לא סוף העולם

הרבה נשים עברו את זה ואת לא פחות טובה מהם

יהיו כמה חודשים קשים ואז יהיה יותר קל

בקשר לתגובות של הסביבה אז לדעתי תעמידי אותם במקום, תגובות כאלה מעידות רק על טיפשות של מגיבים

וכדאי ללכת לרופא

אני חושבת שאת תסתדרי הרי את מסתדרת טוב עם ילד חמוד שלך אז את אימא טובה

יהיה בסדר 

גם אני נכנסתי להריון כשהגדול היה בן 7 חודשים, ב"ה כמו שפנים טובות אמרה יש בזה הרבה פלוסים כשהם צפופים (ותאמיני לי שיש הרבה יותר צפופים בגילאים) גם בע"ה הלידה תהיה יותר קלה כי הגוף עוד לא חזר לעצמו לגמרי...

ואל תשכחי שעד שבא התינוק הזה בע"ה יש לך עוד יותר מחצי שנה, זה לא עובר מהר

הריון שני שהגדול היה בן 4 חודשים. עכשיו 3 שהתחיל שהקטנה הייתה בת 10 חודשים...

נפשית- צריך להבין איזה אוצר יקר זה וזה מאד משמח(אני אישית בבחילות לפעמים מסתכלת על התמונות של הא"ס. זה עוזר!).

פיזית- לבקש עזרה כמה שאפשר, לנוח. לאכול טוב.

כדאי מאד ללכת כבר לרופא לראות שהכל תקין!

וכדאי גם לספר למישהי שיכולה לעזור לך(שכנה/אמא...). 

להפרשי גיל קטנים יש יתרונות רבים.

אצלי המרווח בין השתיים היה קצת יותר גדול (20 חודשים), אבל גם אני הייתי בהתחלה בפאניקה והרגשתי לא מוכנה.

כמה חודשים אחרי הלידה השנייה כבר ראיתי את היתרונות העצומים, כמו שכבר נאמר הילדים בדרך כלל גדלים כחברים הכי טובים, מעסיקים אחד את השני וממש כיף לראות את זה. 

חוץ מזה, חלק מהפחד שלי עסק בעתיד: אם עכשיו נכנסתי להיריון שני כ"כ מהר, זה אומר שכל שנה וחצי יהיה ילד וכו'.

ואז, לקח לי יותר משלוש שנים (והרבה דמעות ותפילות) להיכנס להיריון נוסף. כך ששום דבר לא מובן מאליו.

ותודה לכולכן אין ספק שהארתן את עיני.

איך התמודדתן עם תגובות הסביביה?מה היו התגובות?

היה לנו הפרש של שנה בדיוק ו פעמיים שנה וקצת אז אמרתי להם כל מה שאני חושבת עליהם 

מרגע שהעמדתי אותם במקום אז נושא נסגר

ועוד משהו - לפעמים מישהו מגיב בתמימות ולא התכוון לפגוע אז צריך להשתדל לא לשים לב

גם לדעתי זה לא ברור, ואני לא מבינה איך ולמה מגיעים למצבים כאלה.

אני למשל עושה הכל כדי לא להגיע לזה, ואם למשל נגמרו לי הגלולות

ולא הספקתי לבקש מרשם חדש, אז אנחנו נוותר על יחסים מלאים עד שזה יסתדר

(ולא נסתפק בנרות)

והשאלה נשאלה דווקא ממש בניסוח עדין, לא נראה שזה מתוך שיפוטיות!

וכאילו היא עומדת למשפט וצריכה לספק הסברים למישהו.

וחוץ מזה זה היה בפירוש ניסוח שיפוטי וממש לא עדין

ולהתכונן, וגם הבכור יגדל בזמן הזה בע"ה, הזמן יעשה את שלו בע"ה, אם יש לך חברה טובה שגם ככה ההפרשים היו, כדאי לשתף ולהתייעץ איך לעבור בצורה הטובה ביותר את ההריון...שיעבור בקלות ובאושר בע"ה

בד"כ הגדול יותר כבר אמור ללכת

ואז יש כמה חודשים קצת קשים אבל זה עף

בלי לשים לב הם גדלים

ואח"כ הם הופכים לחברים הכי טובים

כשהגדולה שלי לא בבית הקטן משתעמם ואני צריכה להעסיק אותו

כשהם ביחד הם אמנם גם רבים אבל משחקים ביחד וזה כזה מתוק

תחשבי על התינוק שלך... לא בא לך עוד אחד מתוק? ואולי זה יהיה בת?

תתעודדי.

במתנה הזו, על אף שלא תכננת אותה בעיתוי הזה- פחות יפריע לך מה יגידו...

וכמובן אמונה בה' שהכל לטובתך, עם כל ההתמודדות, אני מבינה אותך מאוד!

עד הלידה כנראה הקטן ילך בעצמו ופחות יהיה תלוי בך מאשר עכשיו... אז אל תדמייני את עצמך עםפ תינוק קטנטן יחד עם הקטן הזה אלא עם ילד יותר גדול באופן משמעותי... מקווה שזה יעזור לך

יש הרבה יותר קרוב מזה. מכירה גם רווחים של 11 חודשים.

פה מדובר בשנה וחצי כמעט הבדל בין שתי הילדים.

יש לי גם כאלו רווחים בין ילדים. והסוד שלי להתמודדות - היא עזרה בזמן ההריון.

2 ילדים במרווח שנה וחצי אינם קשים כל כך כמו הקושי של תינוק בן שנה ורבע + הריון.

אם יש לך יכולת - קחי בחורה שתעזור קצת לסדר את הבית / תצא עם הקטן לסיבוב ותאפשר לך שקט.

נסי במהלך ההריון להיעזר כמה שאפשר כולל מהבעל. אל תגידי "לא" על שום עזרה.

אחרי הלידה תגלי שדווקא הגידול של 2 תינוקות צמודים אינו בהכרח קושי גדול כל כך כמו שנדמה. (אם כי יש כמובן ילדים קשים במיוחד..) זה לא 2 תינוקות שצריכים אותך בעת ובעונה אחת כמו תאומים - ולכל אחד יש את הזמנים שלו.

והם עוד יהיו חברים הכי טובים--

אצלי המרווח בין הראשון לשני שנה וחודשיים ועכשיו הקטן שלי בן 10 חודשים ואני כבר עוד מעט חודש שלישי ואין לי עזרה מאף חד השם עוזר נותן כוח

בס"ד

שלושת ילדינו נולדו בהפרשים קטנים יותר (14 חודשים ולאחר מכן 13 חודשים.)
היום- אנחנו מתחילים לראות פירות..

ההתחלה הייתה קשה מאוד (אבל אצלי באמת היה קשה, הייתה לי ילדה בת 2.3, תינוק בן 1.1 וילדתי.)

אבל היום-

פשוט תענוג איך הם מעסיקים אחד את השני. כמו תאומים!

לא פשוט, אבל מסתדרים...

אושר ונחת!

תודה רבה לכן.באמת עודדתן...אתן מדהימות ברמה בלתי יתוארת..

מישהי שיטפה אותי שהיא החליטה בהריון הזה לחוות אותו-להתפנק לקנות בגדים וכו..

יש לכן עוד עצות איך להפוך אותו חוויתי ומעצים זוגיות?

במילא ילד אחד והזוגיות לא חזרה לעצמה..

את מתכוונת שהצב הזוגי "לא טוב" או "שונה"? שונה ממה שהיה לפני הלידה זה לאו דווקא שלילי, פשוט מקום אחר של הזוגיות. תדייקי עם עצמך.

תמיד צריך למצוא זמן בשקט ביחד,לצאת, למצוא בייביסיטר או סבתא. שיחה יומית ביחד כל יום בערב.

לזכור תמיד שאתם גם זוג ולא רק הורים.

ביחד עם עבודה כול הנושא הזה ניראלי מטורף..אנחנו היחידים שמרגישים שאין זמן לוגיות??.?

אצל כולם הכל מושלם.

חחחחח... 

זה לא קל אבל יש בזה דברים מיוחדים...

אם את רוצה את מוזמנת לאישי (אפשר גם מכינוי חדש)

זה הזמן להקל על עצמך בכל מה שאפשר (חד"פ,מייבש כביסה,עוזרת,אוכל מוכן לפעמים וכו' לפי מה שמתאים לכם ויש לכם אפשרות כלכלית) להקפיד לקחת וויטמינים וברזל לסנן תגובות מחלישות של הסביבה לחפש את המשפחה והחברים שיודעים לעודד ולעזור...

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

בטח אם הכל עליה

ואם זה משהו שאין לה אז בכלל כדאי

אנחנו קנינו בכל מיני הזדמנויות להורים: שואב שוטף, מטחנת בשר, מדיח כלים (לא היה להם אבל כן הייתה הכנה במטבח), מקרר - כשהמקרר שלהם גסס וידענו שקשה להם לקנות.

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

וגם אז הייתי מביאה, רק אם הייתי בטוחה שיסמכו על זה.

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

לנסות טיפול דרך הקופה.

ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה

אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.

אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר