בצד הרגשי:

להיות יהודי בשבילי זה להרגיש מחובר לכל אחד ואחד. כלומר, כל פעם שאני שומע שיהודי עשה משהו טוב, להרגיש גאה. ומצד שני, כשיהודי נפגע, להרגיש כאב, ובנוסף - אם יהודי ח"ו עשה משהו לא טוב, להרגיש צער.

בצד המעשי:

להיות יהודי בשבילי זה לעשות דברים גם כשאני לא מבין מה המטרה שלהם(מצוות וכו'), כי אני מאמין שכל מה שה' עושה זה לטובה, ושה' יודע הכל, ולכן מבין מה צריך לעשות ומה טוב לי ולעם ישראל.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....