למשל: לא לטפס על הספה /מיטה .

לא להתחצף לאבא ואמא  /למבוגר .

לא לשקר

לשמור על שקט (פחות או יותר ) בין 2 ל 4 (* בעיקר בשבת כשאנחנו נחים ....) .

ולא ללכת לחברים לפני 4 !

עם דוגמא אישית

חשבתי לנסח ארבעה חמישה כללים שמתאימים לפעוטות

שלו לתוך הכיור,

בסיום החלפת בגדים שמים את הבגדים המשומשים בסל הכביסה,

לפני השינה לא רואים סרט במחשב אלא שומעים סיפור מאבא/אמא, 

כשאוספים צעצועים לא משנה מי שיחק' אלא כולם מסדרים יחד כדי שיהיה מסודר.בהנחה שכולם שיחקו לא מתחילים להיזכר מי במה.

• בבוקר- קודם מתלבשים, נועלים, מסתרקים ואז אפשר לאכול.
• כשמורידים בגדים שמים אותם ישר בסל כביסה או במכונה אם אני אומרת
• כשאוכלים יושבים  (זהירות- אכיפה מסובכת)
• כשילדה בשרותים אין לה אורחות- לא אחיות ולא חברות
• כשאמא מברכת או מתפללת (הממ...דקות ספורות ביממה..) היא לא עונה לשאלות
• לא משחקים בפלאפון של אמא ושל אבא
• אם רואים סרט- זה בדר"כ ביום שישי בלבד

רוצה עוד? נראה לי שיש הרבה מאוד. ענין של גבולות בכל תחום.

מאוד אנרגטים ותובענים ואני מודה שאני מטיבעי נוטה לויתורים בגלל חוסר ביטחון עמוק(אני בטיפול).

אולי משהו שיהיה לי קל יותר ליישם?

משהו כללי?

כי לא ניראה לי שהם יתנו לי להתפלל בשקט,יותרו על סרט או ישמרו על שקט בצהרים....

נניח החלטת לא להזמין חברים בין 2-4, תעמדי על זה.

גם אם ירצו, יבכו, יצעקו - את לא מרשה להם להזמין חברים ועומדת על זה בנועם.

"ילדים מתוקים, עוד מעט 4, ותוכלו להתקשר לX." "אתמול התגברת והתקשרת לחבר רק אחרי 4, כל הכבוד. גם היום תתקשר אחרי השעה 4"..

הם יקלטו את הכיוון ותוכלי לעבור לכלל הבא..

פה ילדים חיים בבית ובחצרות האחוריות שזה אומר שאחרי הגן הם יהיו איתי בתוך הבית כי אין פה כזה דבר לצאת לגינה או ללכת לחברים בגלל שמאוד חם פה ומרחקים מאוד גדולים אז כמעט לא רואים ילדים ברחוב אם בכלל שזה לא עם ההורים באוטו או אוטובוס אז חשבתי בכיוון יותר כללי:

בבית-עוזרים כמה שיכולים

פותרים בעיות על ידי הקשבה

אוכלים רק ליד שולחן

בסגנון הזה

אני אתן לך דוגמה לכמה כללים פשוטים:

1. אוכלים ליד השולחן עם סינר 

2. כשרוצים משהו מבקשים יפה בלי לצעוק/למשוך/להרביץ.

3. כשמסיימים לשחק במשחק אוספים ושמים במקום.

4. כשמורידים בגדים שמים בסל כביסה.

5. מתרחצים/מצחצחים שיניים כל יום/ערב /בוקר

6. כל אחד מקבל 'משהו טעים' אחד ביום, (זה יכול להיות כל דבר פרי מיובש  חטיף אנרגיה או עוגיה)

7. לכבוד שבת קונים ממתק מיוחד.

8. אמא מספרת סיפור כל יום לפי בקשה של ילד אחד.

9. מורידים את הצלחות מהשולחן כשמסיימים לאכול.

הכללים נחמדים לכשעצמם, אבל אל תיבהלי.. לדוג' אצלי מתוך הרשימה הנ"ל לא כולם מקיימים את הכללים כל הזמן.. זאת אומרת לצערי לפעמים יש ילד שמרביץ (למרות שהכלל אומר שאסור) לפעמים מישהו (אחד או יותר) מתווכח על זה שהוא לא רוצה להתרחץ.. כולם שוכחים לפעמים לשים בגדים בסל הכביסה/להחזיר צעצועים או ספרים למקום וכן הלאה...

אבל בסה"כ כללים זה דבר חשוב, כדי שיהיה ברור לכולם איפה הגבול וכשחוצים אותו יש לאן לחזור.

