שעיקר הבעיה הוא האופי הפחות דתי של הבנות שאת איתן שמאוד קשה לך להכיל אותו, ובצדק.

אני מאוד מבין את הקושי הזה, להצטרך להתמודד לבד עם התנהגויות פחות דתיות של אנשים, 

אבל אם לרגע נשים בצד את עניין ההכנה לנישואין, ההתמודדות הנוכחית יכולה מאוד לעזור לך בשאר המקומות 

שסביר שבע"ה תגיעי אליהם בחיים; עבודה מעורבת, אוניברסיטה וכו'. 

בעניין הנישואין, אין ספק שבבחירת בעל את אמורה לחפש מישהו שדומה לך ברוב העניינים,

כמובן שגם בפן הדתי. אבל בכל אופן, אני חושב שההתמודדות שלך עכשיו תתרום גם לעניין הזה.

עצם החיים במשותף עם אנשים אחרים מבגר ונותן לאדם כלים להסתדר אח"כ טוב יותר לכשיתחתן.

גם ההתחשבות באחר כשהוא רוצה לכבות את האור בשביל לישון ואת רוצה להשאיר את האור דלוק,

לדעתי זה דבר שיכול לתרום לחיי נישואין מכילים ומתחשבים יותר באחר.

בקשר לנושא השני שפתחת,

את ממש צודקת, בחורה דתיה ששירות לאומי יפגע בה מבחינה דתית מקומה לא שם. 

הרבנים שלי חוזרים וממליצים: להשתדל לעשות שירות קרוב לבית, לבדוק שיש במקום השירות

רב שיוכל לפקח באיזושהיא צורה על המצב הרוחני של הבנות ועוד פרטים ששמירה עליהם יכולה למנוע התדרדרות רוחנית.

במידה וישנה בת שלא עשתה שירות לאומי בגלל שלא מצאה מקום בו תהיה לה שמירה מספקת 

על החיים הרוחניים שלה, מבחינתי היא ממש לא פסולה, אלא להפך זה מעיד עליה דבר טוב,

שיש לה רצון לחיים של רוחניות כמה שיותר גדולה.

בס"ד

עבודה ואוניברסיטה זה ל-א אותו דבר.

אני לא ילדה שחיה בבועה דוסית, ממש ממש לא ויכולים להעיד עלי הרבה.

אבל יש לי את הגבולות שלי.

בעבודה ובאוניברסיטה אתה לא חי איתם, ישן איתם, אוכל איתם וכו'.

אתה לא חייב להקשיב לכל הדיבורים שלהם כי אתה במיטה והם איתך בחדר אז מה תעשה,

אתה לא חושש להשתמש במטבח כי אינך יודע מה כשרותו,

ואתה יכול לבחור היכן לגור.

לא אמרתי שאני לא מסתדרת עם בנות בעלות אופי דתי פחות משלי, למדתי בכיתה שלמה שהייתי היחידה שנחשבה לדוסית שם [ולא שאני כזאת לכל הדעות אבל אני מניחה שהכל יחסי..] והסתדרתי ויש לי אפילו חברות מאוד טובות משם.

אז זה לא מה שיבנה אותי לחיים האמיתיים, אני יודעת מה זה להיות עם אופי פחות דתי משלי ואני לא מסכימה עם ההשוואה בכלל בכלל.

לגבי השארת אור דלוק וכו'- שוב, לא טענתי שאין שום דבר טוב בשירות או שהוא לא מפתח בנו כלום, אבל דברים קטנים מעין אלה אפשר לפתח גם במקומות אחרים.

ואני לא מרגישה שבקטע הזה זה תרם לי להתחשבות באנשים אחרים מעבר למה שהייתי מתחשבת בלאו הכי.

בנוגע לפסקה האחרונה- אני לא נגד שירות משרדי, אני עושה כזה ונהנית מכל רגע.

אני אמנם עושה במקום דתי אבל בכללי אין לי משהו נגד משרד.

יש לי הרבה נגד האגודה שהחליטה פשוט לזרוק בנות יחד בלי לבדוק בכלל מי הן ומה הן.

ואני אישית משתדלת לשמור על עצמי מבחינה דתית ולחזק את עצמי.

לא חושבת שרב מפקח זאת התשובה, שירות לאומי אמור להיות עצמאות, לא עוד שנה בבית הספר..

רכזת דתייה שמבינה שלא הגיוני לשים כאלה בנות עם כאלה בנות זה בהחלט יכול להספיק.

"הכל סובב את האשכנזים". 

דווקא כל הדוגמאות שנתת התאימו לי במדויק למצב באוניברסיטה, אלא אם כן 

אדם מעדיף שלא ליצור מגע וקשר פרט לדוסים שבכיתה. כי אם אדם רוצה להתערב 

ולהיות מחובר לחבר'ה בכיתה, הוא יהיה בידיוק במצב שתיארת על שלל הדוגמאות שהבאת. 

בקשר למה שאמרת על זה שאת מסתדרת איתן מצוין, לא אמרתי שלא, הפוך..

הבנתי שזה לא המצב כי כתבת את זה בפוסט עצמו במפורש. 

לגבי אור דלוק זאת הייתה דוגמא קטנה להמחיש את הנקודה של ההתחשבות באחר,

אין לי ספק שישנן הרבה סיטואציות אחרות שמתחשבים באחרים במגורים משותפים.

יכול להיות שלא הרגשת שינוי בגלל שאת ב"ה מספיק מתחשבת באחרים, ואולי סתם כי

הבנות שאיתך נוחות, אבל תמיד יש סיטואציות שדורשות גמישות והתחשבות של אחד בשני, 

קל וחומר כשיוצאים להתגורר מחוץ לבית בפעם הראשונה.

מסכים איתך, זה באמת רעיון. אבל צריך גם לחשוב על זה מכיוון אחר..

אם הדירות היו מתחלקות לשתיים: דוסיות וחילוניות או כמעט חילוניות,

סביר להניח שהדוסיות היו נשארות דוסיות, ושמי שכמעט חילוניות היו יותר

מתקלקלות בגלל היציאה מהבית והחופש.

אני לא אומר שהמצב הנוכחי עדיף, פשוט לכל מטבע יש שני צדדים

אגב, לגבי רב, לפי הבנתי את הדברים לא מדובר על רב שיבחן תוך כדי השנה מה קורה,

אלא שלפני שהבת סוגרת יעשה בירורים שנוגעים מקום ככללו עם אווירה סבירה ובנות טובות.

בס"ד

הכמעט התייאשתי היה על המחשבה שאולי יבינו אותי ולא אצטרך להסביר..

אממ באוניברסיטה אדם יגור איתם? וכי למה?

קודם כל מבחינה דתית נראה לי לגיטימי וסביר לגור במגורים עם אנשים דתיים.

בין אם זה מעונות ובין אם זה דירה..

מכל הבחינות.

שבת, כשרות וכו'.

לגבי להקשיב לדיבוריהם- שוב, אני לא חיה בבועה, אבל יש דיבורים שגם אתה אני מניחה, בהנחה כמובן שאתה אדם דתי נורמלי ובריא, לא תסכים לשמוע. באוניברסיטה אתה יכול להתחבר לאנשים שהם פחות דתיים ממך אבל גם לך יהיה גבול עד להיכן להגיע.

כך שלא הבנתי איך זה אותו דבר .

אני לא מתנגדת לדירות שירות וליציאה מהבית, אני מתנגדת לשילובים הזויים שהאגודות עושות.

אני שמחה שיצאתי מהבית, יש בזה צדדים מעולים, בדירה שלי הייתי שמחה אילו זה לא היה כך.

ובכללי אני בדרך כלל הילדה שמוותרת .

אני מבינה את הכיוון האחר אבל בוא נגיד שאני לא מאמינה שזה השיקול של האגודה,

ואני גם לא מאמינה שזה צריך לבוא על חשבון בנות דוסיות.

כשאני הגעתי לאולפנית שלי בכיתה ט' היה לי מאוד קשה, הגעתי לכיתה שמבחינה דתית הייתה זוועה, ממש.

אני זוכרת שדיברתי שם עם מישהי, שנתיים מעלי, שהייתה במצב דומה אם כי היו איתה בנות דוסיות, והיא אמרה לי "ענבל, אם את רוצה באמת להתחבר איתן אין מה לעשות, את תצטרכי להתפשר על כמה דברים מבחינה רוחנית.".

סתם לשם ההדגמה- לא הייתי מוכנה לשמוע שירים באנגלית [מלבד אברהם פריד ושוואקי], ברגע שמישהי הייתה מקללת הייתי בורחת וכו'.

אחרי השיחה איתה ואחרי תהליך מאוד ארוך שעברתי הבנתי שהיא צדקה.

וזה מה שאני טוענת גם9 עכשיו.

אז כשזה בבית ספר זה שונה והאולפנית שלי היא אחד הבתי ספר הכי מדהימים שאני מכירה ואני אוהבת אותה מאוד,

אבל בדירת שירות אני לא חושבת שזה צריך להיות ככה.

זה בנות בנות 18, לא 15.

ואלו לא בנות שבאו במטרה ללמוד.

אני לא חושבת שהמחשבה שאולי הן יתקלקלו יותר היא זאת שצריכה להניע אותי כי זה לא שאני יושבת ומחנכת אותן.

[אגב, אני לא בטוחה שיש הרבה לאן לרדת מאיפה שהן נמצאות ואכמ"ל.].

אז זה טיעון יפה, ומאוד גבוה כזה, אבל הוא לא עומד במבחן המציאות.

ואם התוצאה היא שהדוסיות גם קצת מאבדות את הרוחניות אז אולי זה לא שווה את זה..

[אני לא טוענת שהדוסיות מתקלקלות. ב"ה אני עדיין שומרת הכל ומהבחינה הדתית אני משתדלת רק לעלות. אבל בעיקרון].

לפני שהבת סוגרת אמורים להיות סינונים של האגודה עצמה.

לכן כשהודיעו לי שהתקן שלי עבר מעמינדב לאגודה אני כמעט מיררתי בבכי.

כי עמינדב אגודה יותר דוסית ויש לה רק תקן משרדי אחד חוץ ממנו שהיה בירושלים אז ידעתי שאפול על בנות טובות.

ועמינדב גם מסננים.

האגודה זה גוף מסחרי יותר, ומי שחושב שלא לענ"ד משקר לעצמו .

במצב הזה אולי באמת צריך רב שיסנן גם על פי רמה דתית.

בנות כמו אלו שאיתי בדירה צריכות ללכת למסלול החילוני.

לא שומרות שבת, כשרות בספק, ושאר הדברים לא אפרט כאן.

לענ"ד אלו לא בנות שאמורות בכלל להיות בדירה במסלול הדתי.

נ.ב. מילא לי יהיה סבלנות להגיב, יפה שלך יש את הסבלנות לקרוא

המושג דתי הוא מושג רחב מאוד, שכולל בתוכו הרבה סוגים של הקפדה על מצוות. 

נניח ותמצאי דירה של אנשים דתיים / מעונות דתיים (שלפי מה ששמעתי קיימים רק בבר-אילן, אבל אולי לא שמעתי טוב)

אין ערובה לזה שתוכלי להתמודד עם הסגנון הדתי שלהם. יכולות להיות הרבה בעיות:

אורחים ואורחות והשיח איתם, הקפדה על כשרות, מוזיקה בעייתית ועוד.

למושג דתי יכול להיות הרבה פירושים לכל אחת מהדוגמאות שהבאתי.

ברור לי לגמרי שזה לא כמו לגור עם אנשים חילוניים, אבל לצערנו כמו שיכולים לגור איתנו אנשים

מהסוג הזה בדירה בשירות לאומי, באותה מידה יכולים לגור איתנו אנשים כאלה בדירה או במעונות דתיים.

אפשר לחפש אחרי דירה של חבר'ה שיותר מקפידים. השאלה אם תמצאי.

זה בקשר למגורים. אבל בקשר לחבר'ה בכיתה עצמה את צודקת, ברור שאפשר להיות בקשר עם אנשים

שהגבולות שלהם דומים לשלך, ומי שלא אז לא חייב.

אני באמת חושב שזה דבר מבורך, כמו שאת אומרת,

אבל רק כשזה במצב תקין עם אנשים שמתאימים פחות או יותר.

אשרייך

אולי אני פשוט לא מכיר את הגוף באמת, כי זה נשמע לי כמו שיקול שהגיוני שהם יחשבו עליו,

כמו שחלק מישיבות ההסדר בגיוס לצבא בוחרות להשתלב מהטעם הזה בתוך מחלקות מעורבות

ולא בתוך מחלקת בייניש.

קשה לחשוב מה עדיף, אבל אולי לפעמים באמת השיקול הוא "לקחת סיכון" ולשלב סוגים שונים של בנות,

למרות שהמקרה שלך לדעתי הוא כבר מזמן לא שם, בגיל 18 להצמיד אלייך לחדר שתי בנות 

שיכולות ככה להשפיע מבחינה דתית זה מוגזם.

אז את אומרת שהשיקול של האגודה זה שאין להם כח להתעסק בזה קודם ולהחליט איזו בת תשתבץ באיזו דירה?

נ.ב

לי זה לא חוכמה, אני צריך לקרוא רק מה שאת כותבת ולהגיב,

בעוד שאת צריכה לקרוא את כל מה שיש לכולם להגיד ולהגיב

מהניסיון שלי, ושל לא מעט חברים, "מעורבות" יוצרות נזק עצום לבחורים, גם לביינישים.
אחרי שראיתי לא מעט ביניישים באים והולכים גם בצבא וגם בישיבות, רובם לא באמת יכולים להוות
דוגמא שתרומם את החילונים. גם הבחורים נפגעים מהשפה ודרכי החשיבה, והרבה חברים שלי שהלכו
למעורבות מתוך אידאל מתחרטים על זה מאוד בדיעבד. 
סתם כי פתחת את זה.
צריך להיות אדם מאוד חזק ומאוד מבוסס אמונית, גם בידע וגם במדרגה רוחנית כדי להצליח להשפיע באמת
ולא להיגרר.

בס"ד

שהתמימות מהישיבה פתאום מתנפצת להם...

רק העלתי שאולי הנקודה הזו מהווה שיקול לאגודה. אבל כנראה שזה לא השיקול לפי מה שהיא טוענת.

שים לב גם לזה שאתה מסתכל על זה מנקודת המבט של ההסדרניקים (שהיא כמובן חשובה מאוד ומכריעה),

אבל מה שעומד מאחורי הנקודה הזו הוא ההשפעה שיכולה להווצר על החבר'ה הכלליים.

אם תבוא ותשאל חבר'ה כלליים מה הם חושבים על הביינישים בצבא מן הסתם הם יגידו דברים טובים,

אבל התהליכים שיכולים להווצר אצלם במידה ויתפתחו, יתפתחו תוך זמן ארוך ולא תוך זמן קצר.

יש סיפורים רבים על אנשי צבא שעשו את השינוי האמוני שלהם תוך כדי הצבא או מיד אחריו. 

יכול להיות שגם לביינישים מישיבות הסדר / דתיים במסלולים כלליים יש חלק בזה.

יכול להיות מאוד להיות שלא, אבל יכול להיות שכן, ואת זה אי אפשר כ"כ לבדוק אמפירית.

אני אישית יכול להעיד שפעם אחת הייתי במקום מסוים בו היו חבר'ה דתיים וכלליים יחד,

כשניהלנו שיחה אחד עם השני מה כל אחד עושה, הם התפלאו שיש ביינישים שנותנים כמה שנים ללמוד תורה,

במקום "לפתח את עצמם". הם מאוד החזיקו מזה שאדם מאמין במה שהוא עושה והולך עם זה קדימה 

כמה שנים טובות ותוך כדי גם מצליח לשלב תרומה בצבא ובמקומות אחרים.

זו רק דוגמא, אי אפשר לדעת מה התפתח מזה, אבל אולי כן - וזו לדעתי נקודה לטובתנו.

