בסופו של דבר אתה מחפש נפש ולא מחפש תבנית מעשית.

לכן השאלה היא לא מה אתה עושה אלא מתוך מה.

בחורה שבחרה דרך חיים עדיפה בעיני על בחורה שפשוט זורמת עם מה שהחברה מוכרת.

קצת לא מבין!

זה לא שבחורות עושות שירות כי כולם עושות. זו בחירה חופשית! עובדה- כל אחת יכולה לבחור לא לעשות, בניגוד לבנים שחייבים בצבא. ואחרי הכל- שירות זה תרומה לחברה שאתה חי בה, לא משהו שלילי...

אז למה מה שאמרת?!

זה כמו שאופי המסלול הצבאי כולו תרומה אך לא כל מי ששם באמת מגיע  מאידיאל של תרומה.

יש להבדיל בין האופי של המסגרת הכללית לבין הפרטים שנמצאים בה - 

כשאני ארצה להסתכל על ה"שירות לאומי" כדי לבחון אם המסלול כמסלול לגיטימי אז אני אבחן את המסגרת כמסגרת כללית ולא דרך הפרטים שבה, קרי - יכול להיות מצב שהמסלול נפלא אך כל הבנות שמשרתות בו הן לא יראות שמים.

וכשאני ארצה להמליץ (קטונתי אבל לצורך הדוגמא) לבת מסויימת ללכת לשירות לאומי או האם היא באמת מועילה בשירות אז אני אסתכל על המידות שלה באופן פרטי.

קרי - יכול להיות מסלול מאוד תורם ומשמעותי אך אני אדריך בת מסויימת לא ללכת אליו או שהדבר לא מוסיף לערכיות שלה.

בסופו של דבר אני מכיר הרבה בנות שעשו שירות במקום איכותי מאוד אך הקשר בינן לבין חיים של תרומה לקהילה מקרי בהחלט. אחרי השירות הן יחזרו לחיות את החיים הפרטיים שלהן בשלום ושלווה.

אף אחד לא אמר שזה רע! זה פשוט זרם חברתי, ולכן אני אומר שאם הבחורה עשתה שירות במקום נחשב זה לא בהכרח מרשים אותי ותלוי מי היא הבחורה.

לא באתי לבטל את פועלן הנפלא של הבנות - אך אצל הרבה זה מצד המסגרת הכללית ולא מצד הבחורה עצמה.

כמו שלא כל חייל הוא אידיאליסט, אחרת איפה כל אותם חיילים בצהל שיוצאים לאזרחות?מדוע אין לנו "צבא של אידיאליסטים"?

ועוד נקודה לגבי הבחירה - יש דברים שאדם בוחר בהם אך לא באמת בוחר בהם.

זה כמו שאדם הולך לעבוד בטענה ש"אין ברירה", ואז חכמולוג יגיד לו "תמיד יש ברירה! יכולת להיות שודד בנקים!" מצד אחד החכמולוג צודק אך מצד שני כולם יודעים שזאת לא באמת בחירה ללכת לעבוד ולא להיות שודד.

הנקודה שלי היא שיש דברים שאנחנו עושים אבל אנחנו חמישים אחוז בתוך הבחירה - סוגשל טייס אוטומטי

ובכל זאת הם הולכים.

לא באתי להגיד שאי שירות יותר טוב משירות - באתי להגיד שצריך לבחון את הדבר בעין אמיתית ולא בעין חיצונית של "מה היא עשתה". 

של הדברים שכתב בנושא הרב מלמד - כן.

כנ"ל אם זו אידאולוגיה של צניעות.

אם זו אידאולוגיה בסגנון סדום - אז לא.

אם זו אידאולוגיה שלא לשרת במסגרת של המדינה - נראה לי שלא, אבל הייתי מקדיש מחשבה נוספת לעניין, ולהקשר שלו בתוך תפיסת העולם שלה.

[אם כי, אני מנחש שהשואלת לא התכוונה לאידאולוגיה הזאת...]

צניעות?

חסר מסגרות צנועות בשירות?

וחסרות מסגרות שנראות כצנועות בהתחלה, אבל באמצע פתאום מגלים שבעצם נעשו כמה פשרות?

(סליחה על הפריצה לפורום. נקלעתי לכאן במקרה, וראיתי שמסתובבים כאן כמה נשואים, אז הרשיתי לעצמי.)

לפעמי שואלים גם רבנים.

אבל מפה להגיד שלא עושים שירות מצניעות נשמע לי מופרך והזוי כל כך..

ואני מרשה לעצמי לרתוח מזה כי אני מדבר מהשטח!

הגעתי למסקנה שהציונות הדתית מפקירה את בנותיה.

לא תראה חרדים שולחים רווקה לשכנע בחורים להניח תפילין.

יש המון דברים שכדאי שנלמד מהם ולהפך

מניסיוני האישי. יש המון דוגמאות ממלא כיוונים, אבל למשל, יש אנשים רעים שברגע שרואים בחורה ובגלל שהיא בשירות כולם יודעים שאבא שלה לא באיזור, הם עושים או אומרים מה שבא להם, הייתי עדה ל4 מקרים שונים והייתי בשוק.

גם במוסדות דת"ל אפילו לבנות בלבד יהיה איזה מנהל או 3 שאת צריכה לעבוד איתו ולא תמיד הם שומרים על דיסטנס כמו שצריך והיה גם מקרה אצלינו של מעבר לזה.

ראשית, יחסי מרות. גם בעבודה יש "בוס", אבל זה עולם אחר. בת שירות נמצאת במעמד הרבה יותר נמוך, היא הרבה יותר כבולה וכפופה לגורמים שונים. הרבה יותר ניתנת לניצול. גם סתם לסינג'ורים, ומטבע הדברים - גם ניצול מיני ברמה כזו או אחרת.

אחר כל זאת - אין הכי נמי שיש הרבה מקומות עבודה שהם בעייתיים ואי אפשר לעבוד בהם.

דווקא בשירות לאומי הרבה יותר קל להגיד: "מחר אני כבר לא באה ולהתראות!"

נכון שמסנג'רים אותן, אבל הרבה יותר קל להן להציב גבולות ל"בוס" שלהן, כי הן יכולות פשוט לעזוב וללכת.

בתור אחת שעבדה בתפקידים זוטרים. בת שרות זה הרבה פחות בעייתי.

לא טוב לה היא עוזבת ומוצאת תקן אחר.

לרב תמיד יש תקן פנוי.

עובדת לא יכולה לעזוב כ"כ מהר חוקית ואצלה יש משמעות כלכלית לעניין.

זה לא אומר שאין לה מניעות מבחינות אחרות. בפועל, היא הרבה פחות עצמאית והרבה יותר כפופה מנטאלית לגורמים מעליה. גם עניין גם של גיל, של אווירה ועוד ועוד.

אם היא יכולה לעזוב - אז היא פשוט יכולה לעזוב, שזה אומר באופן אוטומטי שהיא הרבה פחות כפופה למי שמעליה.

וברגע שהיא יכולה לעזוב בכל עת, אז כל הטענות שלך אינן רלוונטיות.

מה שאתה טוען, זה נכון לצבא אבל ממש ממש לא נכון לשירות לאומי.

והחברות?

שלא לדבר על מכבש הלחצים מהרכזת.

וכו' וכו'.

ב. ימצאו לה מחליפה.

ג. את אותן הטענות בדיוק אפשר לומר גם על עבודה רגילה,

   רק שבעבודה רגילה נוספות עוד שתי טענות - פרנסה לבית, וגם הרבה פעמים יש חוקים מגבילים והפרות חוזים.

זה לא האישו.

בכל מקרה, לא נראה לי שיש אמירה ששירות לאומי אסור באופן גורף מצד צניעות, אלא שיש בעיות, ומי שמרחיקה עצמה מהעניין מסיבה זו - לכל הפחות אין לבוא אליה בתלונות.

המנטליות אינה משתנה בין ש"ל לעבודה רגילה, לא מבחינת המחוייבות ולא מבחינת שום דבר אחר.

היחס לש"ל הוא התנדבותי, ולכן אין ממש בטענות שלך..

ואותה טענה שאמרתי לך מקודם, מנטאליות היא גם טענה שאינה משפיעה הלכתית!

ב. לפחות כרגע, אני לא תקפתי את אלו שלא עושות ש"ל,

    אתה זה שתקפת את אלו שעושות ש"ל, ולכן אני טוען שאתה טועה גם בגישה וגם בעובדות.

ג. אני לא מעוניין להיכנס לוויכוח מי צודק, אני אישית חושב שפשוט כל אחת תמצא את מי שמתאים לה גם מבחינה השקפתית.

   אתה טוען שאלו שעושות ש"ל טועות בדרכן, ולכן אני חושב שאין לך את הזכות לעשות זאת,

   ובעיקר מכיוון שהטענות שלך לא מבוססות על כלום!

למה? בגלל מכלול של גורמים. זאת עובדה נתונה. זה היררכיה פשוטה. ממוצעת - כי ודאי שיש יוצאים מן הכלל לכאן ולכאן.

מנטאליות היא גורם מכריע מאוד בסוכיא ההלכתית של צניעות. צניעות זו סוגיא שגבולותיה חמקמקים בהגדרה, ויש בה הרבה נפח גם למנטאליות. זה מוכח מתוך הסוגיות ההלכתיות.

ב. לא תקפתי. תראה את שורש הדיון והשתלשלותו. טענתי שיש בעיות בהרבה מקומות. ברור שיש מקומות גם בלי בעיות, אבל זה גם שאלה של הנהגה, חינוך ומכלול.

ג. אני לא טוען שכולן טועות, אבל ודאי שחלק גדול מהן. לשאלת הדיון, ברור שהייתי מעדיף לצאת עם מישהי שלא עשתה שירות מסיבה אידאולוגית, מאשר מישהי שכן עשתה (כאשר שאר הנתונים שווים), אך ודאי שלא הייתי פוסל על כך. ובאמת, אישתי עשתה שירות לאומי (במכון המקדש). לרגע לא חשבתי לסנן על העניין הזה.

בהתחלה דיברת על יחסי מרות - התברר שטעית

אח"כ דיברת על כפיפות מנטאלית - גם התברר שטעית

אח"כ דיברת על איך היא תעזוב? - והתברר ששוב טעית ודווקא בעבודה רגילה יש הרבה יותר מחוייבות ולחץ מכל הבחינות

אח"כ שוב חזרת למנטאליות - שוב זה התברר כלא רלוונטי

עכשיו אתה מדבר על היררכיה - גם לא רלוונטי, גם כשהיא תעבוד אם מדובר על שכירה אז תמיד תמיד יהיה מישהו מעליה.

                                         ובלי קשר, זה דבר שהוא מאד לא רלוונטי הלכתית.

בקיצור, אתה החלטת שש"ל זה אסור ורק אח"כ אתה מנסה להמציא את ההלכות למה זה אסור...

ובלשון יותר פשוטה - "קודם ירית את החץ ואח"כ ציירת סביבו את המטרה."

ארחיב בהמשך בעז"ה.

הכל סובב סביב החץ שירית בהתחלה,

עכשיו אתה רק מצייר את המטרה סביבו.

יחסי מרות, כפיפות מנטאלית, היררכיה - זה ניסוחים שונים עם דגשים שונים לאותה נקודה. רק חידדתי אותה, עם הדיון.

בשום שלב לא "התברר שטעיתי" או שזה "לא רלוונטי". לפחות לי לא. לא ראית בדביך שום דבר שסתר את דבריי, רק ניסיתי בניסוחים שונים להבהיר את הנקודה.

גם העניין של היכולת לעזוב - עניתי. אם לא הבנת את תשובתי - אתה מוזמן לשאול ואסביר שוב. זה עוד לא סיבה להכריז על ניצחון בויכוח בטרם עת.

בשום שלב בדיון לא טענתי ש"שירות לאומי זה אסור". היה כאן דיון מציאותי על מצב הש"ל מבחינת פוטנציאל לבעיות צניעות. השיקול אם ש"ל זה טוב או לא נוגע לעוד כמה סוגיות, רבות מהן נידונו כאן בשרשור במקומות אחרים.

אם יש לך עוד משהו חשוב לומר, אתה מוזמן לומר כעת, אבל בנחת ובבהירות, ואם אפשר - בשמך ולא בשמי.

ועדיין לא הבנתי מדבריך מה ההבדל בין עבודה רגילה כעובדת שכירה לש"ל.

לפי דבריך, אסור לנשים לעבוד?

וגם אשמח לראות על מה אתה מבסס את דבריך..

(שות SMS ודומיו לא נחשב כי בד"כ לא ברור ממנו אם מדובר על פסק או סתם השקפה אישית של הרב,

 רק שו"ת שמבסס את דבריו על השו"ע ו/או מקורות קדומים אליו.)

הגיל, הניסיון, המעמד באירגון

אני מוסיף כעת: פעמים רבות גם חוסר התאמה בין הגדרות התפקיד למסגרת השעות, או אפילו תפקיד לא מספיק ברור ('כוח עזר' לא מספיק מוגדר), כפיפות לכמה גורמים שונים.

כל אלו ועוד, גורמים למציאות מנטאלית שיכולה להיות בעייתית מבחינה הלכתית. לא בהכרח, אבל בסיכויים גבוהים יותר מאשר עבודה רגילה.

וכאמור, יש גם עבודות שהן בעייתיות.

עיין כאן - כמה טיעונים ותשובות בעניין (ראה גם בסוף קישורים שונים).

וכן כאן.

התשובה הראשונה שהבאת ממש לא רלוונטית, הרב שם בכלל לא ציוני, אם אתה רוצה אני יכול להביא לך גם תשובה של האדמו"ר מסאטמר.

עפ"י התשובה השניה, אכן אין שום הבדל וודאי שלא מבוסס.

הבעיית צניעות שם לא קשורה לעצם השירות לאומי, היא עצמית.

הוא רק אומר שצריך לבדוק את התפקיד בש"ל (בדיוק כמו שבודקים מקום עבודה).

הבעיות צניעות בשניהם היא אותו הדבר!

אם תסתכל גם בתשובות של הרב שמואל אליהו,

המסקנה היא למעשה לא להיטמע בציבור החילוני,

וזה דבר שהוא רלוונטי לש"ל בדיוק כמו לעבודה רגילה!

בכ"מ, הפסקים (בייחוד התשובה הראשונה) שהבאת לא מבוססים על הלכה, אלא על השקפת עולם ספציפית של אותו רב.

אפילו המחלוקת סביב ה-"ממלכתיות" / "סירוב פקודה" עם כל העניין של ההשקפתיות בגישות, היא הרבה יותר הלכתית מכאן.

כאן הטענות של הרבנים הם נטו השקפתיות בלי ביסוס הלכתי.

דרך אגב, דבר דומה מאד זה גם בעניין העלייה להר-הבית,

אם לומדים את הנושא, אפשר לראות בקלות שהפסקים לאסור עליה להר מבוססים נטו על השקפה.

אמנם הסברות נראות על פניו הלכתיות, אבל מדובר על פסקים תקדימיים שלא היו אף-פעם בעבר..

עד עכשיו דיברתי יהדות. אם המושגים שלך אחרים, כנראה שמראש לא היה לנו שיח משותף. אני מיצר על בזבוז הזמן של שנינו.

אם היית מדבר איתי על הלכות שבת וכד' אז אולי דעתו הייתה רלוונטית.

אבל ברגע שהוא לא לאומי ולא ציוני, אז מה הקשר שלו לדברים האלה???

כמו שכתבתי מקודם, כאן הדיון הוא לא הלכתי אלא השקפתי,

וברגע שההשקפה שלו שונה מהותית מהציבור שעליו אנחנו מדברים, דעתו אינה רלוונטית!

ונכון, לא היה בינינו שיח משותף כי ירית את החץ ורק אח"כ ציירת את המטרה..

אז בכלל לא היה מה לדון, וגם את זה כתבתי מקודם..

