הגוים מבדילים בין קודש לחול, בין חג דתי לחג לאומי.
אצלנו, כל חג דתי יש לו תוכן לאומי עמוק, וכל חג לאומי מתקדש בדתיות נוקבת ומרוממת.
כל חג עברי הוא זכר לימים עברו, אות לימים יבואו.
הוא הדין בחג החנוכה, חג הגבורה והמרד, חג חנוכת המקדש, חג הנס החשמונאי.
אין לך דבר שגיא יותר וקדוש יותר ממלחמה לאומית; מלחמת האומה על כבודה, חרותה וחייה.
חיי האומה ללא כבוד וללא חרות, אינם חיים.
לפיכך, כל אומה הראויה לכבוד, כקטנה כגדולה, שמה נפשה בכפה ויוצאת למלחמה לאומית.
את מהלך המלחמה קובע שיעור נכונותה של האומה והחלטתה הנחושה להאבק עד הסוף ויהי מה, להיהרג ולא להיכנע.
ואם כי לא תמיד קובעים הערכים "הבלתי נמדדים" הללו את תוצאות המלחמ, הרי הם קובעים את גורלה ההיסטורי, היינו:
את ערכה לעתיד האומה. תהיינה תוצאות המלחמה אשר תהיינה: מפלה או ניצחון; כיבוש או שיעבוד.
לא הן קובעות את עתיד האומה לדורות, אלא המלחמה גופא, אופיה ועמדת העם לנוכח הסכנה, למול האויב.
לעתים הניצחון במלחמה מחליש את האומה ונוטל ממנה את הרצון להסתערות חדשה.
לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע נפלנו בשבי פלשת. לאחר מלחמות דוד המלך בא השובע המשחית
של מלכות שלמה והיא התמוטטה.
ומאידך גיסא: לאחר חורבן הבית באה "מפלת" מצדה; לאחר "מפלת" הקנאים באת "מפלת" בר כוכבא.
המפלות המזהירות הללו עתידות לחדש את פני הגבורה העברית אף בימנו אלה. הן עתידות לשמש
מעיין המתגבר של שכינה מלחמתית לדורי דורות.
ומלחמת החשמונאים, העטורה גבורה, קרבות ונצחונות, הזוהרת בהילת התהילה- מלחמה שראשיתה התפרצות נועזת
וסופה חרות ושלטון, מלחמה זו היתה ותהיה עד עולם אות ומופת לישראל ולגוים..
וימים רבים כאלה, קשים כגורל לוחמי החרות באשר הם שם, מרים כבגידת אחים, נכונו לנו - עד בוא יום הנקם והקרב,
יום המהפכה העברית המקודשת."
(אברהם - יאיר שטרן הי"ד)
