העיניים של ענת על המחשב

כשאמא נכנסת לחדר שוב בלי לדפוק

עכשיו היא כבר אפילו לא טורחת לגלגל עיניים

בצורה מסוימת היא התרגלה להתעלמות המוחלטת בבית הזה לכל מה שקשור לפרטיות

אולי כי היא נולדה למשפחה הזאת

אבל עד שהיא צברה השיג שהוא היא העדיפה ליחס אותו לעצמה

כל טיפת אור יכולה להועיל בחדר החשוך הזה שהיה בלב שלה

כחכוך מעט צרוד ועכשיו היא מבינה שכבר אין לה בררה אלא להסתובב

אמא נועצת בה את המבט הדואג שהיא שונאת

ומתחילה לדבר בקול הכי רך שענת שמעה אי פעם

שוב היא שואלת אם אפשר לסמוך עליה וללכת לישון

היא מהנהנת בקוצר רוח כשעיניה בוהות בנקודה מטושטשת ברצפה

אמא מסתכלת עליה במבט בוחן שמכריח אותה להרים מבט

ופתאום גם אמא מטושטשת

שוב הדמעות האלה היא רוטנת לעצמה 

לפני שנושמת עמוק ושולחת את אמא לישון עם חיוך מזויף על הפנים

מכבה את המסך וזורקת את עצמה לתוך המיטה

פותחת את הספר בעמוד אקראי

זה לא באמת חשוב בכל מקרה היא מכירה הכל בעל פה

תמיד הקסימו אותה ספרים מהסוג הזה

הגיבורה הלא כל כך יפה והלא כל כך מוכשרת

תופסת את החתיך הגברי שמאוהב בה נואשות

זה נתן לה תקווה שסיפור כזה יקרה גם לה

אולם כשניסתה לדמיין את זה נחלום נשבר בצחוק חורק בשקע מפיה

כי מי יאהב ילדה כמוה?

אפילו החבר שלה מאוהב נואשות באחרת

ועכשיו גם לא טורח להסתיר את זה

מתנערת מהמחשבות וניגשת בנחרצות למגירה

הנה הסכין היפה שלה

היא מחייכת חצי חיוך לפני שמתחילה לחתוך במיומנות

קדימה אחורה שובו קדימה

שיר טיפשי מתנגן לה בראש בקצב אחיד עם תנועת הסכין

לחתוך כדי לכאוב

לכאוב כדי לא לחשוב

היא מזמזמת למנגינת השיר

טיפת דם מנצנצת לה על הסכין והיא מרשה לעצמה להיות מופתעת רק לרגע לפני שהיא ממשיכה

הדמעות חונקות בגרון ושום דבר לא עוזר

הסכין זזה כמעט בלי מחשבה לגרון

לסלק את הגורם המפריע

חתך קטן וכשהיא קולטת ונבהלת הסכין נשמטת לרצפה

כמעט וגם היא נופלת

אבל במקום הבכי המצופה מבט אטום עוטף אותה

היא מגמגמת צעדים אטיים לחדר כביסה ומשם מוציאה את זה

כמה לגימות

ושריפה פורצת את דרכה לתוך גופה

היא נושכת את השפתיים ובכל זאת נראה ששמץ של קול בוקע ממנה

היא מספיקה לראות את אמא רצה עליה דומעת לפני שעיניה דוממות

הוא נפל לאחור

שערו התמזג עם חולות

ועיניו הפקוחות

מעולם לא היו כה כחולות

כששמים ירדו לקראתו

לשמו היה צליל של

מים חיים וצלילות ופכפוך ושמחה

כך בדיוק 

הוא היה.

נער חלום

איש של אמת

איכותי ויפה וענוו

לא מאמינה

לא ייתכן

שהוא מת.

לאחר 120

משתוקקת לפגוש

את אמי, את אבי ושלוש חברות, 

מגיעים בשמחה לקראתי

ואותך

בארי.

 ויהי רצון מלפניך ה אלקי וא"א

שאסע זהיר ולא אמהר 

גם ואם בכלל אגיע מהר יותר

כשאסע בדרך הישר

אשים לב לרכבים ואנשים

ובייחוד במעברי חצייה ובמפרים

בצומת כיכר ורמזור

  -|-    ( O )    :

לפני ואחרי להביט אזכור

בכביש המהיר מוזיקה תעיר

בכניסה  ויציאה מבטים,

אך עיניים לפנים

אשמור נתיב ובמרחק טהיה נדיב 

זכור עייף? פיצוחים ;)

גמור? אוטובוסים    ;)

אמן כן יהי רצון

בניגוד למקרה ביום הזיכרון-מה שאני אכתוב עכשיו לא טלטל רק אותי אלא את כל המדינה ואני לא מדברת על הרצח של ההורים, שם ככולם היו בצד שלי, אני מדברת על מקרה אחר, בו אני הייתי השנואה, זו שעשתה משהו לא בסדר, אותי כולם שנאו ואפילו לא ידעו מזה...

אתם בטח זוכרים את המקרה בו כל הרשת הזדעזעה מבחורה חרדית שזרקה אבנים על חייל ופצעה אותו ברמה בינונית, עוד יותר הזדעזעו מכך שאפילו לא עצרו אותה, סיכמו את המקרה בכך שהיא קטינה ואסור לעצור אותה, אז התעצבנו עוד יותר, הדתי לאומי צעקו שאותם אין בעיה לעצור כשהם סך הכל רוצים לעלות להר הבית או להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל השלמה, החילוני פשוט התעצבנו על החרדים והדתיים וכולם, אף אחד לא ידע מי הבחורה שזרקה את האבנים וצעקה "תעוף מפה" אף אחד לא יודע אבל זו הייתי אני...

זה היה לפני שנה, כשעוד היינו, יאיר ואני בבית של דודה שלנו. בכסלו של כיתה י' היו לי סיוטים, הישיבה של יאיר עברה מבנה למודיעין עילית ופשוט רעדתי מפחד שיקרה לו משהו כשהוא רחוק ממני, כל כך פחדתי ששלוש פעמים בשבוע אחרי הלימודים הייתי נוסעת למודיעין עילית, עובדת שם בחנות בגדים אחת שקרובה לישיבה שלו והיינו חוזרים הביתה ביחד, באחד הימים בהם חזרתי לבית ישירות מהסמינר ולא עברתי דרכו-ראיתי את החייל, היה נראה שהוא מחפש משהו, הוא הסתכל על הדלתות של הבתים וחיפש שם מסוים, אז כל הגוף שלי התחיל לרעוד, הרגשתי כאילו חזרתי אחורה בזמן למתי שדודה שלי הגיעה אלינו הביתה בליווי שני שוטרים ועובדת סוציאלית שבישרו ליאיר ולי שאין לנו הורים, זעם עצום עלה בי, אני אפילו לא יודעת כלפי מי, רק ידעתי שאני ממש לא מוכנה שהוא יוגיע לאף אחד שהחיים שלא השתנו, ניגשתי אליו בריצה ושאלתי מה הוא מחפש, הוא ענה שאת משפחת מאיר, אני שמעתי המשפחה של יאיר, "לא!! תלך מפה!! אל תתקרב לפה יותר!!" צרחתי עליו בקול כזה שכל הרחוב שמע, הוא היה ממש נבוך, לא הבין מי אני ומאיפה נפלתי עליו, "לך מפה, לא הבנת? לך!!" שאגתי שוב וכשהוא עוד לא הבין-הרמתי אבן וזרקתי לעברו את כל הכעס שלי כלפי העולם, את כל התסכול שלי על מי שלא שמר על ההורים ואת כל הפחד שלי שנשארתי בודדה, בשלב הזה ירדו כמה אנשים לרחוב, דודים שלי היו חלק מהם, דודה שלי העלתה אותי הביתה, ודוד שלי חבש את החייל וניסה להסביר לו ממה נבע הכעס-למרות שגם הוא לא ממש הבין, השוטרים שהגיעו יחד עם האמבולנס הבינו את המצב ואמרו שיחזרו מחר-אחרי שהעניין יובהר טוב יותר, אני באותו הזמן הייתי במיטה, לא מצליחה להפסיק לבכות במשך שעות, כל הזמן הזה הייתי בטוחה שיאיר נמצא עם ההורים למעלה בגן עדן ורק אני נשארתי לבד בעולם הזה... הדבר היחיד שהרגיע אותי היה יאיר שהזדרז לחזור מהישיבה אחרי שדודה שלנו הלחיצה אותו שיבוא כבר כי אני לא מפסיקה למלמל שהוא מת, כשראיתי אותו פשוט קרסתי, הסברתי לו בגמגום מה קרה, שפחדתי שזה הוא, שזרקתי על חייל אבן, שאני מפחדת עכשיו שקרה לחייל משהו, הוא הרגיע אותי, שיקר שהוא יודע שהחייל בסדר גמור ורק ביקש שאירגע ואולי גם אלך לישון, כשנרדמתי הוא סיפר לדודים שלנו מה העניין, נסע למשטרה להסביר ופשוט סידר את כל מה שאני בלגנתי, כשקמתי הוא כבר היה יחד איתי בחדר והציע שנצא לטיול בצפון, נסענו יחד באוטובוס לכינרת, דיברנו במשך שעות, סיכמנו שמהיום הוא יתקשר אליי כל הפסקת צהריים סתם כדי להגיד שהוא בסדר וסיימנו את היום בצחוק שאני מכינה אותו למה שיקרה כשיתחתן, כשחזרנו לבית של הדודים הגיעו שוטרים לחקור אותי, אמרתי להם את כל האמת, שאני מצטערת וזו ממש לא הייתה הכוונה, שאני מוכנה כמובן לפצות את החייל כספית אבל הם אמרו שהחייל שמע את הסיפור והבין והם הגיעו רק כדי לשמוע ממני את הגרסה שהייתה די תואמת למה שיאיר מסר להם יום קודם אבל בסדר... הבעיה לא הייתה זו כמו שאפילו בסמינר שלי דיברו על זה גם שבוע אחרי, אף אחד לא ידע את הסיבה האמיתית לזריקת האבן, העדפנו לשמור את זה ככה, בדיעבד אולי זו הייתה טעות אבל אין מה לעשות עכשיו, אולי חוץ מלכתוב את זה... אז אני חלילה לא אומרת שזה בסדר להכות חיילים, אני כן אומרת שלפני שאתם מעבירים ידיעה או ממהרים לתת את חוות דעתכם על משהו-תחשבו האם זה באמת נצרך, האם זה יוסיף לעולם אהבה או שנאה והאם הייתם רוצים שבמידה וזה היה קורה לכם-כל העולם היה מדבר עליכם כמו על פושעים בלי שתוכלו לומר את האמת...

(הסיפור לא אמיתי, המסר כן!)

כשחזרתי מהכולל אתמול בצהריים

הוא ישב על הספה עם דמעות בעיניים

שבר את הרגל (פעם שניה)

במשחק כדורגל כאן בשכונה

כעסתי נורא

זה טפשי!

זה שטחי!

זה לא יהודי!

בא בן 

נלמד קצת ביחד גמרא

בלילה לא כבה האור בחדרו

אשתי לחשה

לך תראה מה איתו

הרגעתי אותה

שום דבר לא קרה

הוא קיבל קצת מוסר...

ברוך השם, זה עזר!

ויוותר יעקב לבדו

ויאבק איש עמו

עד אור הבוקר

כך הבן הגה ועיין

העמיק ושנה

וחזר ושינן 

בשקידה עצומה...

את הארי פוטר.

חושב ש'ני צריך ללמוד ענווה.

אתם, שראיתם בחורה רצה בדיוק כשמתחילה הצפירה לזכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, אתם, שהתחלתם לצקצק בלשון, אולי גם לומר "החרדים האלו" או "מי שלא מכיר את הפחד הזה לא אמור לגור פה" ו"הם הרי לא משייכים את עצמם למדינה"-תפסיקו, אתם לא יודעים את הסיפור...

אם הייתי אומרת לכם שההורים שלי נרצחו בפיגוע לפני שלוש שנים וחצי והסיבה שרצתי עכשיו היא כדי להגיע לאח שלי התאום, הוא אמנם גדול ממני בחמש דקות אבל מאז הפיגוע הדאגה עליו עברה אליי, אתמול הוא חזר מהישיבה, אמר שהוא לא רוצה להיות שם ביום הזיכרון, שאלתי אם הוא רוצה שנלך לטקס, הוא גמגם משהו על הכובע והחליפה והחולצה הלבנה ואמר שהוא לא רוצה, בצפירה של הערב אמרנו יחד תהילים בבית, אחרי כמה דקות יאיר הלך כבר לישון, אני נשארתי בסלון ללמוד למבחן מתכונת שיש לי מחר כי לא חשבו שיש בעיה לקבוע אותה דווקא ביום הזה... כמעט ולא ישנתי בלילה, מפחדת מהחלומות שיגיעו, האמת שיותר מהחלומות שיהיו ליאיר מאשר לי, והיה סיבה לחשוש, באחת וחצי בלילה הוא הופיע בסלון עם עיניים אדומות ושאל אם אני חייבת ללכת מחר ללימודים, ישבנו יחד לדבר, הסברתי לו שזו מתכונת שאני חייבת לעשות ולא יכולה לדחות אותה אבל הבטחתי לו שאני אחזור לפני הצפירה ונהיה בה ביחד, הכרחתי את שנינו לאכול משהו והלכנו לישון.

בבוקר הוא יצא לתפילה ואני לסמינר, עשיתי את המבחן בזריזות, מנסה למהר אבל לא להלחץ מזה וברגע שסיימתי-יצאתי לכוון הבית, הפקקים היו בלתי נסבלים והייתי כל כך לחוצה להגיע כבר שהחלטתי, ירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת מהר לבית, הטלפון שלי בלי בטריה, אפילו מה השעה אני לא יודעת, יצאתי מהסמינר באזור עשר ועשרים אז כנראה שאני יכולה להספיק להגיע הביתה לפני הצפירה, אני ממלמלת תהילים, מתחננת שאגיע לבית לפני שיאיר ייכנס להתקף חרדה שגם לי קרה משהו, אני כל כך בלחץ שאני מרגישה שאני כמעט נכנסת להתקף, אני הולכת יותר מהר, מכריחה את עצמי לא ליפול, דמעות מתחילות לזלוג על הלחיים שלי ועשר דקות הליכה מהבית בהר נוף-הצפירה מתחילה, אז בלי לחשוב אני מתחילה לרוץ, מתעלמת מכל האנשים שעומדים דום סביבי, מהרעש שהנעלים שלי עושות, מהצקצוקים של האנשים, אני אפילו לא רוצה לצרוח שהצפירה הזו נועדה בשבילי, רק רוצה להגיע כבר ליאיר, להראות לו שהכל בסדר, כשאני נכנסת הביתה שתי דקות אחרי שהגיע הצפירה התפוגגו- יאיר יושב על הספה עם עיניים עצומות, אני מעירה אותו, הוא מביט בי בהלם, "גם אני מת?" הוא שואל, אני בוכה, לא יודעת אם מהקלה או מעצב,  "לא, הכל טוב, פשוט היו פקקים ונגמרה לי הבטריה בטלפון, אתה בסדר?" הוא הביט בי, תוהה אם להאמין, רק אחרי שהוא רואה שאנחנו בבית ושנינו חיים-הוא נרגע, עדיין קצת מבולבל ואולי גם כועס קצת, הרי הבטחתי שאני אהיה איתו בצפירה אבל הוא לא אומר כלום, "מה את עשית בצפירה?" שאל, "האמת שרצתי לבית, פחדתי שתפחד..." הוא גיחך בלי שמחה, "באמת פחדתי" הגיב, שנייה של שקט חלפה, "אבל תודה" הוסיף בסוף והבנתי שלמרות חוסר הנעימות שעובר בי כשאני חושבת על הריצה שדפקתי בדיוק כשהתחילה הצפירה-זה היה המעשה הנכון, גם אם אנשים חשבו אחרת, גם אם צקצקו, אפילו אם זה פגע במישהו... לכן אני כותבת את זה, כי אני לא רוצה שיפגעו, אני לא רוצה להוציא לעז על מגזר שלם, אני לא רוצה לגרום לשנאה, רק לטוב, אם ראיתם אותי או מישהו אחר-תזכרו שאתם לא יודעים את כל הסיפור, יכול להיות שמאחורי הריצה של החרדית מסתתרת יתומה על סף התקף חרדה שרוצה רק להגיע כבר הביתה.

(הסיפור לא אמיתי, המסר כן!)

חָתוּלוֹ הַשָּחוֹר־לָבָן
מִסְתַָּתֵר מִתַּחַת לִמכוֹנִית
יְלָלוֹת בְּנִיב בִּלְתִּי־מוּבַן
מַפְעִילוֹת אִינְסְטִינְקְט יָשָן

וְאַז שְרִיקָה
וְאַז בְּרֳקִים
שֶאֵינַם מַתְאִימִים‏ לַחֲתוּלִים.
לַחֲתוּלִים אֵין מַסְבִּירִים מַדּוּעַ רָבִים הַאֲנָשִים.

אף שחָתוּלוֹ הַשְּמַנְמַן
הֵחֵל מַסְכִּים לְלִטּוּפִים
בֵּין הַדְּחִיפוֹת בַּמַּדְרְגוֹת
נִרְאֶה שֶהַשְּכֵנִים
כְּבַר אֵינַם מַבִּיטִים בּוֹ.

הורות. חינוך. אמא.

רציתי להאמין שהמילים האלה נר לרגלי.

ואמנם, מן המופרך להגיד שלא.

אם כי. את הטעויות של אמא, אמא שלי. לא תיקנתי.

והרי זה הילד החמישי שלי

ואני לא שם

והוא לא כאן

הוא טובע

ואני ישנה

הוא צועק לרחמים

ואני שותה קפה חזק

הוא שיכור ועייף מהחיים

ועודנו יושב בכיתה

הוא קורא לי בשתיקתו

ולבי המרוקן מחרחר לעומתו

הוא שמח

ואני בוכה במיטה

עלי

על הילדה

על אמא שלי

ועל אמא שלו

אבל לעולם לא אפסיק

לעולם לא אפסיק

כשהוא יצא לרכוב באופניים

אני אגיד לו

שים קסדה

אני אגיד לפעוט המסכן

סע בזהירות

וזה יהיה לי לעד, ולו.

לאהוב לבד
להיאהב לבד
להיאבד מאוהב
בבבואתי לעד

הד נרעד
קורא אליו בשמי
סיפור עונשי
נכתב עליי עכשיו.

באגדתי העצובה
אוסף בובות פרווה
אהבתי העזובה
נרדמת ביניהן

בהשתקפותי הזהובה
בעיני הרטובה
תאומתי האבודה
מזכירה... לי... משהו...