וגם בגיל הצעיר הזה באמת כדאי לקבוע מס' מועט של כללים, ורק בהמשך להוסיף עוד , אפשר לקבוע רשימה של כללים כולל כללים עתידיים, ואת חמשת הבסיסיים ביותר להתחיל מיד, ואת השאר רק להזכיר בקול. נגיד שאת מפנה את הכלים מהשולחן את אומרת בואו חמודים עכשיו כל אחד מוריד את הצלחת שלו. ככה את קובעת כלל, אבל לא ברמה של זה הכלל. כמו שנניח 'מי שלא אוסף את המשחק ששיחק בו, לא יכול לקבל משחק אחר'...אם הבנת למה התכוונתי.. ככה הילדים מתרגלים לכלל וכשאת כבר מצפה מהם שיעמדו בו גם בלי עזרתך הם כבר מיומנים.

ושאלה חשובה, מה שלום הבייבי?

אני תוהה אם אצליח לישם כללים,אני פשוט עם חוסר ביטחון איום

פשוט, שלא "עושה מהפכה" מבחינת הילדים, ושאת חושבת שתצליחי לעמוד בו.

אחרי חודש, חודשיים או יותר, כשאת מרגישה שהכלל הזה הוטמע- כבר תרגישי תחושת בטחון בעצמך- הנה, הצלחת לעמוד על הכלל החדש.

את חייבת להיות משוכנעת בתקפות הכלל שלך. שהוא נחוץ. שהוא חשוב והעיקר תהיי בטוחה קודם כל בתוכך שהילדים מסוגלים לקיים אותו.

כשאת משוכנעת גם הילדים משתכנעים בקלות רבה. (וזאת הבעיה של הרבה אמהות לא רק שלך!)

קודם כל וראשון לכל תרגעי.

לחץ (מניסיון אישי) שאני לא מצליחה לחנך / לשים גבולות/ להיות אסרטיבית/ סמכותית - לא עוזר.

ה' נתן לך ילדים מתוקים ברוך ה'. זה סימן מובהק לכך שהוא מאמין בך שאת יכולה לחנך אותם בנחת ובשמחה. שיש לך כלים ואת יכולה לשכלל מיומנויות שיש בך. ה' אוהב אותך ואת צומחת מהתהליך , גדלה, נבנית מתפתחת.

אני מאוד התחזקתי בסמכותיות בעקבות סדנה בגישת שפר. אני לא בטוחה בכלל שאני מסכימה לכל מילה שנאמרה שם, אבל בטוח שאני יותר רגועה וסמכותית היום ממה שהייתי לפני הסדנה. (מוכנה להרחיב באישי)

כמה נקודות נוספות: 

א. תני חיזוקים לעצמך - תחמיאי לעצמך על כל פעם שאת כן עומדת על משהו ואת שמה לב שנענים לך.

ב. תגידי לעצמך שכל מה שאת מחליטה עבור ילדייך, זה טוב להם, ואם כבר החלטת את לא מתחרטת ואפילו אם זו היתה טעות! (זו עצה שלקחתי לעצמי מספר של הרב אבינר - שהבנתי ממנו שאצל הורים לא סמכותיים, כדי להרגיל את הילדים לסמכות, יש שלב ביניים שבו לא מתחרטים! . כשמרגישים יותר שליטה כבר אפשר להחליט לחזור בך ממה שאמרת. הסיסמה ש"הורה לא טועה" נשמעת קצת הזויה בתרבות המערב שלנו, זה נשמע לי כמו לקחת לעצמי כבוד שלא מגיע לי, אבל כשאני נזכרת בילדותי - עם הורים סמכותיים - זה דווקא נראה לי כנותן עוגן של יציבות לילד הקטן.

ג. תשבי בנחת, אפילו אם דף, ותחשבי על זמנים מועדים לבעיות בסמכותיות ותנסי לתכנן מראש איך להגיב בסיטואציות שחוזרות על עצמן. תשתדלי מאוד לעמוד במה שתכננת. גם אם לא הצלחת - לא להתייאש - תגידי לעצמך שפעם הבאה לא תוותרי על זה... (דוגמאות מהחיים שלי - אשמח לתת באישי )

בהצלחה רבה, 

באמת אני גרועה בלהיות סמכותית......או שסבלתי מיותר מידי או שלימדו אותי שזה שלילי.

אשמח לדוגמאות למצבים טיפוסים.

אני חושבת שזה דווקא חינוכי לילד כשהורה בוחן מחדש את ההחלטות שלו, לא מתוך רפיסות אלא מתוך עוצמה, ומחליט אם זה באמת שייך. כי לפעמים אנחנו זורקים כל מיני דברים שבמחשבה מחודשת רואים שהם לא הגיוניים. אבל ברור שזה לא צריך לבוא מתוך התקפלות לדרישות הילד, אלא מתוך בחינה מחודשת והחלטה שקולה. חשוב שהורה יוכל להגיד "טעיתי" כדי שגם הילד ילמד להגיד ברבות הימים "טעיתי". 