המפגש בין ה"כלליים" לבין הביינישים הוא הזדמנות מצויינת ליצור קשרים ולהתחבר וזה יכול להוביל גם דברים
מצויינים, אך עם זאת, המפגש גם יכול להוביל לנזקים עצומים, גם אצל ה"כלליים".
אם אתה שואל על מה אני מדבר-
אני יכול להגיד לך שבזמן השירות שלי התחתן חייל ממחלקת בייניש עם חופלת, הבחור גם לא מסתובב עם כיפה.
אתה יכול להגיד הרבה דברים, אני יכול להגיד שהרבה מהאנשים מסביבי שאלו אותי "זה בייניש?", התחושה שלהם
הייתה ש"רימו אותם", ואז זה הפך להיות ה"ביינישים האלו..." שסתם עוקצים. 
יותר גרוע מזה אלו חברה יותר חזקים שמקפידים על מצוות, אבל מבחינה תרבותית הם זהים כמעט לשאר, התחושה 
של הרבה חבר'ה בעקבות מפגש כזה היא "הדתיים הם כמונו, רק עם מצוות וחובות לעוד מישהו". החבר'ה ה"כלליים"
מקבלים שדר שהתורה היא עוד נק' בחיים, לא משהו מרכזי, הרי גם הביינישים "שומעים X, מדברים Y, מתנהגים Z."
והרבה יותר גרוע מזה זה הביינישים הכבדים שבהלכות ציצית ושבת יקפידו על כל חומרת חזו"א, אבל בבין אדם
לחבירו הם מרשים לעצמם, לתפור שמירה, להתחמק ממטבחים, סתם להשלים ציוד(הרי כולם עושים את זה...), ואז
התחושה היא- הכל עטיפה והפנים רקוב.
אם הביינישים היו מגיעים לצבא בתור ת"ח - אנשים שנמצאים בספירה אחרת, שעולם התוכן שלהם הוא שונה, שצורת
ההתייחסות שלהם שונה, שבמקום לשבת ולרכל הם יושבים ולומדים, שבמקום מוזיקת מועדונים הם שומעים חסידי
\נשמה\שירי ארץ ישראל הישנה, שבמקום לרדת על אחרים עוזרים להם, שבמקום להשלים ציוד נותנים לך
מהספייר שלהם - אז היה מקום להגיד שהם משפיעים לטובה. אבל כל עוד הם אותו דבר רק עם כיפה ו40 דק' שחרית
על מסדרי בוקר, ההשפעה לאו דווקא חיובית. 
כשיש לך מחלקה תומכת, חבר'ה שאיתך מהישיבה שיאפסו אותך מדי פעם, שאכפת לך מהם יותר כי אתם כבר שנתיים 
​ביחד ואתם כבר חברים, אי של שפיות בתוך הצבא, כשבאוהל מדברים על הגעגועים לישיבה ועל גודל המצווה
שעוסקים בה(ולא המצווה הראשונה בתורה וד"ל) אז הצבא עובר אחרת.
 

וצריך לקחת אחריות.
אבל- 
ההבדל בין מקומות שבהם אתה מייצג כמו "הסדרניקים- החבר'ה הטובים של הציונות הדתית שעושים שנה
וארבע(חמש?) בגלל שהם משקיעים את עצמם בתורה". או בת ש"ל שכביכול מקבלת מימד של - לא עושה שירות
צבאי כי היא דתיה. אז מצופה ממך להיות דתי/ה, אנשים שיש צורך במסגרת שונה בשבילם.
כשאתה מקבל דברים שאחרים חולמים עליהם(חיילים חולמים על להשתחרר, ולהיות בישיבה זה הרבה יותר
משוחרר מאשר הצבא) בגלל שאתה דתי, ולא סתם דתי אלא "ה-דתי", כי יש מכיניסטים שהם גם דתיים, ויש כאלו
שישר נכנסו לצבא, אבל אתה- בגלל שאתה "ה-דתי" מגיע לך שירות מופחת כדי שתוכל להתקדם ולמצות את עצמך
בנקודה שאתה טוב בה(מבחינת חילונים הרבה פעמים הסדרניק = ספורטאי מצטיין בתחום התורה, לכן הוא פחות
משרת), אז תעמוד בזה.
לכן, ככל שיש לך מסגרת יותא תומכת אתה תצליח יותר להשפיע בצורה חיובית ונכונה בעז"ה.
זו הייתה הסתכלות על ההשפעה שיש במפגש, כי היא הוצגה בצורה חיובית ללא התייחסות לצד השלילי שלה,
שקיים לצערי הרב.
ולטענה שאי אפשר להכליל לתוך מסגרת ולצפות שלא יזוזו ממנה - אני מסכים, אבל כשאתה מייצג יש לך מחוייבות
יותר גדולה.

בס"ד

בחינוך או רווחה לא הייתי ורוב כיתתי עושה משרדי.

ומי שעושה חינוך\רווחה מאוד נהנית אז אני לא מדברת עליהן.

ב. לא טענתי שלא אבל אני חושבת שלהגיד שאפשר לעבור דירה זה לברוח מהבעיה.

יש פה בעיה.

וזאת בעיה ענקית.

וחבל לי שאף אחד לא מטפל בה.

אני ברמה הפרטית שלי אולי יכולה לעבור דירה או פשוט לעזוב את השירות, אבל ברמה המערכתית אני חושבת שזה אות קלון גדול לאגודה.

בס"ד

וממה שאני מכירה זה בהחלט הרוב המכריע.

לפחות במשרדים ממשלתיים.

אגב, זה לא אומר שאין שם בנות טובות.

