כיפ להיות בבית

אבל לא הצלחתי לבכות בסוף

וגם לא מצאתי אוזניות

אכלתי מלא מלא ביסלי וופלים ועוגיות ושתיתי קצת מים

נראה לי שהיום לא עברתי את המכסה היומית שלי. אה, בעצם שתיתי גם כוס חלב. אופ. רציתי לנצח את עצמי

גם לא לקחתי את מישו שהייתי צריכה לקחת כבר יומיים וזה לא טוב

והתנך שלי נשאר בכיתה. הלוואי שלא יזוז מהמקום עד שאני אחזור מחר או ביום ראשון

אני לא יודעת מה לעשות. היא גדולה, היא עברה יותר, והיא צריכה אותי. מעניין, השם שלה לא מתאים ל... לא משנה

אני יודעת להכין שוקו נורא טעים

ואני אוהבת נורא את השירים שלי

ובזמן האחרון אני כל הזמן אומרת נורא. למה הכל נהיה קיצוני פתאום?

אני צריכה ללכת להצגה. הצגה אמיתית. בבימה או משו. עפ שחקנים ותפאורה ואורות

ואני צריכה להוריד מלא שירים וסרטונים חדשים, ואת פרק 3 של גות'האם דחוף כי אני במתח

בחיי, אני אוהבת את אט. ואת פיש מוני. ואת הארווי וג'ים ובוץ'. ואת השם של דון פאלקון. ואת של מרוני. את ברברה... לא יודעת. מצד אחד שונאת מצד שני אוהבת. יפים הבגדים שלה. או או, וסמוק נהדרת. זב מוזר. מקי שחקן מעולה. ברוס... קצת פחות. אבל הוא נחחמד. חמודי. והוא יהודי אז הוא בסדר. אבל הכי אני אוהבת את קאט ופיש מוני. אה כמובן.ץ שני החוטפים מעולים! הם משחקים נהדר ואני יודעת את המשפטים שלהם בעל פה. וגם הזה הזה שהם החביאו אצלו את הילדים. אבל רק כשהוא עם משקפיים. הארווי הורג אותי מצחוק אבל הכי אני אוהבת את הסצנה בסוף של קאט וג'ים. לפני כן יש לה משפט: "Or... I'll say you touched me" והוא נבהל וזה כזה מצחיק. ואז ג'ים בא והוא אומר לה שוב שלום, גברת צעירה. והיא אומרת אני רוצה לדבר איתך. ואז הוא אומר. זה בסדר אני אסתדר. והאיש השני הולך. ואז הוא אומר, סלינה, נכון? והיא אומרת קאט. ואז הוא אומר קאט. את חברה של מקי? ואז היא אומרת, כן אני מכירה את מקי. ואז הוא אומר המנוולים כמעט תפסו אותך כבר פעמיים, הא? את שורדת לא קטנה. ואז היא אומרת אין לך מושג שזה באנגלית משפט יפה. ואז היא אומרת נניח שהיה לי משהו שאתה ממש ממש רוצה. אתה יכול להוציא אותי מכאן? ואז לא זוכרת מה הוא אומר אבל הם מדברים על ברוס ומריו פפר והוא מסכים להוציא אותה והיא אומרת שהיא ראתה מי רצח את הווינים. ראתה אותו ברור כשמש. ואז נגמר הפרק. ולפני כן היה קטע של הפינגווין שהוא מלחיץ ומפחיד ואני לא אוהבת אותו ובכל זאת כן קצת. ויש את הקטע היפה של פיש מוני ובוץ' שהיא אומרת שהיא תרביץ לדון פאלקון והוא אומר שהוא יחזיק לה את הנעליים. האמת? הדבר היפה היחיד בה זה העור שלה, השיער שלה והאיפור בעיניים. האודם שלה מזעזע. אבל לא נורא. וכל זה רק בפרק אחד, ויש עוד מלא. ובכלל לא סיפרתי את כל הקטעים המצחיקים עם הארווי והקפה והמתמטיקה

חפרתי על גות'האם. אבל זו אחלה סדרה. אני מכחישה את הקשר שלה לבאטמן

מה שמזכיר לי שהרשימה שלי של הסרטים רק גדלה.