אני חוויתי את גיל שלש אצל הילדים שלי כגיל שבו מאוד קשה להתמודד אתם כי הם קטנים מדי בשביל הגיון, וגדולים מדי בשביל הטריקים שעובדים בגיל שנתיים (הסתת צומת לב, וכהנה). אני חושבת שכשאת באה לשים גבול, שאת יודעת שהוא טוב והגיוני (כמו לדוגמה זמן שכיבה לישון, ושלא סתם קמים מהמיטה) את צריכה להיות מוכנה נפשית לכך שהילד יתנגד, שההתנגדות היא בריאה וטבעית וחלק מהחיים, ושהיא לא הולכת לשבור אותך. גם אם הוא צורח ובועט. אם הוא צריך להיות עכשיו במיטה, את תחזירי אותו לשם ברוגע, בלי לדבר אתו מעבר ללילה טוב, גם אם הוא יוצא משם שמונים וחמש פעמים ברצף. או לחילופין (אצלי יש ילדים גדולים יותר) לא תתייחסי לקיומו מעבר לאמירה "לילה טוב" ואז התעלמות מוחלטת (כמובן לא מדובר בילד חולה או חרד שמשהו משמעותי מציק לו).

אני חושבת שיש לנו נטייה לחשוב שאם מנסחים כלל בצורה מספיק סמכותית היא לא תפגוש בהתנגדות, ואז אם הילד מתנגד, נשברים. צריך להיות מוכנים נפשית להתנגדות, ולזה שזה מה יש.

בהצלחה 

לא משהו שאפשר ליישם בקלות

במיוחד לקטנים צריך דברים מוגדרים ופשוטים.

נגיד במקום עוזרים כמה שיותר- אחרי האוכל כל אחד מניח את הצלחת שלו על השיש

או אחרי משחק מניחים את המשחקים באזור מסויים

ברור שיש עוד מליון דברים לעשות אותם אבל אי אפשר לעבוד על הכל ביחד. וגם הם באמת קטנים עדיין.

אצלנו בבית יש הרבה חוקים.

למשל: שעות שינה וקימה קבועים.

מקומות קבועים בשולחן שבת.

אוכלים רק במטבח.

לא אוכלים תוך כדי קריאת ספר.

צריך לסדר בבוקר את המיטה שלך.

כל אחד אחראי לסדר את החדר שלו.

הילדים הגדולים אחראיים לסדר את הארונות שלנם.

אסור לטגן בערב.(אחרי שהמטבח נקי.

אבל מה שיש- נאכף בקפידה יחסית דברים כמו:

לא עולים על הספה עם נעליים

כשאוכלים - יושבים בלי לטייל

כשנכנסים למיטה- אין לצאת אלא לשירותים

לשולחן שבת באים עם בגדי שבת, לא עם פיג'מה

כשאחד מברך- כולם מקשיבים ועונים "אמן" ורק אח"כ השני/השלישי מברך

ויש עוד שבגלל שהם כל כך "בדם" זה הפך לדרך חיים ולא לכלל ספציפי

בגיל טיפה יותר גדול את מלמדת אותה שלא יורדים לכביש, שהתנור חם, שלא משחקים עם הפח ותכולתו

חשבתי על:

אוכלים רק ליד שולחן

לאסוף את הצעצועים

יראה (פיזית) וכידוע זה מאד משפיע על ההתנהלות של כולם.

אני תמיד רוצה ולא יוצא. לא זוכרת את זה ברגע המתאים. מתי כדאי?

הם משחקים אחה"צ, ואז מגיע זמן להכין ארוחת ערב ונח לי שהם עדיים מתרוצצים. ואז כשהאוכל מוכן אני קוראת להם. אולי פה הם צריכים לאסוף? ואחרי האוכל זה כבר לקראת התארגנות לשינה ויוצא מאוחר מדי...

אולי בזכות הכלל הזה כשכתבת גם אני אתחיל להקפיד עליו יותר...תודה!

אבל אז לא עומדים בקצב והבלאגן גדל והולך...

ככה זה נהיה כיף ולא מלחמה (הרי המטרה שהם יתרגלו לאסוף)

לאסוף מישחקים

לאכול ליד שולחן

לזרוק זבל לפח

בינתים אסתפק בזה

כי אני כשלעצמי מרגישה כישלון.

ניכשלתי כשאיכזבתי את הילדים

הלואי על כולנו כאן כוח רצון לשנות כמו שלך 

יש לי ככה הרבה חששות,שלי הם מתחת לגיל שלוש

אוכלים אך ורק בשולחן!

 הבן שבן 4 מפנה אחריו את כלי האוכל. וגם בבוקר את הכוס של השוקו.

מדברים בנחת בבית לא בצעקות

שיוצאים ונכנסים חייב לאמר שלום, להתראות.

מעריכים כל אחד. למשל הילד אומר לי... אמא תודה על האוכל... אבא תודה שהיום אתה קילחתה אותי...

מקפלים את הפיגמה ושמים מתחת לכרית.

 שיוצאים בבוקר מהבית כולם נירתמים לארגן ולא יוצאים עד שהכל מאורגן.

לא מוציאים משחק בלי לסדר את המשחק הקודם.

שמורידים בגדים במקלחת ממיינים לפי הכביסה ודואגים שלא יהיה בגד הפוך.

 יש עוד המן הרגלים וכמובן שכל אחד בביתו לפי סדר עדפויות שלו.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות