בסביבות הסערה שהיתה סביב חוק הגיור, מצאתי ברשת איזה סיפור שמישהו כתב. עיצבן אותי, אז עשיתי לו פראפרזה.
המקור
זה עלול לקרות כבר בעוד עשר שנים, לכל היותר בעוד חמש-עשרה שנים. נכדתו של ציוני דתי בכיר, פוליטיקאי לשעבר, תגיע לפרקה. יום אחד היא תתייצב בביתו, סמוקה כסלק, ותגיד שיש לה שתי בשורות בשבילו, אחת טובה ואחת פחות.
"צופיה מותק, כולי אוזן", הוא יתמלא דריכות.
"ממה להתחיל, סבא?"
"מהבשורה הטובה, כמובן".
"התארסתי!"
"יופי, מזל טוב, שהחיינו וקיימנו. עכשיו תגידי מה הבשורה הפחות טובה? הבחור גרוש או משהו?"
"חס וחלילה. חתן יד ראשונה".
"אז אולי הוא חרדי או חילוני או שמאלני? לא נורא, נסתדר. כולנו יהודים".
"כמעט כולנו, סבא".
"מה זאת אומרת כמעט כולנו?"
"החתן שלי לעתיד, צוק, כמעט יהודי".
???
"אבא שלו יהודי, אמא שלו חסרת דת. עולים מרוסיה".
"אוי ווי, צופיה שלי, את הולכת להתחתן עם גוי?!"
"מבחינה הלכתית כן, מבחינת התחושה לא. צוק נולד בארץ, היה קצין בצה"ל ולמד מחשבת ישראל באריאל. נדמה לי שאפילו עשו לו בר-מצווה ליד הכותל".
"אם עשו לו בר מצווה הוא יהודי".
"לא, הוא לא. פשוט מאוד: הגבאים בכותל פחות מחמירים מהפקידים ברבנות. כשמגיע לשם ילד בן שלוש-עשרה ורוצה לעלות לתורה, לא מעבירים אותו מבדקי יהדות מפרכים".
"אבל קוראים לו צוק. זה שם עברי".
"בטח עברי, הוא נולד פה. בקושי יודע מילה ברוסית".
"תגידי, צופיה, לא יכולת להתארס עם הסדרניק?"
"הסדרניק שידך בינינו. הם היו יחד בצבא"
סבא של צופיה יספוק כפיים, וישאל אם באמת מנוי וגמור עמה, בוגרת בני עקיבא ואולפנה, להתחתן עם אהוב לבה הלא יהודי. הוא יזכיר לה מה היה נהוג פעם בעם ישראל כשמישהי התחתנה עם גוי. צופיה תיעלב עד עמקי נשמתה. בקול בוכים תטען שאינה מתחתנת עם נוצרי אדוק או מאהב מוסלמי, אלא עם מישהו שהוא בעצם אחד משלנו. רק אחרי שיצאו חודשיים והתאהבו התברר לה שלפי ההלכה אינו יהודי.
גם סבא של צופיה יתחיל לבכות קצת. הוא יציע שצוק יתגייר במהירות ("אני יכול לעזור בזה, יש לי עדיין קשרים במשרד הדתות"). צופיה תמשוך בכתפיים ותגלה שצוק מסרב, כי מבחינתו הוא יהודי גמור. רק אם אביו ישתכנע שצריך להתגייר, אולי גם הוא ישתכנע. כדאי לדבר אתו.
כבר למחרת תתארגן פגישה. אבא של צוק יקדם במאור פנים את סבא של צופיה, יגיד שהוא מבין ללבו, אבל רוצה שיבינו גם את הצד שלו. איזה צד, יתהה סבא של צופיה. אבא של צוק ישמיע "אוהו" ארוך ויפצח במונולוג מכאיב:
"אולי אתה כבר לא זוכר, אבל אני זוכר מצוין: באלפיים ושלוש-עשרה היו בחירות. קיבלתם שנים-עשר מנדטים. למרות שאני לא דתי ולא מתנחל הצבעתי בשבילכם, כי תמיד אהבתי דתיים שהולכים לצבא. אתם לא משתמטים. אכפת לכם מהמדינה. אכפת לכם מהעם. האוזניים שלכם קשובות גם למה שקורה מחוץ לבית הכנסת ולישיבה. ככה, לפחות, האמנתי אז. בבחירות הבטחתם לטלטל את מערך הגיור, ואני כל-כך שמחתי. הרי עוד כשאשתי הייתה בגיל של צוק רציתי שתתגייר. הרבנות לא רצתה. הם ציפו שאולגה תהיה לפחות משה רבנו, ואולגה, מה לעשות, בסך הכול אולגה. היא התכוננה הרבה לבחינות שלהם, אבל כנראה לא עשתה רושם מספיק טוב על הרבנים. הם חשדו שאנחנו עלולים לפתוח מטריה בשבת או לאכול תפוח עץ בתענית אסתר. אז חזרנו הביתה בלי להתגייר וקיווינו לנס".
