בס"ד
הילדים שלי (בת שש ובן ארבע) רגישים בצורה יוצאת דופן וזה נראה לי עוול לספר להם כזה דבר. הדמיון יעבוד שעות נוספות, וכך גם הפחד והחרדה.
גם בחודשים האחרונים, במבצע צוק איתן וכו' - הם היו מעורבים מאוד במה שקורה, ידעו שיש מלחמה על ארץ ישראל ושחיילים יוצאים לקרב, ועם זאת - חסכתי מהם את הסיפורים הקשים. אדרבה, חיזקתי אותם באמונה, סיפרתי להם שיש ניסים, תיארתי להם את המלאכים המלווים את החיילים וכמובן שדיברנו המון על חשיבות התפילות והתורה שמלוות את החיילים ועוזרות להם לנצח.
כמובן שהם ראו אותי בוכה המון ושאלו אותי למה.
"קרה דבר עצוב לעם ישראל"
"המשיח עדיין לא הגיע ואני מאוד רוצה שהוא יבוא"
"אני בוכה כי כשבוכים שערי השמיים נפתחים לתפילות"
ואם הם שואלים עוד? שיישאלו. במצבים כאלה, השאלה הפנימית היא בעצם: אמא, הכול יהיה בסדר? אנחנו יכולים להיות שמחים? וכאן, כמו שאמרו לפניי, מה שהאמא משדרת, בתוספת דיבורי אמונה, עוזרים מאוד.
יש הרבה תשובות אמתיות שאינן מתחמקות ובכל זאת מרגיעות.
הכול נאמר ביישוב הדעת ובנחת.
אגב, בהתחלה כשהילדים ראו אותי בוכה הם לא יכלו להכיל את זה. הבת שלי ישר היתה פורצת בבכי, אפילו מדמעות קטנות שלי. אז בערב רגוע אחד כינסתי את הילדים לשיחה קטנה וסיפרתי להם שגם אמא בוכה, לפעמים גם אמא עצובה אבל ה' תמיד עוזר. ובעצם, כולם בוכים וזה בסדר וזה טוב. וכשמתפללים בוכים, כשמתרגשים ואפילו כששמחים. השיחה הזאת עשתה להם ממש טוב והרגיעה אותם. הם עדיין מתכווצים אם הם רואים אותי דומעת, אבל זה לא ההלם והכאב שהם היו חשים לפני השיחה.
שלא נדע.
