דפיקות בדלת,
דפיקות בלב.
שתי אנשים עומדים שם,
נימוסים להפליא.
אומרים "ערב טוב"
ו"בבקשה תפתחו"
ומלא נענעו דפקו בדלת,
תחילה דפקו אחר כך הלמו.
ועם כל דפיקה שלהם
דפק ליבי למולם.
עם כל הלומה שננעצה בדלת בחוזקה,
עוד סכין ננעץ הישר בליבי.
לא הייתי צריך את מבט
אימי המבוהלת כדי להבין,
הם לא באו כדי לומר שלום,
יש רק דבר אחד שהם רוצים,
כסף!!!
עתה הם מאיימים שהם יפרצו
את הדלת,
אחי מבהיר לי שמדובר באיומים ריקים
ואני מאמין לו.
אחי הגדול,
הקצין בצבא,
המפקד הנערץ,
שבביתו שלו לא יכול להיות בטוח.
ברגע אחד נחשף בחולשתו הגדולה
ביותר.
כלי ריק,
שבר מרוקן,
חסר אונים לננוכח המציאות,
לנוכח קללת האדם.
הם שולפים מקדחה
ומנסרים את הדלת,
חדרי ליבי שותתים דם,
משל את עצמותי הם מנסרים.
השכנים יוצאים,
כועסים על הרעש,
הגבוה שלוף דף
ומראה להם,
והם,
חוזרים בזחילה אל דירותהם.
הדלת נפרצת,
והם עומדים בדלת,
צו בית משפט בידיהם
החוב: 200,000 ש"ח
מתנוסס באדום
בולט על רקע הדף הלבן
משל ביקש לבלוא לתוכו הכל.
הגבוה מבין השנים
שניכר בו שהוא המנהיג
מתחיל לדבר.
ניקח את המכונת כביסה והמייבש,
את הDVD המחשב
והמחשב נייד,
את הספות,
ואת הקורקינט החשמלי של הילד.
הלום רעם אני בוהה בהם,
חסר אונים לחלוטין,
חסר אונים לנוכח
"צו בית משפט".
לא,
אני לא מגורש,
אני לא
גרתי בגוש קטיף,
לי לא לקחו את הבית,
לקחו אותי ממנו.
אותי לא גירשו מהבית
לי גירשו
את הבית
ממני.
