"אל תשלח ידך אל הנער"
אל תוסיף לנו עוד צער
המאכלת נשלחה
ובאבחת רגע דקרה.
בכו המלאכים
בכו אם ואב
אך למרות הכל
"וילכו שניהם יחדיו"
"איה השה לעולה"
כך שאלו במרום
עלו אלמוג ודליה
ושתק ישראל, וידום.
הקב"ה- המקום, בניסיון מנסה
אך הקורבן הוא כואב. גדול הוא השה.
ישנו ריחוק -"וירא את המקום מרחוק"
רואה מרחוק. ומצווה לשתוק.
איה ברכת ה' לאברהם?
"הרבה ארבה.. ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים"?
איה היא זכות אבות?
עד מתי נמשיך לבכות?
לא חשכנו. לא אחד ולא הרבה.
רוצים מהרה ש"בהר ה' יראה".
שנזכה לראות בעינינו את ברכת "וירש זרעך את שער אויביו"
המחשבות מתרוצצות. מגלות לגאולה. מאפילה לאורה. הדמעות זולגות, הקושי גדול. והרצון לישועה. לנקמה.
הלב דואב. דואב מידי. המחיר יקר, כבד מידי.
זה כבר עבר את גבולות ההיגיון. השכל כבר לא מבין. מפנה את מקומו לאמונה. שנשברת. מתרסקת ומזדככת יותר.
מתחדדת יותר. נהיית שלימה יותר.
הלב שבור. הנשמה זועקת. והאומה בועטת. והגאולה דופקת.
נגמרו לי הכוחות. 