"כשהמפלגה שלכם הופיעה פתאום, והודעתם שמשהו חדש מתחיל, קיוויתי שהנס באמת הגיע. כבר תכננתי לקחת את אולגה וצוק לאח מהרכבי הגיור המקומיים שהבטחתם להקים. אבל אז משהו התקלקל. הגעתם להסכם עם מה-שמו, שטרן, על הליך גיור שלא יהיה כפוף ישירות לרבנות הראשית, אבל כשהחוק הגיע לכנסת במארס 2014 – סליחה שאני זוכר תאריכים בעל פה, כי זה מאוד כואב לי – לא רק שלא הצבעתם בעדו אלא אפילו הכרזתם על מרד קואליציוני נגדו. יישרתם קו עם דרעי ואייכלר וגפני. נתתם לרבנות הראשית החרדית זכות וטו בכל הרכב גיור, ובכך בעצם הנצחתם את המצב הישן והרע. לא היה אכפת לכם שמתוך שלוש-מאות אלף עולים רק אלפיים יוכלו להתגייר כל שנה. התנהגתם כאילו יש לכם את כל הזמן שבעולם, ואפשר לחכות עוד אלפיים שנה עם הבעיה הבוערת הזאת. הרבנות הראשית לישראל היתה חשובה לכם יותר מעם ישראל".
"סבא של צופיה, אני זוכר אותך מופיע בטלוויזיה, ומבטיח חגיגית שהמפלגה הציונית-דתית לא תיפול בפח של שטרן ולא תפקיר את הגיור לרפורמים. עכשיו תגיד לי, בבקשה, מאיזה רפורמים פחדתם כל-כך? כמה רפורמים יש כבר בישראל? למה שניים וחצי קונסרבטיבים הצליחו להפחיד אתכם יותר ממאה אלף צעירים פסולי חיתון? איך לא לקחתם בחשבון שאם אתם מפריעים לעולים מרוסיה להתגייר, הבת שלכם, הנכדה או מקסימום הנינה – יתחתנו יום אחד עם שייגעץ. חשבתם שיש לכם חסינות, אה? אז זהו, שאין. עכשיו רק תגיד לי בבקשה באיזה אולם אתם מציעים שנעשה את החתונה. אנחנו מאוד מכבדים את צורכי הכשרות שלכם".
הפראפרזה
זה עלול לקרות כבר בעוד עשר שנים, לכל היותר בעוד חמש-עשרה שנים. נכדתו של ציוני־דתי בכיר, פוליטיקאי לשעבר, תגיע לפרקה. יום אחד היא תתייצב בביתו, סמוקה כסלק, ותגיד שיש לה שתי בשורות בשבילו, אחת טובה ואחת פחות.
"צופיה מותק, כולי אוזן", הוא יתמלא דריכות.
"ממה להתחיל, סבא?"
"מהבשורה הטובה, כמובן".
"התארסתי!"
"יופי, מזל טוב, שהחיינו וקיימנו. עכשיו תגידי מה הבשורה הפחות טובה? הבחור גרוש או משהו?"
"חס וחלילה. חתן יד ראשונה".
"אז אולי הוא חרדי או חילוני או שמאלני? לא נורא, נסתדר. כולנו יהודים".
"כמעט כולנו, סבא".
"מה זאת אומרת כמעט כולנו?"
"החתן שלי לעתיד, צוק, כמעט יהודי".
???
"אבא שלו יהודי, אמא שלו חסרת דת. עולים מרוסיה. הם התגיירו קצת אחרי שהוא נולד, אבל כל הרבנים פוסלים את הגיור, כי זה לא היה דרך הרבנות ואי־אפשר לדעת אם זה היה על־פי ההלכה".
"אוי ווי, צופיה שלי, את הולכת להתחתן עם גוי?!"
"מבחינה הלכתית כנראה שכן, מבחינת התחושה לא. צוק נולד בארץ, היה קצין בצה"ל ולמד מחשבת ישראל באריאל. הוא התגייר כשהוא היה קטן, רק מחוץ לרבנות, אז לא מחשיבים את הגיור שלו. מצאנו רב שלא אכפת לו ומוכן בכל־זאת לחתן אותנו, ומבחינה חוקית זה מספיק, אז אנחנו אפילו מסודרים לגמרי מבחינה חוקית".
"אם הוא התגייר אז הוא יהודי".
"זה לא כל־כך בטוח. פשוט מאוד: יש פוליטיקאים שהספיק להם גיור גם בלי מעקב צמוד ובדיקה הלכתית. אף רב לא מקבל את הגיורים האלה, כי אי־אפשר לדעת עד כמה הגיור היה כשר, אבל הפוליטיקאים בכל־זאת העבירו חוק שמאפשר את זה. כשמגיעים לשם אמא וילד קטן, לא תמיד מעבירים אותו מבדקי יהדות שמספיקים לאנשים שחשוב להם שיהיה גיור כהלכה".
"אבל קוראים לו צוק. זה שם עברי".
"בטח עברי, הוא נולד פה. בקושי יודע מילה ברוסית".
"תגידי, צופיה, לא יכולת להתארס עם הסדרניק?"
"הסדרניק שידך בינינו. הם היו יחד בצבא".
סבא של צופיה יספוק כפיים, וישאל אם באמת מנוי וגמור עמה, בוגרת בני עקיבא ואולפנה, להתחתן עם אהוב לבה הלא־יהודי. הוא יזכיר לה מה היה נהוג פעם בעם ישראל כשמישהי התחתנה עם גוי. צופיה תיעלב עד עמקי נשמתה. בקול בוכים תטען שאינה מתחתנת עם נוצרי אדוק או מאהב מוסלמי, אלא עם מישהו שהוא בעצם אחד משלנו. רק אחרי שיצאו חודשיים והתאהבו התברר לה שלפי ההלכה אין כל אפשרות לסמוך על הגיור שלו.
גם סבא של צופיה יתחיל לבכות קצת. הוא יציע שצוק יתגייר שנית במהירות דרך אנשים שיש להם גם סמכותית הלכתית לגייר, ולא רק סמכות חוקית ("אני יכול לעזור בזה, יש לי עדיין קשרים במשרד הדתות"). צופיה תמשוך בכתפיים ותספר שצוק מסרב, כי מבחינתו הוא גר־צדק גמור. רק אם אביו ישתכנע שצריך להתגייר שוב, אולי גם הוא ישתכנע. כדאי לדבר אתו.
כבר למחרת תתארגן פגישה. אבא של צוק יקדם במאור פנים את סבא של צופיה, יגיד שהוא מבין ללבו, אבל רוצה שיבינו גם את הצד שלו. איזה צד, יתהה סבא של צופיה. אבא של צוק ישמיע "אוהו" ארוך ויפצח במונולוג מכאיב:
"אולי אתה כבר לא זוכר, אבל אני זוכר מצוין: באלפיים ושלוש-עשרה היו בחירות. קיבלתם שנים-עשר מנדטים. למרות שאני לא דתי ולא מתנחל הצבעתי בשבילכם, כי תמיד אהבתי דתיים שהולכים לצבא. אתם לא משתמטים. אכפת לכם מהמדינה. אכפת לכם מהעם. האוזניים שלכם קשובות גם למה שקורה מחוץ לבית הכנסת ולישיבה, ואתם מוכנים לעגל פינות בהלכה במקרים קשים. לגבי הפוליטיקאים לפחות, זה היה נכון, אבל אף־אחד לא סיפר לנו שעיגול פינות בהלכה זה לא דבר פשוט. בבחירות הבטחתם לטלטל את מערך הגיור, ואני כל-כך שמחתי. הרי עוד כשאשתי הייתה בגיל של צוק רציתי שתתגייר. הרבנות לא רצתה. הם ציפו שאולגה תהיה לפחות משה רבנו, ואולגה, מה לעשות, בסך הכול אולגה. היתה להם איזושהי מחשבה מוזרה, כאילו מי שמתאים לו להיות יהודי ומרגיש יהודי, צריך עדיין לעבור תהליכים, כאילו זה לא מספיק שהיא מרגישה יהודייה. משהו על זה שיהדות זה דבר רציני ואי-אפשר בבום להיעשות יהודי. לא הסכמנו איתם, אבל היא התכוננה הרבה לבחינות שלהם. הם כנראה הרגישו שאנחנו לא מסכימים איתם בנקודה הזו, והם חשדו שאנחנו נמשיך לפתוח מטריה בשבת או לאכול תפוח־עץ בתענית אסתר. אז חזרנו הביתה בלי להתגייר וקיווינו לנס".
"כשהמפלגה שלכם הופיעה פתאום, והודעתם שמשהו חדש מתחיל, הבנתי שהנס באמת הגיע. כבר תכננתי לקחת את אולגה וצוק לאחד מהרכבי הגיור המקומיים שהבטחתם להקים, אולי הם יבינו שכשאתה מרגיש יהודי, אתה בטוח צודק, כי ההרגשה שלך בוודאי מבטאת את כל הצדדים הדרושים כדי להיות יהודי. הגעתם להסכם עם מה-שמו, שטרן, על הליך גיור שיהיה מסוגל לגייר גם אנשים כמונו, אבל הבעיה היתה שניתקתם בינו לבין הרבנות הראשית. כשהחוק הגיע לכנסת במארס 2014, החוק עבר, והיא התגיירה ביחד עם צוק. לא סיפרתם לנו שזה מספק רק חלק מהאנשים ולא את אלה שחשוב שזה יספק אותם, את הרבנים. שבועיים אחר־כך – סליחה שאני זוכר תאריכים בעל־פה, כי זה מאוד כואב לי – הרבנים התחילו להשמיע את הקול שלהם. אז גילינו שעבדתם עלינו, והגיור שעברנו, שגם הוא לא היה קל, לא שווה כלום אצל אף רב שיש לו סמכות הלכתית בענייני גיור. אבל את עצמכם סיפקתם, הכל כבר היה בסדר מבחינתכם. במקום לפתור את הבעיה עם הרבנות, זרקתם אותנו לפתרון מדומה שלא שווה בעיני אף בר-סמכא לעניין, ועשיתם לעצמכם הרגשה טובה. במקום לשכנע אותם בדעה נכונה יותר, זו שגם אני מחזיק בה, שהם טועים והם ממציאים סתם דברים שכאילו דרושים לגיור – כי הרי הגיור הוא לא איזה תהליך שהמתגייר צריך לעבור, אם הוא כבר מרגיש יהודי. זה בסך־הכל לעשות את זה רשמי, לשנות את הסעיף בתעודת־הזהות, גם אם צריך איזה טקס טבילה קטן וברית מילה כדי לעשות אותו. במקום להבהיר להם את זה, יישרתם איתם קו לגמרי, הלכתם איתם עד הסוף, ומאז הגיור החוקי בישראל לא מספיק לרבנים, והם רוצים גיור שכשר גם הלכתית. בפועל, הרבנים לא התחשבו בחוק, והטילו וטו נגד גיורים שלא מפוקחים הלכתית. בכך בעצם הנצחתם את המצב הישן והרע, לפיו צריך יותר מאשר הרגשה פשוטה שאני יהודי. ברגע שסידרתם את החוק, לא היה אכפת לכם שבפועל, מתוך שלוש-מאות אלף עולים בקושי אלף יוכלו להתגייר בכל שנה, כי לא כולם יודעים שבעצם צריך ללכת לרבנים בעלי סמכות הלכתית, שדורשים מהמתגיירים להשתנות בשביל שהם יסכימו עם ההרגשה הפשוטה שלהם. התנהגתם כאילו הבעיה נפתרה, כשבעצם היא בערה ביתר־שאת. הגיורים כהלכה היו חשובים לרבנים יותר מהתחושות האישיות של אנשים שבטוחים לגמרי שזה פשוט להיות חלק מעם־ישראל; אבל את זה לא סיפרתם לנו מראש. כל זה כבר לא היה איכפת לפוליטיקאים, כי לא באמת היה איכפת להם מעם־ישראל, אלא רק ממה שיגידו עליהם בתקשורת, שהם פתרו את בעיית הגיורים".
"סבא של צופיה, אני זוכר אותך מופיע בטלוויזיה, ומודיע חגיגית ובמאור־עיניים שהמפלגה הציונית־דתית שינתה את הגיור מקצה לקצה, וכל מי שירצה להתגייר, גם אם הוא מאמין שהוא יהודי אפילו בלי הגיור, יוכל מעכשיו לעשות את זה - אז למה לא? עכשיו תגיד לי, בבקשה, איזה גיור בדיוק תיקנתם? למה חשבתם שעל־ידי שינוי חוקתי בלבד, צעירים פסולי חיתון יפסיקו להיחשב פסולי חיתון, למה חשבתם שדעת הרבנים לא קובעת בעניינים של גיור ופסול־חיתון? איך לא לקחתם בחשבון שאם אתם נותנים לעולים מרוסיה להתגייר שלא דרך הרבנות, הבת שלכם, הנכדה או מקסימום הנינה – יתחתנו יום אחד עם אנשים שהתגיירו בגיור פשוט יותר, הגיוני יותר, שמחוייב לתחושה של האדם ולא להלכה. חשבתם שיש לכם חסינות, אה? אז זהו, שאין. עכשיו רק תגיד לי בבקשה באיזה אולם אתם מציעים שנעשה את החתונה. אנחנו מאוד מכבדים את צורכי הכשרות שלכם".
