זהו. זה מאחורי. השיחה הסתיימה על הפנים והכאב נמצא בלב אצל שני הצדדים. הייתי יכול לשמוע את העצב בקולה, אבל למרות שאני הסתרתי אותו, הוא שרוי גם אצלי.
בכל שנה בתקופה הזאת השיחה השנתית מגיעה בא אני שוב נאלץ להודיע להורי שגם השנה לא אצטרף אליהם לחופשה המשפחתית בחנוכה. בשנה שעברה עוד נמצאה פשרה שאצטרף אליהם ל-24 שעות, השנה גם זה לא. והשנה זה קשה עוד יותר. אחי קיבל רגילה מהצבא בדיוק בשבוע הזה והורי שמחו שסוף סוף יצא לנו חופשה של כל המשפחה ביחד עד שהתקשרתי הערב והרסתי להם את החגיגה.
ניסיתי להסביר להם שהתבגרנו והגוזלים עזבו את הקן. אני בישיבה ואחי בצבא ואפשרות לחופשה משפחתית שמתאימה לכולם היא אפסית. אמא שלי מקבלת את זה לאט, היא תמיד פחדה מהיום הזה שיגיע והנה הוא בא. אומנם היא הכינה את עצמה נפשית כבר תקופה ארוכה שזה עלול להיות בקרוב, אבל כשזה מגיע זה כואב. ולא רק לא כואב, גם לי כואב.
ב"ה שזכיתי להורים אוהבים ותומכים שלא מפריעים לי ללמוד ולא מוציאים אותי מהישיבה סתם כך כי הם מתגעגעים או כי לדודה יש יום הולדת 50 ואני האחיין היחיד שלא מגיע לשבת. אבל תנאי אחד לא מוסכם יש להם שבו אני עומד- כשאני בבית אז אני עם המשפחה ולא יוצא לכל מיני מקומות. אבל עכשיו זה לא עוזר, והלב כואב לא על החופשה המשפחתית שאליה הם יוצאים, אלא על הכאב של הורי ואחיי שאני לא אהיה איתם שם.