כשאני משקיע זמן ומחשבה בדיון, זה בד"כ בשל הצטרפות של כמה גורמים:

נכונות הצד השני להקשיב ולדון בצורה נורמלית, רלוונטיות הדיון לציבור הקוראים, וחשיבות הנושא עבורי.

הנושא הזה לא ממש בנפשי. אתה תוקפני ולא מקשיב, ומבחינת ציבור הקוראים - נראה לי שטענותיי משכנעות ולא ממש השבת עליהם.

אשר על כן - אני חתרתי לסיום הדיון.

בנות עוזב את השירות בחודשי השירות הראשונים, עד חנוכה בערך - ועובר לשירות אחר. בנוסף, ישנו לרוב גם גל מעברים שני בסמיכות לפסח, אומנם יותר קטן מהראשון אבל עדיין. וזה בלי להחשיב מעברים פה ושם לאורך השנה שמצטברים ביחד למעברים רבים.

מתי בפעם האחרונה בדקת את הנתונים הנ"ל עם ראשי האגודות? (אני בדקתי).

כשמדברים צריך לדבר עם בסיס נתונים עובדתי. רואים שלא עשית זאת, כי עובדה שאפילו כאלה שעובדים עם "ילדים" "סניף" "הורים" - עדיין עוברות, למרות הכל.

עזוב. אני לא דן איתך.

שאני יודע על מה אני מדבר. דיברתי מתוך עובדות נתונות שמגיעים מתוך האגודות עצמן, וששמעתי באוזניי מהאנשים האמונים על כך.

אבל אתה, בעיקר מדבר. אתה אומר מה ש"נראה לך" "נראה לך שהבחורה לא תעזוב את השירות בגלל... - אז ברור שזה האמת". אז זהו, שלא. זה לא האמת. המון בחורות עוזבות את השירות באמצע ועוברות לשירות אחר.

וכמובן, אתה לא דן איתי. קשה לדון עם אדם שמעמת אותך עם דברים רציניים, ושאין לך באמת מה לענות לו.

כל טוב.

רב תקני השרות לאומי הרבה יותר צנועים מכל עבודה ממוצעת במשק ואלה שלו לרב יש בהן בעיות צניעות שיהיו בכל עבודה אחרת.

צניעות זה טיעון שאני בחיים לא אבין. יש מקומות בעייתיים ספציפיים לא צריך לעשות בהם.

דווקא רב התקנים הן בתחומי חינוך ורווחה ששמה יש סיכוי גדול לעבוד עם 100% נשים סביבך. מקסימום גבר אחד.

בשנת שרות שניה שלי שהיתה במקומות חילוניים לא עבדתי אפילו עם גבר אחד.

בשנת שרות ראשונה הייתי בביה"ס דתי ושמה היו כמה גברים שעבדתי איתם המנהל+ כמה מורים גברים.

בפועל רב הקשר היה עם מורות ומהמנהל בגלל שהוא מנהל במילא נשמר הדיסטנס (במקרה שלי הוא גם היה דתי).

במשק בהרבה מקומות עבודה עובדים עם גברים חילוניים שהם לא המנהלים שלך או מישהו שרואים פעם ב... אלא זו עבודה שוטפת.

אבל זה לא משנה איפה היא תהיה בשרות לאומי, עבודה או לימודים הסיכון יהיה אותו דבר במילא.

דווקא השר"ל נותן "מצב ביניים" בגלל שיש עלייך רכזת דתית.

אם מישהי תתחיל ללמוד במקום שיש בו רק בנות דתיות אז ה"סיכון" ידחה במס' שנים.

אגב, בשרות לאומי יש לא מעט תקנים בחינוך ורווחה שבמילא 100% מהעובדות הן נשים ברמה גבוה.

אני לא מכיר את זה מקרוב, ולא חקרתי את הנושא.

בסך הכל באתי לומר שלא הייתי פוסל בת שלא עשתה שירות לאומי מטעמים כאלה.

[בנוסף, צריך לזכור, שקיומן של מסגרות צנועות, לא מחייב שלכל בת עמדה האפשרות לבחור בהם, יכול להיות שיש מסגרות צנועות, אבל כל האפשרויות הרלוונטיות עבור בת מסוימת היו עם בעיות צניעות].

"כשם שפרצופיהם אינם שוים, כך דעותיהם אינן שוות".

גבעוני בד"כ ימצא גבעונית

חרדי בד"כ ימצא חרדית

דתי לייט בד"כ ימצא דתיה לייט

ציוני בד"כ ימצא ציונית

...

ואותו הדבר גם כאן..

אמנם קיימים זוגות שיש ביניהם שוני אידאולוגי מהותי, אבל..

א. זה דבר שהוא יחסית לא נפוץ

ב. הילדים יוצאים בד"כ מאד מבולבלים

היא צריכה לעשות את מה שהיא חושבת לנכון,

והיא גם תמצא בע"ה חתן שיתאים לה (בעיקר אידאולוגית).

יש ה רבה פעמים שבגדול מסכימים אך עדיין יש שינויים.

יש לי לא מעט חברים שהתחתנו עם נשים שהיו ציוניות והם לא.

יש הרבה דברים שהשיוני לא מאד עקרוני ולא מאד משנה.

לא לתרום ולהתנדב זה ערכי?

הפוך= שירות לאומי זה אחד הערכים הכי גדולים שאני מכיר!!

מי שמתחננת להתחתן מוקדם עדיף שתתחיל ללמוד ולעבוד.

משפחה שלא עובדת נופלת כנטל על החברה וזה הרבה יותר מועיל משרות לאומי.

חוץ מזה שאפשר לעשות חסד בעוד הרבה דרכים חוץ משרות לאומי.

לא רק בש"ל.

יש בנות מקסימות שלא עשו שירות וחייהן מלאים חסד ונתינה בכל מקום שהן נמצאות.

לש"ל אין מונופול על החסד..

(כולל שאלות על מראה, וכו'...).

אבל כנראה שאם שואלים את השאלה עדיין מחפשים את הדעות של אנשים. כי את זה ^^^ אני מניח שרובנו המוחלט (כולל שואלי השאלות הנ"ל) - יודעים זה מכבר.

בס"ד

לא אפסול על דבר כזה...לדעתי זה גם טיפשי...אבל כל אחד ודעתו..

בהצלחה

שאופציית הדיונים על עולם הדייטים מאוד דלה.

הדיונים ממחזרים את עצמם ומתמצים בקצב די מהיר.

הבעייה שרק הדיונים על אותו עולם נגמרים, ולא העולם עצמו.

לדעתי שירות לאומי זה לפעמים מיותר.

עדיף ללמוד מקצוע, להתנדב בתור סטודנטית, ולהתחתן כשהלימודים (או רובם ) מאחורייך.

אני סטודנטית נשואה+ וזה לא פשוט. 

להקים בית נאמן בישראל זה הרבה יותר חשוב מלהתנדב שנה שנתיים שלמות ולהתפנן עם חברות בדירת שירות.

אשמח לשמוע גם את דעתך בנושא.

כדאי לעשות מה שלדעתך הכי נכון...זיווגך יגיע בעז"ה עם ובלי השירות לאומי

אני לא עשיתי שירות..גם כי לא מצאתי את עצמי שם וגם כי היה לי חשוב להתחיל ללמוד וואלה לפני כמה ימים מישהו פסל אותי רק בגלל שלא עשיתי שירות..זה ביאס אותי ממש

ולהרגיש רע עם עצמך כל יום שקמה בבוקר?

הבחור ניסה לברר למה לא עשית שירות?

לא ניסה לברר..אני שלמה עם עצמי מאד שלא עשיתי כי זה פשוט לא התאים לי ולא רציתי לעשות כי כולן עושות..ואני חושבת שהתרומה לעם ישראל לא מתחילה ונגמרת בשירות לאומי..אבל כשפוסלים על זה זה מבאס ממש.ותכלס מי שפוסל בגלל זה כנראה פשוט לא בשבילי.

אם הוא פסל מבלי לברר למה...לדעתי הוא לא הכי בוגר...

זה לא נעים שדוחים בן אדם אבל במקרה הזה לדעתי הרווחת...

מאחל לך שתמצאי את זיווגך ההגון במהרה!!

אותו אחד שלא יתאכזב מהבחירות שעשית ;)

בהצלחה

אם זה בגלל אידיאולוגיה נגד המדינה זה משהו אחד

ואם זה בגלל אידיאולוגיה שלמדינה טוב, כלכלית, בלי בנות שרות  זה משהו אחר.

זה שהרב שלך לא אוהב את העניין של ש"ל,

זה לא הופך את זה ישר להלכה.

דרך אגב, גם ההלכה לא כ"כ מתלהבת מדיני שחיטה, הלכות שבת וכו'.

לא שמעתי/ראיתי אף-פעם על משהו שההלכה מתלהבת ממנו.

בס"ד

ובאיזה שהוא שלב פשוט הפסקתי- מרוב הלם.

אני מבינה שאנשים שכתבו כי מקומות שירות לאומי הם לא צנועים בהכרח לא מכירים ולא יודעים ולכן מרשים לעצמם להגיב בצורה הזאת.

בתור אחת שעושה כרגע שנה שנייה של שירות לאומי מאידיאולוגיה- הייתי רוצה לשפוך את ליבי.

תחילת כיתה י"ב נפתחתי ברצינות לעולם של "מה אני עושה עם חיי כרגע?".

האפשרויות היו רבות- מעשיית צבא, שירות לאומי (ואיזה השאלה "איפה?") או לא לעשות בכלל.

ביררתי עם עצמי לעומק, לרוחב, לאורך ועד הסוף מה אני צריכה לעשות עם חיי בסוף י"ב.

לעשות צבא? ואם כן למה?. לעשות שירות לאומי? למה? מדרשה? למה?.

בסופו של דבר החלטתי שירות לאומי. ואני לא מתחרטת לשנייה על החלטה הזאת. והיה לי קשה. אני לא אשקר.

ובסוף השנה השנה החלטתי לעשות שנה נוספת במקום אחר, למרות כל הקשיים.

קודם כל הרתיח אותי לראות אנשים שכותבים "לא לכל אחת מתאים לעשות שירות לאומי."

סליחה?! לא כל אחת צריכה\יכולה\מחויבת לתרום למדינה שלה? לעם שלה?

נראה לי הזוי לחלוטין שיש אפשרות בחירה בכלל האם לתרום לעם שלי או לא.

העניין הוא כזה- יש כל כך הרבה תקנים ותפקידים שאין סיכוי שמישהי לא תמצא את עצמה.

(בתור אחת שהיה לה מאוד קשה למצוא תקן לשנה ראשונה והייתה על סף יאוש וויתור!)

ובקשר לצניעות-

נכון. יש הרבה מקומות שלא מתאימים לבנות השירות הלאומי, הצדיקות והחסודות מעם ישראל- ואני אומרת את זה באהבה רבה! וחס וחלילה לא בזלזול. יש מקומות שפשוט לא מתאימים לבנות דתיות בכלל ויש מקומות שלא מתאימים לבנות ספציפיות.

מה לעשות? לא לכולן מתאימה אולפנה, לא לכולן מתאים לעשות עם ילדים עם צרכים מיוחדים, לא לכולן מתאים להיות בבית חולים, לא לכולן מתאים להיות עם זקנים, לא לכולן מתאים להיות עם ילדים, לא לכולן מתאים להיות חולי סרטן\נכים\חרשים\עיוורים. לא לכולן מתאימה עבודה משרדית- משטרה\מוסד\שב"כ\קופת חולים\משרדי ראש הממשלה.

אבל צריך לחפש את בדיוק מה שמתאים לך.

את לא תלכי לעבוד? את תלכי! ובמקום העבודה שלך יהיו לך בעיות. עם הבוס. עם המזכירה. עם שעות העבודה. עם האוטובוסים. שנה מהחיים שלך את לא יכולה לתרום לעמ"י?

ילדים בני 18 יכולים למות בשביל להגן עליך ואת לא יכולה לעזור קצת לקשישות במצוקה? לנערות בסיכון? למשפחות שאין להם מה לאכול ומה ללבוש? לילדים שסובלים כאבי תופת מסרטן ועוד מחלות נוראיות אחרות? לילדים אתיופים שלא מצליחים להשתלב בחברה הישראלית? לעולים מרוסיה שאמא שלהם בקושי סוגרת את החודש בתור מנקה והיא לא מדברת מילה בעברית ולכן חשוב לה שהבן\בת שלה ידעו עברית וילמדו מתמטיקה ואנגלית הכי טוב שאפשר?

קצת לתרום, לא ביקשתי שתרוצי במכנסיים לצד עשרות גברים עם רובה. ביקשתי שתתני קצת מעצמך לזולת- לעם שלך.

את לא חייבת להסכים עם הדעות שלי. את לא חייבת להסכים לדעות של המדינה, של ראש הממשלה- גם אני לא מסכימה.

אבל זה לא סותר שאת לא יכולה לתרום. תתרמי במה שאת כן יכולה. במה שצנוע לפי דעתך. 

תחשבי קודם- אולי מדרשה לפני השירות? אולי זה יתאים לי יותר? תחשבי אם שירות לאומי זה באמת הדרך שלך ואולי בכלל צבא? תחשבי. אל תתני לזרם לסחוף אותך. תהיה את. תלכי לאיפה שמתאים לך. תעשי שנה. שנתיים. שלוש. אבל תתרמי איכשהו.

תפעילי את השכל. אני לא מאמינה ב"ללכת אחרי הזרם". זאת צריכה להיות ההחלטה שלך. אבל שזאת תהיה החלטה שתורמת לעמ"י.

זאת לא חייבת להיות במסגרת של שירות לאומי. אבל אם ילדים בני 18 מתים כדי להגן עלינו, אין סיבה בעולם שבנות בנות 18 ישבו במכללה\אוניבריסטה\סימנר ולא יתרמו לעם שלהם.

לא בגלל שאני עושה. לא בגלל שהבנים עושים. בגלל שזה העם שלך ואת מחויבת לעזור לו. 

*יש עוד דרכים לתרום.

די"מ - למה אתה משתמש בהשלמה אוטומטית? תכבה את החיזוי ואולי זה יגרום שיותר תצטרך ללחוץ על המקשים, אבל אנשים לא יתבלבלו מהחיזוי של הפלאפון שלך...

בס"ד

גם רשמתי בתגובה הקודמת שלי שתרומה לא חייבת להיות דרך "השירות הלאומי".

אבל להגיד בהכללה גסה שכל השירות הלאומי הוא לא צנוע ובגלל זה אני לא עושה שירות לאומי-

זה שקר.

לפחות על תעבדו על עצמכם. בבקשה.

בחורה שמאמינה שהיא תורמת לעמ"י בכך שהיא מתחתנת ויולדת ילדים- שתלך על זה בכל הכח!

ברצינות. אבל שלא תעבוד על עצמה שהיא לא עושה שירות לאומי כי זה לא צנוע.

זה צנוע- תלוי באיזה מסגרת ומה את עושה. שתהיה אמיתית עם עצמה.

לא לחפש תירוצים "למה אני לא עושה שירות לאומי". היא לא נותנת דין וחשבון לי-אלא רק לעצמה ולקב"ה.

היה יותר שמח אם לא הייתי עושה שירות. (ואני ממש לא מצטערת שעשיתי)

הוא ממש נגד זה ואני יודעת שיש לו גם חברים כאלה..

אז זה פשוט תלוי בבנאדם!

בהצלחה שיהיה.

יהיה לי קשה לצאת עם בת שעשתה שירות לאומי בגלל מניעים אידואלגים של תרומה למדינה...

קודם כל, אני מאמינה לגמרי בשירות לאומי, מנסיון! ולא בגלל שזה המסלול הקבוע מראש. אני בחרתי לעשות שירות! ואם לא הייתי מאמינה בזה לא הייתי עושה. זה נראה לי הדרך החכמה ביותר לעבור בשלום מהתיכון להמשך החיים.

זה מסגרת שנותנת לך אפשרות להעניק לסביבה שלך, שנה של נתינה נטו! זה מפתח בבחורה צדדים קריטיים באישיותה.

