אבל תנסי ותראי מה קורה בפועל (הרי לא באמת יעיזור שכולנו נסכים שנכון לצפות, ובפועל הבן שלך לא יצליח).

לדעתי- נכון לצפות וראוי לנסות ולראות מה קורה (כמובן, עם הסבר לפני והכנה מראש של משחק שהוא אוהב במיוחד, ולדבר איתו מהחדר הסמוך).

מבחינה מעשית- בד"כ זה מצליח, אין לו ברירה הייתי קשוחה איתו.

אבל הוא עצוב ומסכן כזה.

לפעמים הוא מעסיק את עצמו ממש יפה ואז אין שום בעיה.

לפעמים הוא נכנס לקריזה או להיפך מופנם באופן קיצוני ואז אני יוצאת אליו מהר או דוחה את ההנקה.

רוב הפעמים זה פרווה כזה. אני נועלת את החדר שאני נמצאת. הוא חוזר לסלון ומשחק אבל עצוב או שהוא יושב מחוץ לדלת ומחכה לי.

השאלה היא אם באופן כללי הוא אמור להיות "בשל" להתמודדות כזאת?

אציין כי הוא מקבל הרבה תשומת לב. הרבה יותר מהתינוקת. גם כשאני מטפלת בה או מבשלת זה בשיתוף איתו ובזמן הפנוי אני תמיד איתו. הקטנה מעסיקה את עצמה עם הצעצועים ואני משחקת איתו. כשיוצאים החוצה- היא בעגלה ואני מדברת ומתייחסת אליו.

זה באמת דרישה קשה מהילד 

אמא הולכת לבד עם התינוקת לחדר אחר והוא לא מוזמן

כי אצלנו אין שום אפשרות להניק כשהוא נמצא. ניסיתי הרבה שיטות ומקומות.

פעם הייתי יוצאת איתו לגן שעשועים ואז הוא היה מתלהב ולא שם לב בכלל שאני מניקה אבל עכשיו היא לא מתרכזת שם בגלל הרעש.

כשהיא הייתה קטנה יותר הייתי מכניסה אותו איתי ומניקה אחרי חצי שעה של הסברים שצריך להיות בדממה. מרוב שקט המכוניות שלו היו נוסעות באוויר כי על הארון/ הקיר זה היה עושה רעש.. 

אבל עכשיו היא קולטת שהוא באיזור והיא מתה עליו אז אין סיכוי שהיא חוזרת לאכול אחרי "התגלית" היא מחייכת אליו ומאושרת וזה קורה גם כשהיא מאוד רעבה.

שיקול נוסף שקיים לפעמים- זה שאם אתן בקבוק אהיה גדושה ברמה שגורמת לחוסר סבלנות ואז מה הועלנו... (לא תמיד יש את השיקול הזה, לפעמים אין השפעה עלי)

אצלי ילדים בני שלוש בד"כ מסוגלים להעסיק את עצמם לטווח הזמן של הנקה. (למרות שלפעמים יש זמנים יוצאי דופן)

אבל האפשרות שאימא נועלת את עצמה בחדר ומשאירה את הילד בן שלוש לבד ללא כל מבוגר, נראית לי לא סבירה, מבחינת תחושת הביטחון שילד צעיר צריך לחוש. נוכחות מבוגר, זה עדין צורך בסיסי אצל ילד כל כך קטן!

זה לא עניין של תעסוקה עצמית, ולא של מידת תשומת לב. ילד שנשאר לבד אפילו לעשר דקות, לדעתי עלול לפתח חרדות.

אצלי התינוקות תמיד ינקו גם ברעש, ועם כל הפטפוטים של האחים שישבו לידי בזמן ההנקה.

אני חושבת שאם הייתה לי תינוקת שיונקת רק בשקט, הייתי מעדיפה לתת לה תחליף חלב, בשעות אחר הצהריים באופן קבוע, ולהמשיך את ההנקה רק בשעות בהן הילדים לא בשטח.

אני חושבת שכדאי לך לתת לתינוקת לינוק כמה שתצליח למרות הרעש, ולהשלים את הארוחה בבקבוק. נכון שבתחילה תהיי גדושה, אבל לאט לאט הגוף יתרגל, אם זה יהיה בשעה קבועה. (אפשר גם לשים עלי כרוב, זה מוריד את תחושת הגודש)

אני הנקתי תמיד, לפחות עד גיל שנה. אבל עדיין אני חושבת, שלא כדאי לשלם מחיר כל כך כבד בשביל ההנקה.

מה שכתבתי מדובר כמובן על התקופה הנוכחית, כשהילד ודאי נמצא בבוקר במסגרת. אך במבט לאחור, על צוק איתן, יתכן שהיה שווה אז להפסיק את ההנקה (חוץ מהזמן שהפעוט ישן) כדי לא לפתח חרדות אצל הילד. דווקא בתקופת מלחמה ילדים צריכים אותנו לידם.

אחר"צ אני מסתדרת.

זה יותר בשעות הערב אם בעלי צריך לצאת.

על הנקת הבוקר כבר ויתרתי כי זה באמת קבוע וגם בבוקר הוא יותר צריך אותי.

וזה לא שאני נעלמת. גם לרוב הוא מדבר נניח הוא שואל אם סיימתי ואז אני עונה לו במנגינה של שיר שהקטנה לא תשים לב למשהו חריג. וגם כשהוא צריך לשירותים הוא כן בא ומבקש. ואם הוא ממש לא במצב של להישאר לבד הוא בועט בדלת (כמו שהוא עושה הרבה פעמים כשאני נכנסת לשירותים)

אני גם שומעת מה הוא עושה זה לא שהוא בלי השגחה.

אחרי הלידה השלישית הייתי הגדולה שלי הייתה בת שלוש. בחודשים הראשונים, הייתה מגיעה אלי שלוש פעמים בשבוע נערה צעירה לעזור בזמן המקלחות וארוחת הערב. כיון שבשעות האלה התינוקת הקטנה לא הפסיקה לצרוח... (היא הייתה צרחנית מעבר לנורמה... לימים התברר לי שהייתה סיבה לצרחות, אבל זה כבר נושא לשרשור אחר)

ככה לפחות שני הגדולים קיבלו את שלהם.

גם אני חשבתי על משהו כזה, אבל זה בדיוק לרבע שעה שגם קשה לי לנבא מתי בדיוק זה יהיה.

לו רק היו לנו שכנים בבנין שהייתי יכולה לשים אותו שם לכמה רגעים זה היה פותר את כל השאלה.

עם כל שאר הדברים- מקלחות וארוחת ערב אני מסתדרת לבד. זה רק ההנקה. (לכן גם אני מרדימה אותה אחרי שהוא הולך לישון)

ושוב- זה ממש לא קבוע!

פשוט לפעמים בעלי רוצה לצאת לאנשהו בערב סידורים או נסיעה מחוץ לעיר ואני לא רוצה להגביל אותו.

אולי פעם בשבועיים. נגיד בחגים עם כל התפילות היו יותר מצבים כאלו אבל עכשיו פחות.

ילד בן 3 שבזמן מסוים ביום אמא שלו לכאורה מתעלמת ממנו ונותנת תשומת לב בלעדית לאחותו הקטנה קצת בא לי לבכות...

מצטערת, אני ממש מרחמת עליו, בבקשה בבקשה אל תעשי את זה יותר.

אפשר להיכנס לחדר אחר אבל לא לסגור (ובטח לא לנעול) את הדלת. הוא רק בן 3...

אישית, יש לי 3 ילד:ים הגדול בן 3 וחצי הקטן בן 3 חודשים ואת כולם הנקתי גם ברעשים חזקים  ולא היתה בעיה. אני מבינה שהתינוקת שלך רגישה יותר, אז אולי אפשר להניק אותה תחת סינר הנקה כך שיהיה לה מין תחושה שהיא רק איתך, או פשוט לבקש מהגדול לשחק בשקט/ לצייר וכו'..

ואם לא אפשרי אז אולי לשאוב ומיד לתת לה בזמן הזה?

ניסיתי. סינר הנקה אין מה לדבר מזמן הוא מפריע לה והיא מעיפה.

חוץ מעניין הגיל שאני באמת מתלבטת עליו, לא רואה בעיה שהקטנה תקבל קצת תשומת לב בלעדית. הוא מקבל שעות! והיא כולה רבע שעה.

ולגבי שאיבה גם ניסיתי הוא לא נותן. לשאוב לוקח הרבה זמן (גם אם זה רק להקלה) והוא מתחיל לשחק בכפתור של המשאבה ומוציא את זה מהחשמל.

אני נועלת כי אם זה פתוח הוא תוך שניה נכנס. לא משנה כמה הכנה אעשה לו הוא תמיד ינסה להציץ, ואז להיכנס קצת, ואז עוד קצת.. אם אני נועלת אני יכולה באמת לבדוק עד כמה הוא מסוגל לעמוד בזה כי אם הוא לא מסוגל הוא יעשה רעש וינסה לפתוח את הדלת בכח ואז ברור שאני מוותרת. ואם הוא יכול אז הוא ינסה קצת, יראה שסגור, ישאל אם אני שם ומתי אני יוצאת, לפעמים יחזור לסלון לשחק, לפעמים ישאר שם וידבר לעצמו ומדי פעם שואל מתי אני יוצאת ואני עונה לו ומספרת לו מה נעשה אח"כ.

את נוהגת נכון.

כל זמן שאת מסבירה בקול סבלני מה קורה כשהוא שואל, ושעוד מעט, ויש לך "סימנים" לזהות אם זה יותר מידי ואז את יוצאת אליו - זה בסדר. בפרט כפי שאמרת, שזה לא דבר קבוע - רק כשאבא לא נמצא.

וכדאי לפני כן להסביר, כמו לילד, שהיא אוהבת אותך וכשאתה נמצא היא רוצה להסתכל עליך ולא אוכלת - אז תחכה רגע בחוץ שהיא תאכל, ואז נשחק וכו'. כך ישלו "רציונאל" שהכל מדברים טובים. לא "נדחה" מפניה..

את יושבת על הספה מניקה ,הבן מכורבל לימינך/שמאלך  ושלושתכם רואים בווליום נמוך שירים של ביבי אינשטיין/ שירים ראשונים ביוטוב.. התחושה החמימה הזאת של משפחתיות ובטחון יפצה בגדול על נזקי הצפיה במסך...

את בטח חוששת שהשירים יסיחו את הקטנה , אז היא גם יכולה לפזול למסך בזמן ההנקה, או שמיכת הנקה או משהו כזה והיא תהנה לשמוע שירים ולהיות מכורבלת איתכם ...

וכן לדעתי עדיף לתת בקבוק שאוב /תמ"ל מאשר לנעול את הילד מחוץ לחדר ושיהיה לבד, לגמרי לגמרי לא משנה כמה תשומת לב את נותנת לו במשך היום זהו סתירה יותר כאובת עבורו מאשר סתירה פיזית.. וילדים הכי לא יודעים להעסיק את עצמם כשהם יודעים שאמא צריכה ספייס(מרחק)  הבנים שלי מעסיקים את עצמם יפה 20 דקות כשרגוע בבית ואני סתם יושבת ובוהה בהם, אבל כשאני צריכה לעשות משהו כמו שרותים חלילה או לבשל אז שניהם פתאום דביקים ביותר... קוראים לזה יחס מקשר, הבן הכי בודק כמה את עדיין אוהבת אותו כשאת אומרת לו לך תעסיק את עצמך...

והתינוקת חייבת להתרגל לרעש סביר סביבה בזמן ההנקה

זה בדיוק ככה עם השירותים. אז מה את עושה באמת? אני פשוט מתאפקת עד שאני לא יכולה...

איפה אפשר לקרוא על זה?

אנסה את השירים. לא כל רעש מפריע לה. זה ספיציפית רק הוא כי היא ממש מתלהבת לשמוע את הקול שלו ומחפשת אותו ורוצה רק אותו.

אם אצליח לסדר את זה שהוא באמת יהיה עסוק בשירים והיא לא תדע שהוא באיזור זה יכול להיות טוב.

סליחה על התיאור, אך כאן קבוצה של הורים, היום הייתי בשרותים והיה לי קהל של 4 זוגות עיניים, אני מנסה כמה שיותר להתפנות בצניעות כשהם שם, כשהם בשרותים איתי אני מפנה אותם להתעסק עם הארונית שמתחת לכיור (שאין שם דברים מסוכנים)...

גם אצלי התינוקות מגיל מסוים לא יונקים כשיש דיבורים ברקע ואני חייבת להניק שקט.

מה עם האופציה של לשים לו סרט קצר?

אני לא בעד צפיה יומיומית או ארוכה אבל איך שאת מתארת זה לא קורה כל יום.

לדעתי אם הוא ישב מול סרט הזמן יעבור לו בכיף והוא לא ירגיש בחסרונך.

זה מה שאני הייתי עושה- הייתה לי הנקה אחת ביום שבעלי לא נמצא, הייתי שמה לגדולה סרט קצר במחשב ומניקה בנחת.

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב