באפו טבעי, אם הבעל לומד (זה לאו דווקא בלימוד תורה, אלא שלימוד תורה בישיבה בדרך כלל יותר אינטנסיבי), ואינו עובד אז, או עובד פחות, אז ההסתדרות עם המילגה שנניח מקבל והכנסה של אשתו אם עובדת, ואולי הכנסה שלו "מהצד", היא פחות מאשר אם עובד, לפעמים.

אז אם למישהו זה משמעותי מאד, זה יכול להיקרא "הקרבה" מסויימת, תלוי בנסיבות הספציפיות, בתנאים, לפעמים גם הורים.

לעומת זה, ממבחינת בנין הבית, רוחניותו, תשתיתו התורנית - לפעמים ה"הקרבה" יכולה להיות דווקא ההיפך, תלוי גם מה הבסיס התורני שכבר יש לאיש, ומה אישיותו. 

מבחינת הזמן זה לזה, אין בעיה לדעתי. אדרבה, יש איכות כשיש עולם רוחני משמעותי.

והתחלה של בית על חיי לימוד תורה במרכז, למי שאכן מיישם זאת כראוי ומידותיו מתוקנות גם בביתו, ויקבע גם אח"כ עיתים לתורה כראוי, זה ממש תורם יופי לבנין הבית והאישיות של שניהם. השקעה לטווח ארוך.

בהשקפת עולמן. 

באישיותן.

אם חשוב לה שבעלה ילמד תורה, והיא תופשת שזה בנין ערכי של הבית, וזה מענין אותה יותר מרמת ההכנסה באותו זמן, והיא לא מישהי שנושא הכסף מאד מלחיץ אותה - אז היא תשמח.

לא כל אחת ככה.

שזה לא בדיוק שמי שלא התחתנה עם אברך זה בגלל שהיא מרגישה שההכנסה חשובה לה יותר מהערכיות של התורה.

ויש משפחות של אברכים שאני מכירה שחיות יותר טוב ממשפחות שבהן הבעל עובד, מבחינה כלכלית...

(אולי כי תמיד חושבים שמי שהוא אברך אין לו כסף ולכן צריך לעזור, אבל סתם לשכן ממול שעובד קשה ומקבל קצת יותר ממינימום לא צריך לעזור, כי הוא הרי עובד..).

גם מי שלא אברך יכול להיות אדם שהתורה היא מרכז חייו.

וגם מי שלא אברכית יכולה להקריב הרבה כדי שבעלה ילך ללמוד בזמן שהוא יכול לעזור בבית וכד'.

גם לא כתבתי כך.. אלא לכיוון השני: שאם חשוב לה שילמד תורה, והנושא של הכסף לא מאד מלחיץ אותה - אז היא לא תהיה מאלה ש"לא מתאים להן".  וגם שלא תמיד ההכנסה פחותה, אלא לפעמים.

ובוודאי יתכן שאדם שאינו אברך, התורה היא מרכז חייו. למשל, שלמד כמה שנים - וכעת עובד במה שמתאים לו, וקובע עיתים בכל זמן שיש לו, וחי עפ"י זה וכד'. ובוודאי גם נכון מה שכתבת על אשתו של אדם כזה. אשרי חלקם.

אכן, "התחלה של בית" עם לימוד תורה, אינטנסיבי, כפי שכתבתי לעיל, בדרך כלל עוזרת לזה. תלוי גם באיזה שלב בחיים מתחתנים.

ה"אמונה" שלך זה בסדר גמור,

אבל אני חושב שגם פותחת השרשור, לא דיברה על מה שאת מתייחסת אליו.

היא שאלה מן הסתם על שנים ראשונות לנישואין. לא על "כל החיים".

ומה זה "ללמוד תורה שנים"? כדי להיות עם קישור רציני לתורה, צריך אכן בדרך כלל ללמוד שנים. יש אנשים שאחרי כמה שנים שלמדו, ולעיתים אחרי שנים ראשונות לבנין הבית, שלמדו - לומדים גם מקצוע, ועוסקים בו, ומקיימים כדברייך "תלמוד תורה עם דרך ארץ"..

כך שזה מקל על האשה שיכולה לאפשר לו את המשך ההתחזקות הרוחנית ובניית הבית על ערכי התורה.

על התורה (של הבעל), על העבודה (של האשה), ועל גמילות חסדים (של הההורים).

ואידך זיל גמור.

לא כתבתי אחרי לידה,

כתבתי שמלא פעמים נסעתי למיון ללידה וזה היה סתם, חשבתי שמיותר להוציא אותו אם במילא מסיים עוד שעתיים כי עד שאתקבל ואעשה מוניטור וכו'. כשסיים התקשרתי.

זה לא שבחיים הוא לא מפסיד כולל, אבל זה כי הוא מחליט שהוא רוצה להישאר כשאני אחרי לידה וכו, באתי להגיד שזה לא בא ממני, לי קשה להגיד ,אל תלך היום ללמוד כדי לעזור לי.

אני יודעת מה זה אברך וזה לא! בעל צריך להיות עם אשתו הזמנים מסויימים לוותר זה לא טוב לאף אחד

כנראה את לא מכירה אותי משרשורים אחרים, אז תקראי קצת אחורה

אני האחרונה הפריארית, אבל בשביל לימוד התורה של בעלי אני מותרת!!!! זאת בחירה שלי מתוך שמחה.

גן עדן עלי אדמות

אבל הרבה מאמץ בשביל לקנות אותו. גן עדן זה לא בחינם

מה ההשקעה הנדרשת?!

ראשית כל יש את הפן הכלכלי וזה הרבה תלוי בהכנסה שיש לך כתור מפרנסת. האם את מביאה הביתה 4 8 או 12

בכל מקרה כל אחד כאן במדינה לא ממש גומר חודש השאלה מה עושים בינתיים

בדרך כלל זה אומר רמת חיים נמוכה יותר ויותר להתחשבן על קניות,

מצד שני זה להיות מאוכלי המן -הרבה אמונה הרבה ביטחון והרה הרבה ניסים וס"ד

יש את העניין של סדרי הכולל שאת רוצה לשמור עליהם מכל משמר וגם הזמנים שמעבר אם ישנם,

וזה גם תלוי בשעות הלימוד שלו . אבל בזה יש לזכור שלא תמיד אדם עובד ובכל מקצוע פנוי יותר הביתה

אז זה אורמ לפעמים ללכת ל US לבד , לתמרן בקושי עם ילד חולה , להתארגן לשבת לבד, וסתם לוותר על הנוכחות שלו בבית

אבל שוב - זה תלוי בכמה הוא לומד ולא כל עבדוה של הבעל מאפשרת יותר מזה

חוץ מזה - אין דבר יותר טוב מזה שהייתי מאחלת לעצמי

בני תורה רציניים הם .. טוב אין לי מילים . חפשי את השיר אבל באמת הוא מלאך, ותדעי שזה כפשוטו

אני מכירה כמה משפחות אברכים ורובם כן עוזרים להתארגן לשבת ולתמרן עם ילד חולה

נראה לי שזאת עניין של מידות, מה זה קשור ללימוד תורה?

ונגיד עם ילד אחד אפשר להסתדר לבד אבל לנו ברוך השם יש 6 ומתחילת החורף 5 מהם כבר היו חולים, יש כאלו שפעמיים

איך אפשר להסתדר לבד? גם לבעל יש אחריות לילדים שלו

אבל אם את והוא רוצים יותר והחלטתם שביום שישי הוא לומד עד שעה לפני שבת, אז זה חתיכת התארגנות...

(כמובן שלא כל זוג חייב לבחור דבר כזה )

ולגבי ילד חולה - כמובן שהילדים הם של שניכם 

אבל בראש רשימת העדיפות עדיין נשאר הלימוד שלו

זה אומר לצורך העניין ללכת לעבוד אחרי צהרים במקום בוקר שאז ההספקים שלו עם החברותא גרועים יותר

או לקחת את הילד לשים אותו אצל ההורים שזה מתאים רק לילד במצב טוב ודורש עוד נסיעה של שעה בערך 

עדיין אם יהיה עומס בעבודה ואל אוכל להשאר - הוא ישאר . 

אבל נקודת המוצא הוא כמה שפחות להפסיד כולל וכשאתם משתלדים גם עוזרים משמים

אתם אלה שתחליטו בסופו של דבר מה הכי טוב בשבילכם, ותנסו יחד למצוא את האיזון שהכי מתאים לכם..

יש נשים שלא יפריע להן שבעל חוזר בחצות ויש כאלה שחייבות אותו בערה עם המקלחות.

נכון, בעל עם מידות טובות ידע להתבונן יותר בצרכים של אשתו והשיקול של הבית יגבר מבחינתו הרבה פעמים,

(אצל האישה השיקול של לימוד התורה צריך לתפוס מקום ראשון) ויחד הם יחליטו איך לנתב את הבית..

לבנותבית של תורה זו זכות עצומה לאין ערוך, התורה היא מה שבונה ומעדן את הבית, מכניס יר''ש, ובכלל, מי יוותר על הזכות לעשות קצת נחת רוח לרבוש''ע?

שאת יודעת שאת לא רוצה להוציא את בעלך מהעבודה כי בסופו של דבר בסוף החודש תקבלו משכורת

בשונה מבעל אברך שלא מביא לך הכנסה מיידית אז זו עבודה נפשית קצת קשה יותר

אבל נכון, גם בעל עובד לפעמים את צריכה להתמסר לעבודה שלו וזה מעצבן נורא 

אצלי מאוד קשה הקטע שאני לא כ"כ רואה את בעלי ביום יום

בבוקר אני יוצאת מאוד מוקדם  חוזרת אחרי שהוא כבר יצא לכולל אחה"צ, מחכה שישוב לשעה וחצי בערך (שזה בדיוק השכבה של הילדים והוא עוזר לי) ואחר כך הוא חוזר ב-11 בלילה כך שאני צריכה להיות גיבורה כדי להישאר עם עיניים פקוחות.

כל התקשורת שלנו היא בערך בטלפון, וזה גם מאוד קשה כי אני כל דבר מסתפקת אם להפריע לו באמצע? או לא? זה מספיק חשוב? או לא?

בעלי ב"ה לומד ברצינות וברצף ואני לא רוצה לקטוע לו את זה... מצד שני, כל פעם אני מרגישה גיבורה מחדש שאני לא מתקשרת... ואני גם אומרת את לו את זה והוא מאוד מאוד מעריך את ההקרבה הזו...

מלחמה לא פשוטה בכלל

צריך להילחם על להיות ביחד!

אני לא מדברת אפילו על אנשי עסקים שטסים כל שבוע לחו"ל, או פוליטיקאים וכו.

למה יש כאלו שהבעל יהלומן אז הם מוכנות להיות גם שבוע לבד כל חודש עם הילדים כי הבעל טס לחו"ל, אבל כשזה מגיע ללימוד תורה הם לא מוכנות להישאר לבד.

אני חושבת שאם בעלי היה איש עסקים או אפילו היה לנו עסק, היתי רואה אתו הרבה הרבה פחות מאשר הוא לומד בכולל.

על הפן הכלכלי לא אדבר, כי ב"ה אנו בהחלט חיים על גמילות החסדים של ההורים, שנותנים ומסוגלים לתת מעל ומעבר.

על ההשקעה הנפשית: אכן, כל זוג מחליט לעצמו כמה להשקיע למען הלימוד וכמה לוותר למען הבית, אבל ההסתכלות הכללית על הלימוד צריכה להיות שמשתדלים לעשות הכול בשביל לא לבטלו.

ההבדל בין עבודה ללימוד תורה הוא שבעבודה יש לך בוס שיושב על הראש ו"מכריח" אותך לעבוד, ואם אתה עצמאי - אתה צריך לעבוד מספיק כדי שתגיע למאזן מסוים, אך בלימוד תורה האדם קובע לעצמו את ההספקים, ולפעמים הם נראים מן הצד כלא-מוכרחים ודרישות מוגזמות.

התפקיד של האישה בזה זה לעודד את הבעל לעמוד בהספקיו, לאפשר לו את הפנאי (הנפשי, בעיקר) לעמוד בהם, ולשלוח אותו ללמוד בכל עת שמתאפשר.

אותה הקרבה (ואף יותר) יכולה להיות גם כשהבעל עובד ומשתדל לקבוע עיתים לתורה. 