אני אישית רואה הבדל ברור בין חברותיי שזכו לעשות שירות לבין אלה שלא. שתי הסוגים הן בחורות מצויינות, אבל משהו חסר..

נראה לי הלחץ הזה של חתונה-ילדים הוא לחץ חיובי, אך מצד שני צריך לסיים לבנות את האישיות בנחת, והשירות זה מקום מצויין. מקום של נתינה, של קבלה, של בירור עצמי מעמיק..

כן, יש חיסרונות במקומות שירות וצריך לבדוק טוב טוב טוב לפני שמגיעים למקום ומי שעושה את הבירורים הנכונים לרוב לא נופל בפח.

סליחה על האורך, אבל זה ממש בנפשי.. כל ההתנגדות האידיאולוגית לשירות לאומי..

כדאי שתסתכל סביבך בעיניים קצת יותר פקוחות ותחשף לכל הטוב שיש בארץ שלנו. נכון, לא הכל מושלם. אבל מישהו הבטיח לך את הגאולה על מגש של כסף? צריך להיזהר לא לחטוא בכפיות טובה.

נק' למחשבה.

http://www.themarker.com/misc/1.575836

זינוק מחירי הדיור בשנים האחרונות משפיע על השכירות שמשלמות העמותות ולמעשה מוריד את הכדאיות של ההתנדבות הזו כמעט לאפס.

גרה בה, יש לה בעייה.

מה הקטע? אידיאולסטיות זה דבר שנבנה בנפש ולא דבר מוכרח שכולם עושים - אז עושים.

את תחושת השליחות למען הגאולה וודאי שכל יהודי צריך לפתח. 
אבל אני כופר בכך ש: א. שירות לאומי זה הכלי שמפתח את השליחות להביא את הגאולה. ב. שצריך שנה שלמה 'כפויה' כדי לפתח את השריר הנפשי הזה. 
כל החיים צריך להתנדב ולתרום למען גאולת ישראל. לא באופן שרירותי שנה, ואז לשכוח מזה "לנצח".

צריך לשרוף על זה את כל החיים..

אבל יש שנה אחת בין הלימודים ליציאה לחיים שהיא יחסית נוחה מבחינת התזמון לצאת מהשיגרה ולתרום.

ובשנה הזאת אנו מביאים יותר לידי ביטוי את האידיאלים שלנו.

ומצטער להגיד לך, אידיאלים בדיבורים ובלי מעשים שווים כקליפת השום!

אז יכול להיות שיש לך נפש אידיאליסטית, אבל לא נראה לי שאפילו הקב"ה סופר את זה..

הדיבור לא היה על מימוש אידאלים אלא על חינוך לאידאליסטיות. דתית לאומית טענה שהשירות חשוב כיון שהוא יוצר חינוך לאידאליסטיות, וצעיר רענן ענה לה שיש דרכים יותר יעילות לכך. מימוש אידאלים - זה אכן דבר שצריך לעשות כל החיים, ואף אחד כאן לא חלק על כך.

את כאן טוענת טענה אחרת, שהשנה עצמה חשובת כמנה מרוכזת של מימוש אידאלים. על כך אנחנו חולקים וטוענים שזה בזבוז זמן. את הזמן הזה האשה צריכה להשקיע בעצמה, כדי שבהמשך חייה תוכל לממש את האידאלים שאותם היא צריכה לממש בצורה יותר שלמה ואפקטיבית.

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

אם הסיבה האידיאולוגית לא סותרת את גישתי ואמונתי  -אין סיבה שלא.

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו?

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

באמת תקופת החגים זאת תקופה קשוחה לרווקים.

תקשיב ללב שלך! איפה תרגיש הכי בנוח עם מי שאתה? איפה הסביבה הכי תומכת בשבילך? הכי מכילה..

ותגיד לעצמך שאתה צריך לנצל את תקופת הרווקות כי בעז"ה זאת השנה האחרונה שאתה לבד. תהנה מהחג, תהנה מעצמך! הרבה חמלה וחיבוק עצמי! תזכיר לעצמך את כל הדברים היפים שבך ותדע שמי שתתחתן איתה פשוט תזכה.

וכמובן הרבה אמונה! להאמין שהקב"ה שם אותנו במקום הזה כי באמת זה הדבר הכי טוב בשבילנו והוא מסדר לנו את החיים הכי טובים ומדוייקים עבורנו.

איזה כיף לנו שאנחנו אנשים מאמינים!

להאמין בטוב, להאמין שמגיע לנו!

שתדע להבין, להכיל, לקבל, וכו' אותך!

באחריותך ליידע, להסביר, לתווך את עולמך הפנימי כלפיי חוץ.

ובעניין שלה ובכן זו היא כרגע וזה הטוב שהיא מביאה, אתה כאן כדי לבחון אם יש פוטנציאל בבסיס שיתאים לך. זו מי שהיא לפחות כרגע.

לוקח הרבה זמן לשנות דפוס התנהגות אבל אופי נשאר.

נכון שבעבודה זוגית משותפת יתכן ויעשו תזוזות קלות כדי לבוא יותר לקראת הצד השני אבל לפעמים יש נפילות, יש הליכה אחורה, שתיים קדימה ולכן עיקר העבודה היא פנימית על עצמך.

בודאי שיש ציפייה ביחס לסביבה. וכן, אני גם מצפה להכלה מסויימת.

נניח, סביבת עבודה, יש ציפייה שהיא תהיה נעימה וכו'.

וכן, אני שמח ששיתפתי אותה בכאב שלי ונתתי לה את ההזמנות להכיל את הכאב הזה.

זה שהיא היא לא לקחה את ההזדמנות הזאת בתי ידיים - זה עניין שלה עם עצמה.

אני יודע שעשיתי את שלי, ולא בחרתי להשאר לבד עם הכאב.

באמת חשוב מאוד לתווך את העולם הפנימי לסביבה ובהחלט זה משהו שמורגש בסיפור הנ"ל.

לא ציפיתי לרגע שנתחיל לעשות עבודה זוגית.

כן ציפיתי שאם היא מדברת איתי, אז היא תהיה איתי. ואם היא פגעה בי שתבקש סליחה, ואם היא מבקשת סליחה אז שתבקש סליחה בכנות ולא רק כדי להרגיש טוב עם עצמך.

מאמין בה, וברגע שהבנתי שלא יצא מזה משהו וסתם התבחבשנו, אז באמת חתכתי את השיחה והבאתי לסיומה.

אבל אני לא חושב שנכון להציף באופן יזום קשיים בשלב מוקדם כ"כ. מה אתה מתרפס בפני כל אחת שהרגע פגשת? שמור כל המקום שלך קצת. זו לא גאווה. זו הערכה עצמית מבורכת. זו שמירה על עצמך.

מבין אותך (נראה לי. לפחות מתיימר). אבל יש בני אדם (גברים ונשים) שיהיה להם קושי להכיל פתיחות כזו, קצת התרפסות, בשלב ככ מוקדם. כאילו, 'למה אתה אומר לי את זה? מה אני בשבילך?, וזה מרתיע ומבלבל, ומובן שזה יכול גם להביא לתגובה לא נעימה או חסרת טאקט.

על עצם זה שהיא לא לגמרי איתך, זה מאד מתסכל. נסה לחשוב. האם היא ידעה מראש שהיא תהיה ככה או שהיא תכננה להצליח להתרכז בפגישה ופשוט לא הצליחה? היית מעדיף שבאמצע דייט היא תגיד לך 'שמע, אני לא מרוכזת, נמשיך מחר בטלפון'? נשמע לי שהיא ניסתה לכבד ופשוט לא הצליחה.

וכן. היא מתנסחת ממש גרוע.

להיפך, נותן לה הזדמנות להחזיר לה את הכבוד שלה.

וזה לא היה זה. היא לא היתה מבולבלת בגלל הפתיחות, היא התחילה לכעוס עלי בגלל שאני מבקר אותה.

ממש לא אכפת לי אם היא שלי או לא.

אכפת לי שיתייחסו אלי כמו לבנאדם.