אני רוצה להיות עיוורת. וחירשת. ואילמת. ולהסתובב עם שיער פזור ארוך שנופל לי על הפנים. ולשמוע רק דרך אוזניות מיוחדות אז ככה אני שמה שירים.

יש לי שתי חברות שמנגמנות על פסנתר. אחת לא שמעתי אבל היא מנגנת מדהים (וזה לא רמז. אני צריכה לשמוע אותך. אם שרדת עד לכאן ואת קוראת את זה) ואחת ניגנה לי היום את love me again והיא מנגנת ממש יפה ונהניתי לשיר בזמן שהיא מנגנת. ואני יודעת לנגן מנגינה אחת משודדי הקאריביים ( לא הוא פירט, המנגניה של דייווי ג'ונס), אבל אני לא זוכרת כלום

שוב נשבר לי המסך של הפלאפון אבל הוא עובד חלק. מעניין מתי הוא יפסיק...

ואולי הגיע הזמן להפסיק אבל נוח לי לשפוך הכל וככה אני יכולה, לא אחרת. כי אף אחד לא מוכן לשמוע אותי

והלוואי שמישו קרא את כל זה

נראה לי שאף פעם לא היה לי נאום כל כך ארוך

והיה לי היום מבחן על כל מלכים א' וחלק ממלכים ב' ובחיים לא קראתי את הספרים האלה ולא למדתי למבחן והוא היה לי קל נורא, רק כי הוא היה בקיאות. ועפם תנ"ך פתוח. סיימתי ארבע עשרה שאטלות בשעה. לכל שאלה שני סעיפים. במבחן הקודם קיבלתי מאה, מעניין כמה אקבל בזה.

וקיבלתי 94 בלוג השני באנגלית על סבתא.

ונולד לי נכדוד והייתי בצרחות כשהודיעו לי את זה וזה מצחיק כי אמא שלו שהיא בת דודה שלי, אנחנו בקושי ביחסי דיבור. כלומר, איך אפשר לדבר עם כל בני הדודים שלך, כשהם שבעים? זה הרבה יותר מדי

אני רוצה שמישו יתחתן כבר! או לפחות יתארס! אני אוהבת חתונות ולא הייתי בחתונה כבר שנה או אפילו יותר. ובברית אני אהיה שבוע הבא אבל בכל זאת. ברית של בנדוד וחתונה של מישו אחר זה לא אותו דבר. ואכלתי מלא קוראסונים היום. אולי הגיע הזמן לדיאטה. הו לא, אני לא נעשית בת.

ועכשיו זה כבר שבועיים וחצי וממש נחמד לי. גמרתי היום חצי קופסת שימורים של חומוס והיה לי טעים נורא. וחיפשתי את ג'ני ולא מצאתי אותה, בטח היא מתחבאת איפשהו בגלל הגשם.

וכל היום הייתי בהודעות ובכלל לא נכנסתי למיטה אבל כן הברזתי משיעורים. וגם לא שיחקתי מהג'ונג. והלכתי לשיעור של כיתה אחרת. ואני חושבת שוויתרתי סופית וזהו. אין תעודת בגרות לריעות. ואולי  עוד חצי שנה אני מתחילה ללמוד נהיגה. אני רוצה ללמוד על אופנוע אבל אמא בחיים לא תרשה

אני צריכה מעיל עור. שלושה. שחור, חום ואדום. דווקא אפור לא בא לי.

וקצפת מריץ' זה טעים.

והחלטתי שיומאחד עוד כמה שנים אני אתקדם גם לזה

ואני נורא מבולבלת ואני לא מוצאת עזרה. אף אחד לא יכול לכוון לראש שלי.

והיא הבהילה אותי נורא ומזל שהיא לא

בא לי קרפ

וזהו. בטח כתבתי הכי הרבה מאי פעם.

די

להפסיק

מההחתימה שלי?

אה כן.

טוב.

די

להתראות

ואני עוד זוכרת את המסיבה של יום שלישי

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול