלקת עיניים. מצד שני, אני לא אלך לרופא על כל קשקוש...

ולפעמים אני מתחילה בשמונה, ואז להודיע רק בבוקר שלא אגיע זה בעייתי. למרות שלפעמים אין ברירה.

(הפעם הודעתי מראש שיש סיכוי שלא אגיע גם היום. אבל בבוקר לפני שהוא קם הוא היה נראה בסדר. הודעתי בעבודה שלא אגיע בגלל שלשולים של ילדה אחרת, ואז הוא התעורר וראיתי ששוב יש הפרשות. מזל שהם הסתנכרנו ביחד😅).

טוב שמחר שישי ואני בבית, ואז שבת. ומאמינה שעד יום ראשון יהיה בסדר (נשאר להתפלל שגם הילדה השניה תהיה בסדר. כי היא כמה ימים עם שלשולים פעמיים ביום בערך. ואין לי כח לעשות בדיקת צואה, שכנראה נקבל תוצאות אחרי שזה יעבור).

שההפרשות היו בעיקר בבוקר.

העיניים האדומות זה כן מחשיד בכיוון...

נראה לי שכדאי ללכת לרופא לבדוק🤭

לק"י

לכן אתמול באמת היה לי חשוד יותר.

אבל מעניין אם זה מדביק בלי הפרשות.

האמת שאני אף פעם לא ראיתי שזה מדבק בתוך המשפחה, מלבד אצל התאומים, שתמיד נדבקו זה מזה. ולכן תמיד מוזר לי שאומרים לא להגיע למסגרת כשיש דלקת עיניים...

אבל אולי באמת ילדים קטנים יותר נוטים להדבקי זה את זה🤷‍♀️

לק"י

אני חושבת שבעיקר בגילאים הקטנים יש דלקות עיניים (לפחות עם הפרשות).

אבל לכאורה כן הייתי מצפה שאם יש שתי אחיות בבית אחד, ושתיהן קטנות ונוגעות בכל דבר (כמו שקורה בגן) - הן יידבקו זו מזו...

התאומים ממש ישנו ביחד באותה מיטה ולכן נדבקו. להרגשתי אם בגן לא משכיבים את הילדים לישון באותה מיטה ולא נותנים להם לאכול מאותה כפית - אז אין סיבה שיידבקו.

אבל טוב, לא אני קבעתי את הכללים...

שילדה אחת נדבקה מאחיה.

היו לכם עוד פעמים דלקות עיניים?

לכן הסקתי מה שהסקתי. וזה לא שהבית שלנו יודע לשמור על היגיינה מיטבית...

תסבירו לי אחת ולתמיד למה מותר לשלוח ילד עם נזלת ואסור לשלוח עם דלקת עיניים.

מעולם לא הבנתי את ההבדל.

לק"י

שאלה טובה...

אם כי, אולי דלקת עיניים חמורה יותר מנזלת.

בעיקרון דלקת עיניים היא השלב שאחרי הנזלת (לפחות לפי רופא הילדים שלנו, שאומר לקנח היטב את האף כשאנחנו מגיעים עם דלקת עיניים), ועיניים הן כבר איבר רגיש, לכן נזהרים...

ז"א הסיכוי שנזלת תסתבך לאיזה משהו נמוך

הסיכוי שדלקת עיניים תסתבך יותר גבוה.

ואם היה אסור לשלוח ילד עם נזלת אז הילד שלי היה בבית 365 ימים בשנה

אבל אולי קל יותר ביניהן לבין דלקת עיניים מאשר בין נזלת אלרגית לנזלת חיידקית?

אבל היו לו הרבה הפרשות כל בוקר, אני רואה עכשיו שכתבת ששתי העיניים עם הפרשות, לבן שלי היה רק מעין אחת ל3 שבועות.

לק"י

אצל הבן שלך היו לו גם במשך היום?

אבל במהלך היום לא היה משהו חריג. לפעמים הוא שפשף את העין יותר אבל לא קבוע.

של צוותים פרא רפואיים בגני החינוך המיוחד..

אולי להפעיל לחץ כועד הורים אם לא קלינאית שתבוא בשוטף אז לפחות שתבוא קלינאית פעם בשבוע להדרכת הצוות

אם הם בגן כזה, לא?

הדרכה יותר מכוונת של קלינאית תקשורת, בדגש איך להכניס יותר שפה בגן

המהות של הגן הזה עיכוב שפתי אז לא מבינה איך אין שם, ולמה הקופה ככ מהר מבטלת טיפול?

1. ברגע שהילד משובץ לגן חינוך מיוחד אז הקופה יוצאת מנקודת הנחה שהילד יקבל את הטיפולים במסגרת ולכן לא תממן בנוסף גם טיפולים שלה. במידה והילג לא מקבל במסגרת אז ההורים צריכים להביא אישורים ולהגיש בקשה לקופה. אבל אכן אלה רשימות המתנה מטורפות.

2. הצוות כאמור אמור להיות מוכשר וכל הלמידה היא יותר איטית ומותאמת אבל עדיין זה לא סותר שיש צורך בנקודת מבט וזוית של קלינאית תקשורת.

3. היום הגנים האלה מוגדרים גני עיכוב התפתחותי ולא גני שפה כי הם יכולים לכלול ילדים עם קשיים אחרים שהמוקד שלהם לא בהכרח שפתי (התנהגותי, רגשי)

חוץ מלטפל היא גם מדריכה ועושה מודלינג לצוות

אבל כשאין אותה אז אין להם הדרכה

אם הם צוות ותיק ומנוסה אז כנראה שיש הרבה עקרונות שהם יודעים... אבל בסוף הם לא קלינאיות

בטח אם הם גם לא כאלו ותיקות אז זה לגמרי חסר.

קודם כל - זה באמת מצב כל כך מתסכל שעד שהוא נכנס לגן שמתאים לו, הוא לא יכול לקבל שם את המענה שמגיע לו.

וזה שהוא לא יכול לקבל מענה גם דרך הקופה זה באמת ממש מתסכל ובעייתי.

אני אכתוב פה בתור קלינאית תקשורת במשרד החינוך -

באמת יש מצוקה גדולה ומחסור גדול של קלינאיות במסגרות משרד החינוך (ובכלל בשירות הציבורי). כרגע לצערי אף אחד לא באמת מנסה לתת מענה ולראות איך משפרים את המצב, וזה באמת עוול לילדים ולהורים.

אבל בתוך המציאות הזו של המחסור, עדיין יש הבדל בין לקבל מענה חלקי כלשהו, לבין לא לקבל שום דבר.

אז קודם כל - זה שהוא בגן שפה זה בהחלט יתרון כי אני בטוחה שגם אם הצוות לא מורכב מקלינאיות תקשורת, הם כן מנוסות עם ילדים עם עיכוב שפתי, וכן למדו ברמה כזו או אחרת איך לתת דגש על למידת שפה וכו'. זה בטוח יותר טוב ויותר מותאם מאשר גן רגיל, גם אם אין קלינאית תקשורת בגן.

אבל ידע כללי איך לעבוד ולחזק שפה, שונה מאשר הדרכה קבועה שמתייחסת לילדים הספציפיים שיש בגן.

אולי הן כבר מקבלות הדרכה כזו. אבל בכל מקרה כדאי לשאול ולהתעניין. לא בקטע כועס או מאשים, אלא באמת בתור שאלה ודאגה לבן שלך - מה המענה שהוא מקבל בתחום השפתי?

(בכלל אני חושבת שעצם זה שתשאלי יעלה את זה יותר למודעות שלהן. אם יש להם הדרכה שבועית - לא תמיד מצליחים לדבר על כל הילדים כל פעם. אבל אם את שואלת, אולי יש יותר סיכוי שישימו לב לדבר ולחשוב עליו באופן אישי).

הוא לא זכאי לטיפולים בקופה, צריך לבקש אישור בשביל זה (תבדקי עם התפתחות הילד אצלכם איך מבקשים אישור. אם אין קלינאית בגן אמורים לאשר.) ולהסביר את המצב לקופה ולבקש שיקפיצו אותו לראש הרשימה, כי הילד באמת צריך וכרגע לא מקבל...

גם אם יקח לכם חצי שנה לקבל בקופה עדיין זה אומר שעוד חצי שנה תקבלו וזה יותר טוב מכלום.

אפשר היום לעבור קופות חולים מאוד בקלות.

תבדקו מול קופות אחרות אולי שם כן יתנו בגלל שהילד לא מקבל במסגרת.

פוגשת ילדים מכל הקופות שלא מקבלים

במיוחד אם יש אישור מהגן שאין קלינאית בגן, יהיו קופות שיהיה יותר קל למצוא תור, וגם מאוד תלוי איזור, אז כדאי להתייעץ עם אנשים מסביב

תקבעי לרופאת נשים. אולטרסאונד לבדיקת דופק סביב שבוע 7-8. תנסי בהקדם להגיע לקבל הפניות לשקיפות וסקירה כדי שתספיקי תורים. או שתנסי לקבוע כבר בלי הפניה ולהביא אח''כ. תראי אם עובד לך.

אני באתי לרופא פריון עוד פעם אחת לסיכום ולהנחיה מתי ואיך להפסיק תמיכה. אבל תראי מה הם עונים לך.

המשכתי תמיכה בשבועות הראשונים, אבל זו היתה תמיכה נרתיקית אז לא יודעת לגבי דופסטון...

המנעות מדברים כמו כל הריון רגיל! שיהיה בקלות

את רופאת הפריון חפשתי את התור היה הכי זמין והייתה אישה (בדיעבד זה לא היה כזה משנה כי היא רק עשתה איתנו שיחות ולא בדיקות או טיפולים בעצמה)

זו הרופאה שתלווה לכל ההריון? זה בעייתי להחליף מרופאת פריון (היא גם רופאת נשים)?

היא עושה בעצמה את אולטאסאונד?

יש המלצה למישהי במכבי בירושלים?

רופאי פריון לא מקבלים גם למעקב הריון. אבל אם היא כן אז ברור שאפשר.

לגבי אולטרסאונד בחדר זה ממש תלוי קופה וסניף אז אין לי מושג, לפעמים עושות לפעמים הולכים לטכנאית. ואני לא במכבי ירושלים חח. בהצלחה!

הן אמרו להמשיך עם הדופסטון כרגיל, ולחזור על בדיקת בטא ביום ראשון.

שאלתי לגבי תור לרופאת נשים והן אמרו שזה מוקדם לקבוע תור לרופאת נשים לפני שעוקבים אחרי העלייה בבטא.

הכוונה שצריך תור לעוד שבועיים- שלוש, נכון? באמת רוב הרופאים לא זמינים לזמן הזה ממה שבדקתי.

מקסימום מבטלת אם חלילה אין צורך.

אח''כ אין תורים.

לזכרוני הוא לא כדור שתלוי בשעה אם לוקחים רק אחד ביום וגם אם לוקחת 2 לא אמור לשנות הפרש של שעתיים.

בכל מקרה אותי הנחו להמשיך דופסטון (בגלל דימומים בעבר) עד שבוע 12, כשהשליה מתחילה לתפקד טוב, אז מניחה שלפחות עד שיראו דופק ירצו שתמשיכי...

ככה ששתי האפשרויות - לקחת ב-2 או לחכות ל-4 - הגיוניות.

בשעה טובה ובידיים מלאות!

הבנתי שצריך לרווח את המנות שלא יהיה צפוף מידי.

הכי הגיוני בעיני להמשיך לקחת כרגיל בשתיים כי אין בזה שום נזק, גם במקרה הלא סביר שיגידו לך לעצור.

ואם את לא רוצה אז אפשר גם לקחת ב-4 ואז את הבא בתור שעה אחת אחרי הזמן הרגיל ואת זה שאחריו - כבר כרגיל...

שבוע להוריד ל-2 ואז אחרי שבוע להוריד לאחד ביום... מבינה למה הגיוני להמשיך?

בשעה טובה!!!!

שיהיה בקלות בבריאות וידיים מלאות

שיהיה בקלות בבריאות בידיים מלאות!

אין לי מושג מעבר לזה לגבי הריון לאחר טיפולים

ממש לא להפסיק

תתיעצי עם הרופא שלך

דופסטון ממשיכים עד להיווצרות של השליה, סביבות שבוע 12. ומורידים בהדרגה, זה האחיות פוריות אמורות להנחות אותך.

המרפאת פוריות מלווה אותך עד שרואים עובר עם דופק. נותנים הפניה לאולטרסאונד בשבוע 6. (אצלי כשקיבלתי תמיכה של פרוגסטרון הפנו לפעמים גם לאולטרסאונד בשבוע 5, כדי לוודא שההריון ברחם).

אחרי זה את עוברת למעקב הריון אצל רופאת נשים רגילה, והיא זו שלווה אותך במשך ההריון. לרוב רופאי פוריות לא מקבלים למעקב הריון, אז כנראה תצטרכי למצוא רופאה אחרת.

אני קובעת תור לרופאת נשים כבר ברגע שיש בטא חיובית, כי גם ככה התורים לא מאוד זמינים, אז חבל לחכות סתם. בד"כ זה יוצא בסביבות שבוע 9-10 תור ראשון. ומנסיוני, עדיף להתקשר ישירות למרפאה לקבוע תור, כי הם נותנים תורים יותר קרובים מאשר מה שיש באפליקציה.

בכל מקרה, גם הרופאת פוריות או רופא משפחה יכולים לתת לך הפניות לדברים של תחילת הריון אם תצטרכי.

מבחינת מה להימנע - כל הזמן צצים דברים חדשים😅

הבסיס זה לא ביצים חיות ולא בשר נא או דגים נאים.

שיהיה בשמחה ובקלות❤️