ולומר בצורה ברורה שהדבר הספציפי הזה עובר את הגבול ולא מתאים לך.

היה לי נסיון כזה, היה משהו שעיצבן אותי, הפסקתי להסתכל עליו בכדי לא לראות אותו בקילקולו (דהיינו עושה את הדברים שמעצבנים אותי), ואיכשהו היה סיעתא דשמיא שנהיינו מזה מחוברים. כשידעתי שהוא מתנהג לא קשורה לא הסתכלתי עליו, וכשידעתי שהוא עושה משהו טוב הסתכלתי עליו ובכך קניתי עין טובה עליו.

אני ממש מאמין שזה הדרך הנכונה, זה היה ממש ברוך(עם חולם בואו) וזה פתח את השערים.

בעזרת ה'

כדאי לך לחשוב למה היא עושה את זה? האם היא עושה את זה במטרה לעצבן אותי או שהיא פשוט עושה דברים שאותי הם מעצבנים.

לדוג': יש אנשים שאוהבים להיות מוזרים, וזה מעצבן. יש סוג אחר של אנשים שאין להם טאקט בסיסי, יש להם לשון ארסית מאוד, הם פוגעים בנו כמעט כל יום והם אפי' לא שמים לב לזה.

יש לי חבר כזה בישיבה, הוא פותח את הפה שלו וראיתי שאני א היחיד שסופג ממנו אש. הייתי רותח עליו, לא יכולתי להסתכל עליו מרוב עצבים, כי הוא היה מעליב ויום אח"כ כבר בא ומדבר איתך כמו חבר, כאילו לא קרה כלום.

אחרי שחשבתי על הדברים הבנתי שבמקום לכעוס עליו- אני צריך לרחם עליו, להסתכל עליו כאדם מסכן שאין לו יחסי אנוש נורמליים עם הסובבים אותו- מי רוצה חבר כזה? מי תרצה להתחתן איתו? הרגשתי שאני מסתכל עליו כאדם חולה, חולה במחלת "חוסר נימוס ונעימות". כמובן, התרחקתי ממנו כמה שיכולתי, אך הפסקתי להתעצבן. הבנתי שאני רואה מולי אדם לא בריא, אדם לא מתוקן.  עם הזמן זה עזר לי.

עוד נקודה חשובה: כשאנחנו כועסים- זה על 2 דברים. א. על החברה שפגעה בי ואני לא מצליחה לסלוח לה.  ב. על עצמי. אני כועסת על עצמי- בגלל שאני כועסת. לפעמים רוב התסכול נובע מתחושה פנימית רעה, "מה אני לא מסוגלת לסלוח לה?" - זה בעצמו מעצבן אותנו. 

מה עושים במצב כזה?

מפסיקים לכעוס על עצמנו! אם אני פגוע אני מקבל את זה, לא מנסה לדחוק את זה או להשתיק את זה. בשלב ראשוני פשוט נותנים ללב לדבר, מקשיבים לו. הלב פגוע, אם נתכחש לזה וננסה מיד לסלוח- זה רק מייצר תסכול פנימי יותר חזק- כי זה לא עובד. טבעי שאת כועסת, הכי טבעי בעולם. אל תכעסי על עצמך על זה. אם תניחי ללב שלך ותתני לו את הזמן לעשות את התהליך בשקט ובלי לחץ- תרגישי הרבה יותר רגועה ושמחה.

בהצלחה רבה.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....