ואם אני מאמין שהיא אדם טוב, אני גם יגיד שכואב לי. זה לא בושה.

אני לא חושב שיש כאן ממש דבר "נכון" או "לא נכון".

זה נשמע שהמצב שלה בכללי עכשיו הוא בעייתי וזה דבר שאף פעם לא קל להודות בו. עצם זה שהיא בכלל "חשפה" את זה הוא דבר שיש מי שיראה בו מעשה גבורה מבחינה נפשית. זה כמו לבקש סליחה אבל בלי להשתמש במילה עצמה.

מצד שני אני בהחלט גם מבין אותך כי אחרי הכל אנחנו מדברים באנשים מבוגרים שצריכים לדעת להתאים את עצמם לסיטואציות מקובלות.

היא ניצלה מדייט ממני. לכן היא העדיפה לחסוך לעצמה דייט שלם מאשר שיחת אי נעימות.

יכול להיות מאוד שהיא צדקה ביחס לכך. אבל מה הקשר לגבורה?

לה לא נעים בגלל שהיא חזלשה אותי פעמיים. תחושה מאוד בריאה ריגשית. בעניין הזה אני לגמרי מפרגן לה. זאת תחושה בריאה לחלוטין.

אממה חוסר נעימות זאת תחושה *אישית*, כאשר אדם חש חוסר נעימות ומתייחס לכך, הוא לא בהכרח מתייחס גם לזולת. להיפך הרבה פעמים הוא נשאר בחוסר הנעימות האישית שלו ולא מתייחס להשלכות של הזולת ביחס לדיבור או למעשים שלו.

בעיני, יש כאן "נכון" ו"לא נכון".

מתי שבנאדם בוחר להתנצל הוא לא צריך להצדיק את עצמו.

ואם ההתנצלות היא "פורמלית" בלבד, שלא יתנצל בכלל.

אלא שאני מבין.

התכוונתי לגמרי למה שכתבתי: "אחרי הכל אנחנו מדברים באנשים מבוגרים שצריכים לדעת להתאים את עצמם לסיטואציות מקובלות."

אך בהחלט ייתכן שגם לא הבנתי את הסיטואציה שתיארת.

רק לא הבנתי מה הגבורה שהיתה לה.

אדרבה, אם יאורו עיני, מודה שאתבייש בכך, אבל אשמח לזהות עוד נקודה טובה שלא ראיתי.

היא יכלה למצוא תירוץ אחר לנפנף או פשוט להשאיר את זה סתום (זה לא אתה זה אני, אבל ברור שהסאבטקסט הוא שזה אתה), אבל הודתה בפועל שכל החיים שלה עכשיו זה "חצי קלאצ'" וזה למעשה אומר דבר רע עליה (לפחות באופן זמני). הרי זה אומר שהיא בזבזה לך את הזמן, בזבזה לך כוחות, בזבזה לך תקווה וכו'. לכן אמרתי שזה כמו לומר סליחה אבל בלי להשתמש במילה עצמה - כי בפועל מה שהיא אמרה, לכאורה, זה שאתה לגמרי צודק.

מה שקרה אחר כך זה שהיא כנראה נכנסה למגננה בעקבות החשיפה הזו.

יכול להיות שאני קצת מחלטר כאן פסיכולוגיה בגרוש, ולכן אני אומר את זה בזהירות, ומבקש להדגיש את זה. אני לא יודע מה הייתי מרגיש בעצמי אם הייתי בנעליים שלך.

אני רק מנסה להציע מבט של "מה שרואים משם לא רואים מכאן".

אבל זה גם לא הסיפור.

אני מעריך אותה בתור בנאדם והיא ממש לא חרטטנית.

הבעיה שלי זה לא שהיא בזבזה לי כוחות.

ההערה שאמרתי לה היתה מאוד נקודתית - בשיחת טלפון אחרי הפגישה הרגשתי שהיא לא היתה איתי.

ושוב, היא אמרה שזה בסדר גמור מבחינתה. ויודע מה, אולי קצת קטנוני, אבל הייתי מצפה לטיפה יותר אמפתיה למי שבאה בעמדה לבקש סליחה.

יש נשים שממש קשה להן לקחת אחריות. הן מערבבות בין מה שהן מרגישות לבין מה שקרה בפועל, ולכן כל ביקורת מרגישה להן כמו התקפה. זה לא בהכרח מגיע מרוע, אלא הרבה פעמים מבלבול, מחוסר בגרות ומקושי להסתכל על עצמן מבחוץ..

היתה צריכה להתחיל עם אני ממש מצטערת אתה צודק זה לא בסדר

ואז להסביר מה הוביל אותה לזה

אולי תתנחם בזה שהיא בתקופה לא פשוטה וזה לא אישי אליך בכלל.

ולגבי התוכן, אנסה לסדר את המחשבות שלי כי עולים מחשבות על זה

לדעתי, היא ניסתה להתנצל ולומר שזה לא אישי מולך אלא שהיא מתקשה כעת לעשות דברים.

עם זאת, היה ראוי שאם זה המצב אצלה שלא תתחיל לצאת עם אנשים כי אין לה את הפניות הנפשית להשקיע בבן אדם.

הפוך ..היא ניסתה להגיד שהיא לא בסדר=

כן, אני לא מאה, אני חצי קלאץ' ובגלל זה יצא ככה. כלומר שומע אני ממש לא במיטבי עוברים עליי הרבה דברים.

תראה, יכולת גם להגיד לה בחצי הומור את יכולה גם לקחת קצת אחריות, זה בסדר (:

לפעמים זו הבעיה, שגברים אומרים כן כן נכון את צודקת, כשבפועל הם בכלל לא מרגישים ככה. בעיניי עדיף להגיד בעדינות את מה שאתה באמת חושב מאשר להסכים רק כדי להכיל ולצאת גבר נעים.

ואגב, אני מראש לא הייתי מכילה הכול.

בחור ביטל לי דייט אחרי שבפעם הראשונה הוא כבר דחה. הוא התחיל לתת לי שלל תירוצים וזה פשוט הצחיק אותי.

וממש צחקתי

הוא שאל אותי למה את צוחקת?

אמרתי לו, לי זה פחות שייך כל זה ואני לא רגילה ליחס כזה..

אמרתי לה שהיא מצדיקה את עצמה והיא הסכימה שהיא מצדיקה את עצמה והתחילה לכעוס עלי בכך שאני מאשים אותה :/

@ארץ השוקולד

את זה קצת בתקיפות?

או שהיה שם טון חברי

סמכי עלי שהייתי הכי עדין ביחס לסיטואציה שבחורה מבטלת לי דייט יום לפני פעם שנייה.

כמו שכתבתי, אמרתי לה לפני - אני הכי מבין אותך בעולם וזה הכי יכול לקרות.

אז רציתי שטיפה תהיה שותפה לכאב שלי, היא לא רצתה - חבל.

לא נעים בכלל.

זה שהיא בתקופה מורכבת (אולי זה מה שגורם לחצי קלאצ)

בכל פגישה שמבטלים ראוי להתנצל בצורה מכבדת, בטח בדייט.

בעיני הביטול עצמו נותן רושם לא מאוד מכבד ורגיש, בעיקר בגלל שזה פעמיים ובלי התנצלות והבעת רגישות.

מצד שני התירוץ שלה שהיא חצי קלאצ' לא נשמע לי מעליב במיוחד. זה אולי סתם אינסטינקט בסיסי להתגונן. היא מרגישה שהיא הייתה קצת לא בסדר, אבל זה לא היה מכוון אלא שהיא עצמה קצת חסרת שליטה במה שקורה לה.

יכול להיות שבדייטים יש קצת שחיקה של היחס האנושי,

אבל עדיין באופן כללי רגישות והתחשבות בבני אדם שיש לנו אינטרקציה איתם זה נשמע כמו ציפיות סבירות לחלוטין.

מעליב שאין ביטוי של לקיחת אחריות. זה התלבש אצלי על הנסיון האינסטינקטיבי להתגונן.

אממה, אני הצדקתי אותה בעצמי ולכן ציפיתי שתהיה פנויה להבעת רגשות.