ב"ה בעלי היה אברך עד עכשיו 

והשנה התגייס (לאחר 10 שנות ישיבה)

ומשהו שממש ראינו זה שיש למי שלומד תורה ברכה בכסף

יכול להיות זוג ששניהם עובדים ואין ברכה יש הוצאות לא צפויות 

וראינו עיין בעיין איך היה כשהיינו צריכים 

חוץמזה שכשאת מתחתנת עם בן תורה בסיס הבית שלך שונה 

המידות שלו שונות ועבודת המידות היא אחרת לגמרי

אלא שראיתי שיש יותר ברכה 

וכמובן 

שחשוב מה המרכז והמוקד של הבית גם כשהבעל עובד

וגם כשהוא אברך 

יכול להיות אברך שמרכז הבית שלו זה כסף / דברים אחרים

אישה מפרנסת עיקרית (לא שזה פסול או משהו)

בד"כ חיים מעט יותר בצמצום

שעות הלימוד המרובות קיימות גם בעבודה

רק ששם מקבלים עליהם תגמול כספי גדול יותר

ובאברכות תגמול רוחני גדול יותר

אבל אצלנו האברכיות ממש לא נראות ככה..

אפילו לא כולן לומדות הוראה! פלא!

יש מלא שלומדות משפטים ביולוגיה כימיה אדריכלות עו"ס... מה שתרצי. אפילו מאסטריות ודוקטורנטיות. מסתבר שהתאור שהבאת לעיל לא מאפיין בכלל אברכיות...

ככלל, אני לא מכירה כאלה שמגבילות את עצמן רק כי הבעל לומד תורה.

ויר''ש לא מתבטאת (ברוב המוחלט של המקרים) באורך החצאית ובמקצוע של האישה, גם לא בדברים חיצוניים אחרים.

התורה חיה בבית בהרבה מובנים אחרים, אבל התחום ההלכתי משתנה מבית לבית וא"א להסיק ממנו על הכלל..

זה מאוד באופנה שלהגיד שלא, אבל זאת האמת.

היא נמדדת כמובן גם בעוד הרבה דברים, אבל זה בזה.

עם מחלוקת פוסקים/החמרות למיניהן. לא במקומות בהם ההלכה ברורה.

9 שעות ביום לתורה ו 3 שעות לעבודה. זה נקרא אצל הרמבם "לקבוע עיתים לתורה"

(לא חכמה לצטט חצי רמב"ם )

מלבד זה אין מי שלא חולק על הרמב"ם הזה אבל OK זכותך ללכת כמו הרמב"ם

ובסדר אם אתה מתכוון לרמב"ם אז סליחה על הביטוי 

יש עשירים שרוצים לתרום ללומדי התורה

רוב הכסף שמקבלים אברכי כולל זה מתרומות של עשירים, אז למה שלא יקבלו אברכים כסף אם יש סידור שכבר הומצא מ12 השבטים של יששכר וזבולון?

המערכת דפוקה מהיסוד ולהיטפל רק לישיבות כמו שעושה התקשורת הישראלית זה עלוב ולא מקצועי.

אני בעד לבטל את תקציב הישיבות, יחד עם שאר הבטלנים החילונים. לא קודם !

ודוקא בעלי בכולל שהוא מרוויח יותר ממני ואני לא מרויחה מעט. כך שאין לי בעיה שיקחו את ה800 שח ולא יעשו טובות ויבכו על זה שגונבים מהמדינה כסף בשביל כולל.

והכסף בכולל זה מתרומות מעשירים, באמת מאוד קשה להתקבל לשם ,אבל בעלי מאוד מוכשר

סליחה זה ממש דיבור של חילונים ששונאים את התורה.

ולגופו של ענין:

הבטחת הכנסה ממש אין לנו, נראה לי שכבר לא מקבלים בכלל .

הנחה במעון יש, אבל בזכות כל אוהבי התורה שיצאו וצרחו שנה הבאה גם זה לא יהיה.

הנחה בארנונה יש לי מעט, פחות 100 שח בחודש...

ב. היא מקבלת מהמדינה לא יותר מסטודנט למשל. רק לימודים באקדמיה שווים את ההשקעה??

ההפך הוא הנכון, סטודנטים משלמים הרבה מאד.

ההטבות מהמדינה מגיעות פר הכנסה בלי קשר למקצוע.

ובלי לדבר בכלל על המלגות שסטודנטים מתקיימים מהן..

היום אדם שטרוד בפרנסתו לא יכול ללמוד תורה בנחת.

מה מפריע לכם שאנשים שרוצים חלק בתורה עוזרים להם ללמוד?

כי זה חלק מהאינטרס של המדינה כמדינה יהודית לתמוך בלימוד תורה.

וכמו שיש מפלגות שמתנגדות לתקצוב ישיבות, כך יש מפלגות שמתנגדות לתקצוב סטודנטים, אמנים, תרבות ובידור והרש"פ.

ככה זה בקופה ציבורית, לעולם אין תמימות דעים.

די"מ, אני באמת לא מצליחה להבין את הטענות שלך.

אתה חי בעולם ורואה בעצמך שא''א לגדול להיות תלמיד חכם וגם לעבוד, אין סיכוי במציאות שלנו!

אז מה הפתרון שלך?

לגדל דור של בינוניים בלימוד?

לוותר על תלמידי חכמים?

מאז ומעולם המציאות פעלה בצורה כזאת, חלק עובדים וחלק לומדים כנגדם.

שבט לוי עסק בקודש והתפרנס מתרומות ומעשרות, הסכם יששכר וזבולון וגם במלחמות ישראל בימי דוד.

נכון, אולי המצב לא הכי אידיאלי, אבל ה מה שיש לנו במציאות הקיימת.

התורה בארץ פורחת כמו שלא  פרחה מעולם, כמות הישיבות שוברת שיאים וממשיכה רק לגדול.

וזה נפלא! וכל זה מתאפשר בזכות תומכי תורה רבים כ"כ.

פעם היה גדול דור אחד או שניים והשאר בעלי בתים, היום תלמידי חכמים שוטפים את הרחובות.

לגבי הטענה הראשונה שלך-

גם לסטודנטים זה קורה. תלוי מי יושב בממשלה.

חו"מ, שסטודנטים מפגינים וזוכים לסיקור תקשורתי שמגביר את הלחץ הציבורי (ע"ע מחאת הקוטג)

עם תקשורת כ''כ עויינת אין לחרדים כמעט סיכוי להיאבק.

סחטנות קואליציונית תוכל לקרוא כמעט לכל דבר שמורכב ממנו תקציב המדינה, כי לעולם אין על קונצנוס על הדברים האלה.

החרדים מייצגים את הבוחרים שלהם בממשלה, והם קבלו מספיק מנדטים כדי להיאבק על הצרכים שלהם.

לא הוגן להפנות אצבע מאשימה כלפי ציבור מסויים כשממשלה שלימה פועלת בדיוק באותו אופן!

וחוץ מזה - התורה נמצאת כאן. ובגלל זה הרבה אברכים אמריקאים באים ללמוד כאן בארץ

ה' נתן לנו את התורה כדי שנלמד אותה. בשביל זה נברא העולם.

לצאת ולעבוד זו קללה שקיבלנו בגלל חטא אדם הראשון.

בתור אחת שבעלה אברך, לא ישראלי, לא מקבל שקל מהכולל ובטח שבטח לא מהמדינה, לימוד תורה הרבה יותר חזק בארץ ישראל. תמיד היה ותמיד יהיה.

היהדות התורנית היא חלק מהציבור הישראלי וככך יש להם גם חלק בהחלטות במדינה. אז כן אם הם 'דורשים' כספים לישיבות וסיבסודים למשפחות ברוכות ילדים, מותר להם. כמה כספים הולכים לארועי תרבות ריקניים מבחינתי? כמה עזרה לערבים ובני מיעוטים? 

נשים דתיות יוצאת לשוק העבודה  מ א ד  מוקדם. הן חרוצות ועובדות ביעילות גבוהה יותר מהציבור החילוני- זה מוכח. אחוזי הפשע בציבורני פחות משמעותית מבציבורים אחרים- שוב פחות כספים מבוזבזים על הציבור שלנו. ויש עוד מליון דוגמאות.

הקב"ה הוא היחיד שנותן כספים ולוקח כספים. לא שום שר או בוס או תואר. חבל שאנשים בוחרים לשים עצמם לאל ובמקום לתמוך בציבור שבגדול תורם ותומך ולא עושה בעיות, בוחר למרר את חייהם ולהציק להם.

התורה תמשיך להלמד, אנחנו נמצא דרכים יצירתיות להתקיים ולתמוך זה בזה.

(הנ"ל נאמר כמובן על בני תורה שבאמת יושבים ולומדים. אלא שלא רוצים/לא יכולים/מבזבזים זמנם גם כך, לא עליהם מדובר)

ודרך אגב פה כן פה באמריקה איפוא שאני מתגוררת כל האברכים מקבלים תמיכה ממשלתית,לומדים ואינם עובדים כמעט ובזה אינם שונים מהרבה מהגויים פה

מלגות, הנחות בתצ"ח ובעוד 1000 דברים.

אברכים משלמים?

סטודנטים אולי מקבלים ואולי לא מקבלים מלגות, שום דבר לא מובטח להם.

אברכים תמיד מקבלים.

סטודנטים נשואים עם ילדים מקבלים משהו שדומה לתמיכה באברכים. וגם זאת רק לאחרונה.

דיבורים באוויר. מדינת ישראל משקיעה בסטודנט הרבה הרבה יותר מאשר באברך. גם סטודנטים למדעי הרוח והצילצולים.

400 מהמדינה, וכל השאר מעצמו, מתרומות וכו'.

אין כלל מקום להשוואה בין ההשקעות הנדרשות להקמה והפעלת אוניברסיטאות לזו הנדרשת מהקמת והפעלת ישיבות.

ובנוסף זה כלל לא הנושא, הנושא הוא כמה משלם הסטודנט וכמה משלם האברך.

האברך מקבל כסף והסטודנט משלם כסף (בין 10 ל 40 אלף שקל לשנת לימוד)

זה לא בא בצורת מלגה אוטומטית לחשבון הבנק, אלא בצורת מלגות שונות שמקבלים ע"י מילוי טפסים, או ע"י תרומת כמה שעות סמליות לטובת הציבור, וכן מלגות נדיבות למצטיינים, לדוקטורנטים. על כל אלו מצטרפים כמובן הנחות משמעותיות בתח"צ, בגנים לאומיים ובעוד אלפי מקומות.

לגבי העלויות - ממש לא נכון. לא סתם השוותי למדעי הרוח. שם אין מעבדות ואין הוצאות מחקר גבוהות. ההוצאה הישירה על התלמידים, בהתחשב ביתרון לגודל, ממש לא עולה בהכרח על עליות הלימוד של אברך. ואם יש הפרש - הוא נובע בעיקר מהפרש השעות של ההוראה הפרונטלית.

והדוקטורנטים מקבלים שכר עבור עבודתם כעוזרי הוראה ומרצים זוטרים.

האפליה לטובת תלמידי ישיבות היא כה בוטה ובולטת עד כי ממש אין טעם להכחיש אותה.

באשר להוצאות המוסד, גם במדעי הרוח והחברה ההוצאה גבוהה הרבה יותר מאשר בישיבה וזאת בשל ריבוי המורים וההיצע הגדול של קורסים בנושאים שונים ומכאן גם מספר גדול של מורים חוקרים ומרצים יחסית למספר התלמידים.(רק בירושלים יש למעלה מאלף קורסים בפקולטה למדעי הרוח!) 

בסטודנט המדינה משקיעה יותר מאשר באברך. יש גם יותר צורך, כי הוא צורך יותר משאבים. אחלה. לכן הוא גם משלם שכר לימוד.

ההתמקדות בשורה התחתונה של כמה כסף מקבלים/משלמים היא מגוחכת. אם ללימודים בכולל הייתה עלות כמו ללימודים באוניברסיטה - האברך היה משלם שכ"ל בערך פי שניים מהסטודנט, ע"פ הנתונים הקיימים כיום של תמיכה כספית במוסדות ובתלמידים.

אתה כותב דברים שקריים ולא נעימים.

אני אשת אברך, לא מקבלת הבטחת הכנסה, לא מקבלת הנחה בארנונה, מקבלת הנחה במעון בגלל שאני אמא שעובדת 40 שעות בשבוע והודות ליאיר לפיד, בגלל שחטאתי ואני אשת אברך מעלים לי דרגה בתשלום למעון. (סתם, לתת לי עונש על זה שאני נשואה לאברך. אם למשל הייתי נשואה למחבל לא הייתי מקבלת את העונש הזה)

בעלי מקבל מהכולל בדיוק 400 שקלים בחודש מהמדינה. כל השאר (בערך 700 ש"ח זה מתרומות)

אם תסתכל על תקציב המדינה, יש פה אוכלוסיות שמקבלות הרבה הרבה יותר מחרדים- החל מערבים וכלה בתושבי פריפריות שחיים על ביטוח לאומי.

אז לכתוב משפט כמו :"בכל מקרה, אין בעיה עם לומדי תורה, רק שבענו הצגות כאילו המדינה לא נותנת כלום... שילמדו בלי לבקש נדבות"

זה פשוט מגעיל.

משלמת ארנונה מלאה שום הבטחת הכנסה  והדרגה הנוספת במעון (על שני ילדים )

הבעיה היא שגונבים ממני כסף דרך מס הכנסה ומע"מ ודלק בשביל לממן כל מיני בטלנים בכדורגל, בתרבות, באומנות וגם קצת בישיבות.

תבטלו את הכל ותשאירו את כספי אצלי.

יש רב שפסק כך שאתה הולך לפיו או שפסקת לפי עצמך?

יששכר וזבולון שמעת?

על שבט לוי שחי רק מתרומות בזמן שהם למדו תורה והיו מלמדי תינוקות שמעת? וידוע שכיום כל תלמיד חכם בבחינת 'שבט לוי'.

חוץ מזה, יש סוגיות שהחומרא אתי לידי קולא, ואין לך באמת איך להמלט מהסוגיא ע"י החמר והימנעות מהכרעה.

כל אותם אלפים רבים, שרבים מהם כלל אינם מתאימים לעסוק בתורה, רק מוזילים את קרן הלימוד.

אילו היו רק הגאונים האמיתיים משקיעים את חייהם בתורה המצב היה אחר לגמרי.

אם אחד יכנס לתלמוד לא יהיה לנו שום מורי הוראה 

אין דבר כזה "מי שאמר ל18 שעות שיגדלו ת"ח יגיד גם ל6 שעות"...  זו המצאה.

והחפץ חיים לא היה "המון" בחנות שלו - זה דמיון.

ולא כל נער יכול להחליט שהוא "פוסק כרמב"ם" כשהוא רוצה וכשו"ע כשהוא רוצה.

ולא "כל הדורות" פשוט "קפצו לביהמ"ד"...  רבי חיים מוולוז'ין לא סתם בנה את המוסד הזה. 

ו"מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו", באופנים שונים. 

ובוודאי שלכלל ישראל נצרכים לומדי תורה רציניים ושקדנים כאויר לנשימה. בלי להיכנס כעת למי מתאים מה, ולכמה.

וגם לקבל מה"מימסד" אין שום "עבירה" כזו. מי שרוצה ללכת כמו "נטורי קרתא", שלא יהפוך את זה ל"הלכה".. יפה מאד לזכות את המימסד.

אני לא אכנס כעת ל"התמקחות" הזו כאן, רק ראיתי לנכון להעיר, כי זו נהייתה "שיטה" משונה, שמדלגים בקלילות על כל מיני גדולי עולם, ומגלים את הרמב"ם וכד', כאילו הם לא ידעו או סתם "התחמקו"...

ומה שכתבת פה   http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t686297#7587669

זה יפה מאד. אשריכם ואשרי חלקכם.  וכן אמר הרצי"ה זצ"ל. ו"הרגיע" את הדואגים על כך ש"מקבלים כסף", באומרו: אם היו יודעים מה שאתם תורמים ע"י הלימוד..  ובוודאי שמזה יצמחו מרביצי התורה ומורי ההוראה הגדולים לעם ישראל, מלבד הערך העצמי בכל רגע.

היכן כתוב בדברי שזה "מה שכולם צריכים לעשות"?..  אני התייחסתי בדיוק לדברים שעליהם כתבתי..

[לגבי הרמב"ם והלימוד, זה לא נכון. ה"כסף משנה", רבינו יוסף קארו בעל השולחן-ערוך, בהשגתו הארוכה על הרמבם, מתייחס לדבריו "על ההספקות שנותנים גם לרבנים גם לתלמידים", כלשונו שם]

זה לא הנושא שהתייחסתי אליו.

והב"י כותב מפורש בתחילת דבריו על הרמב"ם, שרואים מדבריו שזו היתה תופעה מצויה.

ואמנם מסתבר שלא מדובר שם בדיוק על מה שאתה מדבר עליו, כ"תופעה" שקיימת היום ("כולל" לאורך שנים רבות מאד, כתופעה מצויה, שאני מבין שלזה התייחסת).

והיו דורות שהיה מקובל שמי שמשיא ביתו לת"ח, היה נותן "קעסט" - דהיינו, מחזיקו על שולחנו כמה וכמה שנים שיגדל בתורה. זו היתה תופעה לא נדירה, עוד לפני וולוז'ין.

ובימי התלמוד, דורות ראשונים שהזכרת, אמר רבא לתלמידיו שלא "יתחזון לפניו" ביומי ניסן ותשרי, שאז עונה חקלאית בוערת, כדי שיוכלו כל שאר השנה לשבת וללמוד בשקט..

יש שינויי זמנים ותנאים. כבר אמרתי, אינני מתייחס ל"תופעה" מסויימת, באיזה מימדים היא אמורה להיות, האם מחנכים ל"נורמה" כזו, וכמה אכן מתאימים לה. אינני יודע. יש בכך צדדים שונים, תלוי בתנאי החיים, באנשים, ובהרבה דברים.  אני לא חושב שכל אחד יכול להכריע בזה לכלל עם ישראל. בוודאי לא אני. ולא תמיד ניתן להקיש מתקופה לתקופה. יש ממש "חיבורים" רציניים בנושאים האלו. ספרים.

מה שכן, מישהי כזו שכתבה כאן, שהם במאמץ משותף מגדלים בעל ת"ח ששוקד על התורה, בעמל ובשמחה, והכרת ערך הענין ע"י שניהם ושניהם משקיעים בכך באהבה וברצון כדי לגדל לעם ישראל תלמידי חכמים אמיתיים - אין ספק שהם עושים דבר גדול וראויים לכל שבח. אשריהם ואשרי חלקם.

במשנה בסנהדרין מבואר שהאפיקורס אין לו חלק לעולם הבא ושאלו בגמ' (סנה' צט: אפיקורס כגון מאן – כגון הני דאמרי "מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרי לדידהו תנו" (פי' מה מועילים לנו רבנן, הרי הם סה"כ לומדים לעצמם). ופירש"י דהם אפיקורסים כי אינם יודעים שהעולם מתקיים עליהם! 

אז מהר תחזור בך תעשה תשובה ואל תכנס לתוך הגדר הנ"ל 

אם לא יהיו תלמידי חכמים לאיזה רבנים הילדים שלנו יפנו שאלות בהלכה?!

אדם צריך לעבוד לפרנסתו ולא ליפול על הצדקה.

לא רציתי ולא תכננתי מראש חיי אברכות אבל קיבלתי כאלה די בגדול... (חיפשתי אדם טוב לב עם תקשורת בין אישית טובה ושיהיה גם תורני, ועל הדרך קיבלתי אברך שבגיל 34 נהיה גם רב ...)

ברוך ה', אצלנו למרות שהבעל תמיד (ועדיין) לומד תורה, הצלחנו תמיד לחסוך, קנינו בית ובדיוק סיימנו לשלם עליו. אבל זה גם היה עם הרבה תמיכה מההורים (לא חודשית, אבל בקניית הבית הם עזרו, וגם בהלוואה שהם נתנו לנו שהחזרנו להם בלי ריבית...). אני זוכרת שכשהתארסנו, אבא שלי שאל את בעלי איך הוא "יקיים את הכתובה"... בעלי המסכן לא מבין בכלל בדברים האלה, ודי קיבל הלם, אבל היום ההורים שלנו מודים שהם טעו, כי אנחנו יחסית מאוד מסודרים (אומנם לא כמו האחים שלי העובדים בהייטק, אבל ברוך ה' לא חסר דבר). אני חושבת שבאמת יש ברכה בכסף... וצריך גם לסמוך על ה'. אני זוכרת את השנים שכל קיץ מחדש - לא היה לי מושג ממה נתפרנס במשך השנה כי לא היתה פרנסה "מסודרת", בעלי לא דאג אבל אני כן, עד שראיתי שבאמת כל שנה עד אחרי החגים, פתאום הכל מסתדר ויש פרנסה בשפע שמספיק לנו.

אומנם זה גם דורש הקרבה. לפני שקנינו דירה גרנו במקום מרוחק בקראוון ונסענו הרבה בטרמפים. גם היום אין לנו אוטו ואנחנו חוסכים בזה, ובכלל חסכנות היא דבר שאני חושבת שחשוב מאוד לחיים. בדברים החשובים אנחנו לא חוסכים, אבל בחיי היום יום ובדברים הקטנים בהחלט כן. גם את הילדים אנחנו מחנכים לחשיבה על מה מוציאים ולמה וזה חשוב (בהחלט אני יכולה להסביר לילדים שאין לנו אוטו כדי שנוכל לחסוך ולעזור להם כספית כשהם יהיו גדולים, או שלא קונים כל צעצוע/ממתק שרוצים ואם יש משהו ספציפי שרוצים חוסכים כדי לקבל אותו)

בקשר ללימוד התורה, ברוך ה' אני חושבת שאני נותנת לבעלי ללמוד הרבה, אבל גם הוא קשוב מאוד לצורכי הבית ומבין ויודע מעצמו מתי הוא צריך לתת יותר יד. אז נכון שבערב אני לרוב זאת שנותנת לילדים ארוחת ערב, מקלחת והשכבה הכל לבד, אבל הוא מוציא אותם בצהריים מהמסגרות, נותן להם לאכול ומשעשע אותם עד שאני חוזרת מהעבודה, כך שלא חסר להם זמן אבא (כן חסר לנו זמן "יחד" אותו אנחנו משלימים לרוב די מאוחר בערב...)
 

היתרון הגדול, לפחות של בעלי, שכשאתה נמצא במסגרת כזו, זו עבודה תמידית על המידות ולכן אתה מאוד קשוב, אבא טוב, בעל טוב, וזה היתרון הבאמת גדול. לרוב החברה האלה הם גם היותר "עדינים ורגישים" ופחות "אנשי מעשה" ואני לא יודעת אם זה מתאים לכל אחת.. לי זה לרוב טוב, ולפעמים בדברים שמציקים, אני מנסה קצת לגרום לבעלי להיות יותר "מעשי".

בקשר ל"דוסיות"... בעלי יותר "דוס" ממני, למרות שאני חושבת שאני יחסית כן דוסית אבל לא כמו בעלי.. עכשיו הוא כבר רב לתלמידים, ואני צריכה הרבה פעמים לשמש יותר דוגמא, אבל אני משתדלת כן להיות עצמי ואם יש דברים שלא מתאימים לי, אני לא ממש עושה אותם, למרות שאני לא יעשה את זה במופגן מול התלמידים שלו (נגיד, אני לא אלך עם גרביים, רק כי אני "רבנית". לא מתאים לי... אפילו שבעלי היה שמח... מצד שני, גם עם חצאיות קצרות אני לא הולכת..) אני גם עוסקת במקצוע שהוא מאוד לא "סטנדרטי" לנשים, אבל טוב לי עם זה ולבעלי גם טוב, בערך - אני לא מפריעה לו ללמוד תורה, והוא לא מפריע לי לעסוק במה שאני אוהבת ולהרוויח את לחמנו.. הוא דואג לנו לעולם הבא ואני לעולם הזה... לא חלוקה מוחלטת אבל היא די קיימת בהרבה מישורים.
 

בקשר לחינוך ילדים, אני חושבת שהוא מביא את הצד היותר תורני, ואני את הצד היותר רגשי ולימודי. זה בא לידי ביטוי במקומות אליהם אנו שולחים, בחוגים אותם אנו בוחרים ועוד ועוד. לרוב אנחנו מתדיינים ומוצאים את נקודת האמצע שתתאים לשנינו. כמובן שלשנינו חשובים כל הדברים, אבל הדגשים השונים באים לידי ביטוי בראיה שלנו, ששלי היא יותר "אנושית" ולו יותר "תורנית". בתחילת הנישואין אני חושבת שהייתי יותר מתבטלת כלפי ה"תורה" כי זה בעצם ה"אמת המוחלטת" וקשה להתווכח איתה בייחוד שבעלך מ"ישיבות הקו"... היום אני כן נותנת ביטוי יותר לעצמי, וטוב לי עם זה וכשטוב לי, אני חושבת שבסופו של דבר טוב גם לבעלי.

ההפך הוא הנכון.

רווחה כלכלית מביאה לאושר, לבריאות, להנאה ולהרחבת הדעת.

אנשים צריכים לעבוד, ליצור, להרויח ולחיות טוב.

לא נוצרנו לסבול ולהתקמצן!

אוי לנו אם כולם יהיו עניים וחסכנים שחיים מהיד אל הפה.

יש אנשים שמוכים לחיות קצת בדוחק כמה שנים, למען מטרה חשובה, והם בוחרים בכך ברצון ובשמחה. באיזו זכות את שוללת מהם את הזכות הזו?

זכותם לחיות בדלות ובעוני כמה שרק מתחשק להם.

מי שרוצה לסבול שיסבול, אני האחרונה שאמנע ממנו את העונג.

אלא אם כן לצאת לחופשה רצינית רק פעם בשנתיים, וגם זה רק בצימר בארץ ולא במלון בחו"ל, רח"ל - נקרה לסבול (וכן על זו הדרך). זה לא שאין מה לאכול, פשוט מתפנקים פחות.

אם בעלי היה עובד, זה היה סבל!

העולם מתקיים רק בזכות התורה!!!!

על 3 דברים העולם עומד

• על התורה
• על העבודה (זאת עבודה שבלב-תפילה)
• על גמילות חסדים

העולם לא עומד על עורכי דין, הנדסאים וכו.

מי שלא מאמין הפסד שלו

ואנחנו טסים ומבלים ומטילים אנחנו ממש לא מסכנים, לא חיבים להפסיד לימוד תורה בשביל להנות.

זה לא עבודה עם נשים ולא עבודה עם אינטרנט, כשלומדים תורה לפחות אין את הנסיונות האלו (נכון שיש מקומות עבודה שיש אינטרנט חסום ואין נשים ,אבל זה נדיר!)

 גמילות חסדים-מי שאברך לא יכול לגמול חסדים ? מה זה קשור שזה הגומל ולא הנגמל?

הוא הגומל, הוא נותן זכות למי שתורם לו,

ומי שלא רוצה את הזכות הזאת, מפסיד. בעולה"ז ובעולה"ב.

הזכות שלנו היא לפרנס אברך, הרי אנו מקבלים מהזכויות שלו, מהשכר שלו, זה עיסקה משתלמת.

כזאת שנאה לדת

דת זה תורה

מה קשור ארה"ב לישראל? אתה משווה אותנו לאמריקאים?

יש לי משפחה בארה"ב שהם לומדים תורה כל היום לא עובדים בכלל

2 .בעלי היה לומד גם לולא מימון מהמדינה ויש הרבה שהיו ממשיכים ללמוד, אבא שלי בעבר כשלמד וויתר על ה800 ש"ח של הדתות.

3.שיקולי קואליציה לא מענינים אותי הקטנה.

אחרי הקיצוצים בשנים האחרונות הקצבאות לא מספיקות לשכ''ד, בטח לא בשביל לפרנס משפחה.

אין להם עבודה בעיקר בגלל קצר תקשורתי בינם לבין המדינה.

תנו פעם לנציגים שלהם להציע דברים, אני בטוחה שמי שמדבר מהשטח יידע לייעל את המערכת יותר טוב מהרבה מומחים אחרים.

חילופי האשמות לא יועילו לא אחד, רק ילבו את השנאה. חבל.

אולי בניו יורק ובמונסי זה כך אבל ממש לא איפוא שאני מתגוררת.

חרדים משלמים שכר דירה מלא,ביטוח רפואי מלא,שכר לימוד מלא,חלקם עובדים וחלקם רק לומדים.

בסיוע הם לא שונים מהגויים פה ולא מקבלים יותר אלא בידיוק אותו דבר,כאילו אם להיספני שהגיע הרגע מעבר לגבול מותר אז לחרדי לא?

פתאום שזה מגיע לחרדים...

המיסים לא "נשדדו"..

אלו "תירוצים" שנאמרים כ"כ הרבה עד שמשכנעים את אומריהם..

מה זה "לא תיקח ממני כסף, אני לא אבקש מכם כלום"?.. חיים באויר? זה לא עסק בין שני אנשים פרטיים על מוצר ספציפי. וכי "חרדים" לא נוסעים בכבישים? לא נהנים מפיתוח הארץ? לא נשענים על כך שהצבא מגן בעז"ה יומם ולילה?.. לא נהנים מתמיכות ישירות ועקיפות כשחסר? ביטוח לאומי, הנחות, סבסודים וכד'?

מדינה זו מערכת שלמה. שיש לה הוצאות - וזה לטובת כולם. ולא כל אחד יאמר, אני רוצה הוצאה זו ולא אחרת..

אז אין כל קשר כאילו בגלל שיש איזשהם מיסים, "להיות בצד המקבל כמה שיותר".. זו גישה שמעוותת את המוסר של האדם. אם אין ברירה - אין ברירה. אאבל לעשות מזה אידאולוגיה?....  וזה נכון גם ביחס למה שכתבת על אמריקה, אגב. מה הכבוד להיות "נתמכים ע"י הממשלה".. מה זה "ממשלה"? הם "מייצרים כספים"?.. מקבלים מהתוצר הלאומי שאחרים עובדים.

ובנוסף, ברור שהמיסים שמשלמים כשיש הכנסה נמוכה, הם שוליים מאד. לא צריך להעמיד פנים. צריך להגיד תודה רבה למדינה שמתחשבת ברמת-הכנסה, על אף שכולם נהנים מה"תוצרת הלאומית" (כנ"ל - תשתיות, ביטחון וכו') - וזה במפורש ב"הישענות" על אלו שמרוויחים יותר ומשלמים יותר מיסים.

קשר בין זה ל"קומוניסטי".  דומני שכדאי להכיר יותר את המושגים. הקצנת מילים אינה מייצרת את המציאות. לא במקרה רוב העולם סולדים מהקומוניזם, ובונים חברה שיש בה מרכיבים "סוציאליסטיים".

ב. מה זה "אנשים היו מקימים צבא מקצועי" ו"מוציאים מכספם".. היו פותחים "התרמה" לכל כביש?... היו מתארגנים, כחברה, ומטילים מס כדי לחייב גם את מי שירצה ליהנות בלי לשלם וכו' (היו דברים כאלה, אגב, גם בקהילות בעבר..). זו התארגנות של מדינה. 

ג. "המדינה" לא לוקחת ממך. חבל לייצר אשליות. "המדינה" זו התארגנות החברתית של כולם מבחינה זו (מעבר למשמעות הגדולה יותר). הציבור בוחר נציגים שיעשו עבורו את העבודה.

ד. המע"מ זה משהו. אבל הרבה פחות ממה ש"משאירים" אלו שמשתכרים הרבה ומשלמים על השקל האחרון 35% מס..

ה. כעת אני רואה משהו "חדש". שבעצם מאשימה את המדינה שעוזרת לחלשים, כי אחרת היו יוצאים לעבוד ולא חותמים אבטלה...אז היא "אשמה" שיש כוללים, ומיעוט עבודה אצל חרדים ושלא תבוא בטענות...  נו, ההיפך הגמור מהכיוון הקודם. ויש להניח מה היו אומרים "החרדים" אם "המדינה" היתה עושה כעצתך זו..  אז הדרך אינה כך - יפה שהמדינה עוזרת, צריך להכיר טובה, וצריך להיות מספיק ישרים לא לנצל את זה כשלא צריך. אנשים מבוגרים אינם אמורים להגיד: הוא אשם שהציע לי עזרה..  המדינה אינה "מחפה על נזקקים" אלא עוזרת להם. כל הכבוד. וכשמנסה לעודד יציאה לעבודה אצל מי שיכול, נתקלת בתלונות לא מעטות..

ו. לא מדוייק להגיד ש"כוללים וכספי תמיכה היו קיימים תמיד אצל חרדים", גם לא כ"כ מכובד.  היתה תמיכה בלומדי תורה. בוודאי לא היו "כוללים" בהיקף של כאילו ציבור שלם.  ב"ה שיש הגדלת תורה, צריך לראות ביושר למי זה מתאים ולמי לא.

ז. "לא צריך להגיד תודה", יש בכך צד של כפיות טובה. מצד אחד, לומר שתמיד היו "כספי תמיכה" ומצד שני - "משחקים בכסף שלנו"?.. איזה?  ראוי להכיר טובה למערכת על הטוב שבה. רק לדוגמה, יש טיפולים רפואיים שמאושרים ע"י מש' הבריאות. טיפולים סטנדרטיים לטווח ארוך.  אלו סכומים שאפשר לרכוש בהם דירה.. ואדם מקבל לצרך בריאותו/בריאות משפחתו. לא צריך להודות על כך שיש מערכת כזו?..

ח. אם את באופן פרטי לא מקבלת כרגע מהממשלה כמעט כלום, אין בעיה. אבל מלבד מה שזה לא נכון - כי גם עלייך מגן הצבא (חבל להזות על "צבא מקצועי פרטי"... בין ה70 זאבים..), גם את נהנית מרשת כבישים, תאורה, פינוי אשפה, ועוד ועוד - 

מלבד זה, יש דברים שאם תצטרכי, תהיה לך רשת הגנה של המדינה. זה בדיוק כמו שתאמרי שהביטוח שהזכרת "לוקח את כספייך", כי לא נזקקת לו.

ט. ה"חוק" אכן דואג שהתוצרת הלאומית תגיע גם אלייך גם לאחרים, לפי הצרכים. בוודאי שתמיד אפשר לשכלל. אבל זה העיקרון - התוצרהלאומי בסופו של דבר הוא לרווחת הכלל והפרטים.

ומה זה "הטיסות ההוללות של חברי הכנסת"?.. מניין בא ה"היתר" של הוצאת שם רע הזה?  חברי כנסת לא מקבלים "טיסות" ע"ח המדינה. ומי שמקבלים כשהם עושים שליחות לאומית (שרים וכד'), יש לך סטנדרטים, מה מותר בשביל מה.  נסיעה אחת של שר הכלכלה, למשל, מכניסה למדינה לאין ערוך מעלותה..  זו עבודתם, בשביל זה נבחרו. וכי טיסות של "מגייסי תרומות" לכולל כלשהו, זה בסדר, ושל נציגי המדינה עבור המדינה לא?..

תמהני, מה המוטיווציה לקטרג על המדינה. אני חושב שזו מוטייוציה מוטעית, ומולידה גם סברות לא-ישרות. ולא זו הדרך לחיזוק ערך לומדי התורה.

הדוגמאות והמשלים שלך הם ממצוות עונה, מקיום יחסים, וכו'

אתה לא יכול להביא דוגמאות אחרות, חייב להכניס את זה לכל נושא?

למרות שאתם כביכול באותו צד בדיון.

ממקום של נער גבעות שונא רבנים הוא הלך ללמוד בישיבה....

יזהר צדק לגמרי.

יש פה כאילו אותה אמירה - משני כיוונים שונים בתכלית.

בטוח לא הולך לאברכים,

המדינה מפרישה אותו לתיאטרון הבימה, לכדורגל, לאוניברסיטת חיפה ולתקציב הבחירות,

הכסף של המיסים שלי הולך לאברכים.

גם אני בעד.

לא יעבירו את המיסים שלי למי שאני לא רוצה

ואת הכסף של המיסים אני וכמוני ניתן לאברכים.

תאמין לי כולם ישמחו, גם מי שלא מעוניין לפרנס את האברכים (מפסיד)

וגם מי שכמוני ומעוניין פלוס לעשות איתם הסכם יששכר וזבולון, אז תנו לי להחליט מה לעשות בכסף שלי.

בעצם אתה הוא זה שזקוק לו והוא הנותן לך.

אבל ראוי שכל הנהנים יעשו זאת על חשבונם הפרטי ולא על חשבון הציבור

אני ממש לא היתי יותר מאושרת, אם בעלי היה מהנדס והיה מביא עוד עשרת אלפים שקל בחודש!!!

צריך לחיות נורמלי, ככה אני חיה

למה כשזה מגיע ללומדי התורה כולם קופצים?

כשראשי ממשלה ושרים חיים על חשבון הציבור זה בסדר? זה מדובר על מליונים לא על כמה מאות שקלים אומללים.

מי שמאמין שאלוקים שולח את הכסף, מאמין שגם אם המדינה לא תיתן אז יהיה לו.

עובדה שהיה קיצוצים בביטוח לאומי , בקצבאות ילדים. אז מה את חושבת? היה לי רגע צל של ספק שבגלל זה בעלי יפסיק ללמוד , ממש לא!!!!!

כסף זה רק ניירות, אם זה לא יגיע מהממשלה, זה יגיע מכוון אחר. על כל אחד נגזר  מראש השנה עד ראש השנה כמה כסף יהיה לו באותו השנה ושום קיצוצים לא יעזרו!

מיקי לומד מיני עובדת . יופי של תורה ומלאכה

והתנגד להתפרנס מלימוד תורה

הרב גדליה נדל

אין עוד שום רב חרדי בשיטה הזאת

זה שיש את הרמב"ם והרב נדל זה לא מחייב את כולם לנסות להיות ת"ח בלי להשקיע את עצמם רק בתורה

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏

@אמא טובה---דיה! 

מוזמנת לפרטי @אהבת חינם1 

על קרית מנחם

להבנתי קהילה יותר פתוחה נהר המור (עדיין דוסים)

יש שם גם קיבוץ עירוני משהו כזה

חמודים

מחירי שכירות הגיוניים לזוג צעיר (ביחס לירושלים)

יש דוסים, יש גם פחות

יודעת שהצעירים מפוזרים ברחבי השכונה

יכולה לפרט במסר

פתחתי פצלש כדי למנוע אוטינג

שלחתי מסר

תודה רבה