בכנות
אפילו אני איני יודע מה אכתוב.
צריך להוציא,
את הרעל שבוער ומכרסם בתוך נבכי הלב והנשמה.
כל כך הרבה אושר ב"ה! כל כך הרבה טוב ושפע!
אז למה האושר חומק?! למה אני כל כך מודכא ועצוב?!
למה אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי שמח באמת?!
דברים שרק חלמתי עליהם מתממשים לנגד עיני,
אז למה במקום להודות אני שקוע רק במה שאין?!
למה אני לא יכול לעמוד מולו, לעמוד מולו באמת!
ופשוט להגיד תודה?!
ומצד שני,
העבודה הארורה ההיא,
שהכניסה כה הרבה לחץ לחיי.
נכון, יש בזה גם הרבה יתרונות.
למדתי רבות, דברים חשובים,
דברים נכונים.
אך במבט לאחור
הייתי מעדיף להישאר שוגג.
אני תוהה האם הגזמתי,
האם עברתי את הסף שבין החמרה
לקיצוניות,
ויתר על כן
האם עברתי את הקו שבין שפיות לאי שפיות?!
לפעמים אני רוצה שידברו איתו.
אותו אחד שלו אני חייב כה רבות מחיי.
שיגיד לי שהגזמתי,שעברתי את הגבול.
שיורה לי כיצד לנהוג, כיצד להתמודד.
שיסביר לי שנועדנו להנות.
ושאני מגזים, מגזים מידי.
כולם רואים את הסימנים,
אך איש לא מבין.
חלקם מנחשים ואני ממהר להכחיש בתוקף.
שח"ו לא ידעו, הם לא יבינו,
אני יודע.
אך האם אני מבין?!
האם אני יודע?!
מהו דרכי?! מהו מסלול חיי?!
האם יתכן שכל זה נובע מחוסר החצי?!
או שמא, משהו אחר מבקשת נשמתי.
למה ישנם ימים בהם כל רצוני הוא לישון,לשקוע
ויש ימים בהם רצוני הוא לבכות.
ולמה בסופו של דבר גם זה וגם זה לא בא לידי?!
מירוץ.
נגד השעון, נגד הזמן, נגד עצמי.
להצליח,להספיק
אפילו לישון בקושי מצליח.
מתעורר מסתכל בשעון ומנסה להירדם שוב ללא הצלחה.
אפילו בשנתי מתוח.
מחכה לצליל שיקיץ אותי לעוד יום.
לשגרה-שגרה המקוללת.
שבה אני חי, אך לא את חיי.
את חיי אותם שצריכים כסף,
את חיי אותם שצריכים חיים.
ומתי אדע לחיות גם את חיי?
היכן עובר הקו? גבול?
ולפעמים,
לפעמים אני משווע.
לאותו מקום.
מקום אחר.
בלי זמן, עם שם.
בלי הגבלות.
בלי שקרים
ובלי הסתרות.
מקום בו אוכל להתענג,
שבו אזכה לשלווה(?)
אך יודע אני שלא אעשה זאת.
מטרתי טרם הושלמה.
עבודת חיי רחוקה מסיום.
ואפילו את מה שעשיתי עד עתה
טרם פירסמתי כיאות.
המורשת-חייבת להימשך.
משפחתי סובלת מספיק.
לו רק הייתי יכול,
לפרוש כנפיים ולעוף
מעל לזמן, מעל למקום
אל שום מקום.
ריק אינסופי,
שמיים צלולים
מדבריות, אגמים וימים
בשקט מזהירים.
צילצול ילדות נשונה
מתבהר באחת,
צחוק ילדים,
שתיקת אוהבים
מזמן פחת.
ילדותי שלי,
היכן היא?!
היכן אני?!
משווע,
רוצה וכוסף לעבר.
לא מניח,
לא מרפה.
חושב שיכול לשנות,
לתקן.
לשמוח,
להפסיק לחשוב.
להפסיק לדאוג.
להפסיק לכאוב.
אני מחפש ולא מוצא,
רודף אחרי זנבי,
אחרי עצמי,
אחרי ליבי.
מה אבין זאת?!
מתי אסתפק באשר עודנו עימי?
אספיק לרדוף אחר
אשר בהישג ידי?
וחובות שצריך להחזיר,
ומחילות וסליחות להאיר
והוא-ואני
והיא-וליבי.
ועבר ללא כפרה
ודם חיים
של ילדות נסתרה.
וזעקות שמענתי לשמוע,
ובכי עצור, משסע
הילד גדל,
בגר, התבגר
ואני את אחי חיפשתי
מבעד לעלם הקודר.