אולי אם הייתי מבקש את זה בצורה אחרת, אולי היא היתה יכולה לשחרר משהו.

ההתנגדות לי לביטוי האינסטנקיביטי שלה סתם יצר אווירה איכסה.

זה מרגיש לי יותר מורכב מזה

מרגיש שהיא רגישה ואולי גם נפגעה מהאמירה של החצי קלאצ'. לכן ענתה קצת כמו בציניות כזאת כמו להדוף כמו הגנה כלפי חוץ. יש מצב שהיא באמת בתקופה כזאת ואתה שמת לב לזה והנכחת את זה, ובאת בטוב, ברצון להכיר אז מצד אחד זה לא היה לך נעים בצדק זה באמת לא כיף..

ייתכן שהיא באה אחרת, ואז היא נבהלה שהיא לא באמת פנויה, ואז היא ניסתה כזה לשחרר, אבל באמת יש כאן אותך מולה וזה באמת פוגע להיות זה שנזרק שוב ושוב במיוחד שאתה בא בטוב.

מצד שני, גם לא היה מקום לתחושה שהיא היתה בה, ולך תדע למה מה עובר עליה.. אני בטוחה שזה לא קשור אליך אלא דברים שלה ולפעמים קשה לעשות הפרדה והכל נצבע בצבע כזה של באסה... ואני חושבת שזה העיקר שזה לא קשור אליך אלא למצב שלה

ויש מצב שהיא מתבאסת על עצמה שהיא פנתה אליך פעם שניה ואז בכלל מבטלת כמו נראית לא רצינית ואם באמת עוד דברים לא הולכים לה, אז גם תוספת לבאסה..

זה ניתוח וספקולציה אין לי מושג אם קראתי טוב את הסיטואציה וכן היה חלק קטן שלא בטוחה שהבנתי אז השלמתי לפי הבנתי

השאלה שעולה אצלי היא איפה באמת נקודת הפגיעה, מה הכי הפריע לך במה שהיא עשתה

כי בקריאה שלי את דבריך זה לא לגמרי הצלחתי לדייק

שהתנצלה ללא להביע הזדהות או חרטה כלשהי

לפעמים זה מאוד מאיים עלינו. אולי זה העניין כאן.

ועוד דבר; כתבתי קודם שאם היא חשה כך שלא תיפגש בכלל,

אבל במחשבה שנייה, זה לא מדוייק. כי זה כנראה גם "אני

רוצה" וגם "אני חוששת/לא חשה בשלה/ לא מסתדרת עם

הרצונות , התקוות, והחששות שלי...

בלבול כזה.

אולי באמת הנכון כאן, כמו בכל מקרה, לנסות להבין

את הצד השני, לשים קצת את עצמי והכבוד שלי, בצד....

מסכנה אם היא מגיבה ונוהגת כך....

לא קל ללמד זכות. במיוחד אם אנו פגיעים, רגישים...

בזוגיות ובכלל בחיים לא כדאי להתקע על עניינים פעוטים כאלה, אלה דברים שקורים והרבה, עדיף לשחרר, בעיקר בשביל עצמך.

בכלל, אדם במצב של חצי קלאץ לא תמיד מסוגל לצאת מעצמו, לשים לב לפגיעה ולהתנצל

אשתדל לקחת אותה למקום שיותר מדוייק עבורי בהקשר הנוכחי.

יכול להיות שהחצי קלאצ' שקיבלת זה ה100% שהיה יכולה לתת כרגע.

יכול להיות שהיא נפגעה שאמרת את זה.

אתה צודק מנקודת המבט שלך אבל זאת אף פעם לא נקודת המבט היחידה.

לכן, לעבור הלאה, לא לצפות למערכות יחסים מושלמות ומתוקנות עם כל האנשים סביבך, אתה תתאכזב המון אם תמשיך ככה.

תשקיע יחס, פגיעות ותיקון במערכות יחסים שקרובות אליך באמת.

להדפיס את התגובה שלך ולתלות אותה על הקיר או בכל מקום בולט אחר.

בכל העניינים שציינת. כל כך נכון!

אתה נשמע כאדם בוגר, אנושי, רגיש.

הכי טבעי זה להיפגע; אם את במצב כזה עכשיו, אנא, אל תלכי

לפגישות ותבזבזי את זמנו סבלנותו, לבו, של האדם השני.

מאחלת לך המון בשורות טובות במהרה במהרה.

שנה טובה!

יש כאן כמה שיקולים:

1. לאיזה כיוון היא חזרה בתשובה? מה עולם הערכים שלה? האם המנטליות שלה קרובה לשלי?

2. זה שהיא הייתה בקשרים עם בחורים לפניי החזרה בתשובה זו גם שאלה. ברור שהלכתית יש כאן בעיה האם אחרי שהיא חזרה בתשובה אני צריך להתייחס לזה?

   אני אישית חושב שרק אחרי הבירור הזה יהיה ניתן לענות ואם ז מתאים לא אשלול (בתנאי שזה באמת מתאים למנטליות ולעולם הערכים שלי

ההתאמה - שתי הנקודות הללו לא יפריעו.

השאלה הזו נשאלה בפורום הזה במהלך השנים עשרות פעמים על בנים ובנות רק ברגישות יתר, בדיסקרטיות ובצנעה בלי להכניס את הבעיה שכולם מבינים לתוכן ההודעה ובניסיון לא לפגוע באף אחד מהמשתמשים.

מכל המעלות שהתורה יכלה לספר על רבקה, הדבר היחיד שהתורה כתבה הוא שהיא הייתה בתולה.

לא צריך להגזים, יש אנשים שמפריע להם להיפגש עם חוזרים בתשובה בגלל המשפחה, יש כאלה בגלל תרבות, אז הוא דייק לנושא שמפריע לו.

אם היא חזרה בתשובה לכיוון של פולחן צדיקים (וד"ל) אז התשובה היא לא. אבל אם היא פשוט החליטה לשמור מצוות - למה לא? בגלל שזה פורום דתי אני נמנע מלהשתמש בשפה גסה, אז הניסוח הכי מעודן שאני יכול לומר זה שלא משנה לי עם מי היא הייתה כל עוד היא לא החליפה בני זוג כל שני וחמישי.

ושבת גם איתה לא הייתה יוצא?

היא כנראה הייתה דוסית מדי בשבילי 😅

ושום דבר אחר, חחחחחחחח

באופן טבעי, אישה מסוג זה ואורח חיים כזה, תמצא חתן מתאים.

או אלו שנוהרות אחרי הצדיקות שמפעילות אירועי הפרשת חלה עם משפיעניות רשת - גם הן מוצאות חתנים מתאימים. ושם די בוודאות יש הרבה מאוד חוזרות בתשובה.

אך אני לא הייתי לוקח אותן

אם יש יכולת לגשר על הפערים השמיים הם הגבול. אני כן אומר שהאתגר הוא השפה שיש מנטליות שיש בה שפה מסוימת זה מאתגר לגשר בה על הפער אם הצד השני לא מכיר ונמצא שם זה אפשרי אבל מאתגר

הארה מול האפלה: חזון הנצח וייעוד האדם מול תפיסה חומרית חולפת

יש המתבוננים במשפחה ברוכת ילדים ורואים בה "דלות" או "כניעה", אך מבטם נעצר במעטפת החומרית בלבד. השאלה המהותית היא: מהי מטרת הבריאה ומהו תפקיד האדם עלי אדמות בשנותיו הספורות? אם התכלית היא נוחות רגעית ומיצוי עצמי אנוכי, הרי שדבריך "מתאימים" לך. אך אם נרכיב את משקפי התורה והמצוות, נגלה עולם אחר לגמרי.

המצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אינה רק ציווי ביולוגי, אלא היסוד להמשכיות האלוקית. ההשקעה במשפחה היא השקעה נצחית, המביאה להתעלות הנשמה ללא הפסק בנצחיות של הבורא. המטרה העליונה היא חיבור לבורא יתברך וגילוי אלוהות בעולם הזה התחתון. דווקא מתוך הריבוי והעמל, נבנה בניין עדי עד שמתקן את השלילה שנגרמה מחטא עץ הדעת, כפי שמבארת תורת הקבלה.

כל ילד הוא נשמה נצחית וחלק מהתוכנית להפוך את היקום למשכן לו יתברך. מי שחי בתפיסת "אכול ושתו כי מחר נמות", מחמיץ את המהות האמיתית של הקיום ובוחר בחיי שעה על פני חיי עולם. אנו לא משועבדים לערכים עבשים, אלא מחוברים למקור החיים ולחוקים שמובילים לשינוי מהותי וחיובי בנפש, עד להשגת חיים נצחיים ושונים בתכלית. כפי שנאמר: וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיהו נח). וכן: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם (דברים ח). וגם: ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דבר (ישעיהו מ). האמת אינה נמדדת במטרים רבועים של מגורים, אלא בגודל השליחות ובנצחיות הנשמה.

מה הקשר בין מה שהעתקת והדבקת לנושא השרשור?

גם גרושה לא בתולה, וגם לא אלמנה. ר' עקיבא נשא את אשתו של טורנוס רופוס הרשע. לא הייתה בתולה. אם אתה כהן גדול הסיפור שונה.

אם היא "נורמלית" כפשוטו, ולא מתוסבכת, זה מצוין. היא תרים אותך ואת הבית כלפי מעלה.

המנטליות כן

אני מניחה שאם הייתי רווקה, אז התשובה שלי כרגע היתה לא. ואם זה היה עוד כמה שנים, הייתי עלולה להתפשר על כן.

אבל אין לי בעיה עם חוזר בתשובה, בכלל. הדבר היחיד שהיה מפריע לי, זה הפחד שהוא יחשוב על הקודמת (קודמות?) וישווה. לא בגלל ההתנהגות והמצב שלו אלא בגלל שאני לא רוצה להרגיש בתחרות סמויה עם מישהי. ולכן אני גם קוראת לזה להתפשר- כי זו סיטואציה שלא הייתי מוכנה להכניס את עצמי לתוכה.

הייתי ממליצה לחוזרת בתשובה לא לצאת איתך או עם כל בחור שמתכנן לשאול שאלה כזרת חסרת טאקט ופוגעת.

מרגיש לי כ"כ מתנשא להיות "הדתי השמור מבית", מדובר בנשמה שיצאה מהמקומות שהייתה בהם ובחרה בדרכי תורה, שרוצה להקים בית של קדושה.

עם כל הכבוד כאשר אלה הדברים שאתה מסתכל עליהם עוד לפני שהכרת בחורה כזאת, אז גם אם תצא עם חוזרת בתשובה לא באמת תכיר אותה כי תגיע מהמקום המתנשא והשיפוטי, שלא יהיה מפגש חוץ מהמחשבות האלה.

צריך להגיע עם הרבה אומץ והכלה לפגוש משהו שיש בו גודל, עוצמה ואנושיות.

ואחת כמה חוסר מושלמות. בטוחה שגם אתה לא בבחינת מושלם.

זאת זכות, לא פחות ולא "ברירת מחדל" או "סוג ב'." וכל הדברים האלה.

עשתה תשובה, בחרה וחיה דרכי תורה- אז מה יש להזכיר לה את החטאים שלה?

אף אחד לא מגיע עם פנקס לפגישה ומזכיר לך על מה אתה עברת ומה אתה לא שמרת.

בראש ובראשונה, הפז"ם הדתי שלה. מן הסתם, במשפחה שלכם אימא לימדה אתכם קריאת שעל המיטה, אולי שרה את "מודה אני", קראה ספרים של סופרי ילדים דתיים וכו'. השאלה היא אם חוזרת בתשובה הספיקה להכיר את התכנים הללו ותאורטית, בכוחה להעביר אותם לילדיכם המשותפים.

נקודה נוספת: כיצד ההורים שלה מתייחסים לדת, ומה תהיה מידת ההשפעה שלהם על הנכדים.

בעלות תשובה, שבחרו (בעצם, שהשם גרם להן לבחור..), הן, לענ"ד, משכמן ומעלה.

לעזוב הכל, ולהתחיל לקיים חיים שיש בהם עול. כן. עול מצוות. זה לא פשוט בכלל.

הן לא גדלו כך. האין זה אומר הרבה לזכותן?

אבל לא באנו כאן לדבר על מעלתן ומעלתם של החוזרים בתשובה, אלא:

מה חשוב לך.

אם הדברים שציינת חשובים לך, ועלולים ללוות אותך אם יווצר ביניכם קשר

רציני - אתה צריך לחשוב על זה שוב. לא לכל אחד זה מתאים.

מכל מקום, חושבת שבעלי תשובה מתאימים...זה לזו. בדרך כלל, אותה מנטליות,

אותם שלבים בחיים, אותה התמודדות.....

אלא אם כן, הדתי מאוד מכיל, עם "ראש גדול"......

אנקדוטה:

לרב אהרן שטיינמן זצק"ל, הגיע בחור חרדי כדי להתייעץ איתו על הצעה

שהוצעה לו:

בחורה חרדית ש"ירדה" מהדרך ושבה בתשובה שלמה.

על השולחן ניצב בקבוק יין. הרב שטיינמן דפק על השולחן

והוא, שהיה שיא העדינות והשלמות בין אדם לחבירו,

אמר בקול קשה: אני אוסר עליך לגעת בבקבוק הזה;

אתה כופר!......

אם אתה לא מאמין באפשרות של החזרה בתשובה,

אתה כופר!

עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ כאן. נראה לי לחפש תשובות אצל מי שנמצא בעניין.

מכירה זוגות שאחד חזר בתשובה והכל נפלא, ויש כאלה שעוברים משבר (קוראים לזה משבר 15 השנים) ופתאום מתגעגעים להמון דברים שהיו בילדות/נערות/בית אבא.

ואז פורקים עול בצורה קטנה או

בצורה גורפת.לצערי מכירה מקרה שאישה עם 4 ילדים שחזרה בתשובה אחרי כעשור החליטה שזה לא מתאים לה ועזבה הכל.

מאוד מורכב.

אבל לא יודעת מה היחס ביניהם לבין החוזרים בתשובה שחוזרים שוב בשאלה...

מכל מקום, רוב בעלי התשובה המוכרים לי, יציבים, מאוזנים וגם....סוג של צדיקים. וגיבורים. באמת.

תלוי אולי לפני כמה זמן היא חזרה בתשובה, אם היא לא קיצונית מדי, אם היא מאוזנת כבר, בריאת

נפש.... איך הקשרים שלה עם משפחתה (כמובן שצריך להיות מודע לעובדה שסבא וסבתא הם

לא שומרי מצוות ואיך לשמור על הילדים מצד אחד ולשמור על יחסים טובים מצד שני - אבל זה

לפי דעתי, לא אקוטי. אבל שוב, זה מאוד תלוי בך: כמה אתה גמיש, רחב אופקים, יודע להכיל,

מאוזן, יכול להציב גבולות בצורה נעימה, לא היסטרי.....)

יש אגב בעלי תשובה שנכנסו ממש לעולם הדתי, כל כולם והתנתקו ממש מכל העבר ויש

כאלה שלא; שמתגעגעים לפעמים לספרים שאהבו, מוסיקה שאהבו, לבטן גב בחוף

גדול, רחב, נדיב לעומת פיסת חוף צרה, חנוקה, צפופה, חורקת זיפזיף מתחת לכפות הרגליים

הנרתעות..., וכו'. רוצים באמת להיות על טהרת הקודש, אבל לא מצליחים באמת להיות

שם. אולי זה סוג של נשמה, או מבנה נפשי, או עד כמה החילוניות השפיעה עליהם....

ועדיין, מנסים לשמור בכל כוחם, ככל שביכולתם, על המצוות, אוהבים שיעורי תורה

רוצים להשתפר במצוות שבינם לבין המקום ובינם לבין הזולת....

לא יודעת מי יותר נחשב אצל השם.... מי יכול לדעת?

אז, תלוי איזה סוג היא ותלוי.....איזה סוג אתה!

בהצלחה!