פשוט רוב הבנות הדוסיות לא יילכו לשירות לאומי כזה.

מהמון סיבות שלא זה המקום לפרטן.

הבנות הטובות שנמצאות במשרדי הן טובות אבל לא דוסיות ברמה של ללכת ארוך וכדומה..

ושוב, יש לי חברות בדירה והן כמובן עושות משרדי כמוני.

כמותית זה לא נכון. זה לא תלוי תקן. רק שזה לא יעזור שאני אגיד "לא נכון" ואת תגידי "כן נכון", אז נפסיק עם זה...

אני גם לא חושבת שמישהי צריכה להיות דוסית כדי שתסתדרי איתה בדירה או בתקן, זה עניין של התחשבות אחת בשניה. בטח שזה לא עניין של מה היא לובשת או לא.

אני מבינה שזו החוויה שלך. מקווה שאת נהנית בגלל ולמרות

בס"ד

וגם את זה כתבתי פה כמה פעמים, כמדומני שגם בתגובותיי אלייך .

בס"ד

בדיוק בגלל הטענה הזאת הבהרתי שאני לא אחת שחיה בבועה ושגדלתי בחברה מאוד שונה ממני מבחינה דתית..

אין לי בעיה עם סגנונות אחרים ואפילו להפך, אני מרגישה שזה חיזק אצלי כמה עקרונות, אם כי מצד שני זה גם החליש אצלי כמה עקרונות אבל אני מניחה שאם עדיין לא חזרתי לאותם עקרונות אז אולי מלכתחילה הם לא באמת היו עם בסיס חזק מדי. ואולי בעתיד עוד אחזור אליהם .

אדם דתי בדרך כלל יקפיד על כשרות מינמלית- הטבלת כלים, ערבוב בין בשר לחלב.

אני לא מדברת על בדץ מהדרין או רבנות, אני מדברת על דברים בסיסיים שבכל בית שמחשיב את עצמו אפילו מסורתי זה קיים.

מוזיקה בעייתית- אז שוב, במעונות תמיד אפשר לבקש לשים אוזניות או להיכנס לחדר במידה והשומעת בסלון..

אני חושבת שזה טיפה פשוט יותר מדירת שירות.

כמובן שיכול להיות שאני טועה, סטודנטית במעונות עוד לא הייתי וגם לא בטוח שאהיה .

בכל אופן באוניברסיטה אתה יכול לחפש לעצמך דירה ויש אלטרנטיבות, בשירות לאומי זה מסובך הרבה יותר מבחינת המערכת וגם כי כבר אמצע שנה ולי כבר אין רצון להחליף דירה כי התרגלתי לדירה וגם יש לי בה חברות.

להחליף דירה אומר שלא בטוח שיהיה לי מקום לדברים, שלא בטוח שבכלל אשתלב בדירה החדשה, שלא אהיה עם בנות מהתקן שלי ספציפית..

אין לי עניין לעשות את זה חצי שנה לפני הסוף.

ויש גם שיקול קטנוני שזה לא הוגן שאני אעבור כשאני בדירה מתחילת שנה והן הגיעו רק לפני חודש והשנייה לפני שבועיים .

אבל זה באמת שיקול קטנוני ואני ממש לא אתייחס אליו אם הוא יהיה היחיד.

אבל הסדרניקים באים עם גיבוי רבני וגם עם מטען מהישיבה..

אני נופלת מהאולפנית היישר לדירה כזאת ולגמרי לבדי.

יש לי את ראש האולפנית שאני יכולה לפנות אליו וגם דיברתי איתו השנה..

אבל זה לא אותו דבר .

אולי מהבחינה הזאת שנה מדרשה לפני שירות לאומי זה פתרון..

אני פשוט לא רואה את עצמי הולכת לאחת המדרשות שקיימות כיום..

פשוט לא מתחבר אלי .

אם זה היה השיקול של האגודה עוד איכשהו הייתי מוכנה לקבל והייתי פועלת שונה,

אבל אני יכולה להבטיח לך כמעט במאה אחוזים שזה לא היה השיקול שלהם.

הם פשוט מחלקים לפי סוג תקנים..

וזה הקטע שמאוד עיצבן אותי.

הרכזת הכירה אותי לפני שהיא העבירה אותן, היא יכלה להבין שיש גבול לכמה שילוב אפשר לעשות.

הן לא מסכנות את היותי דתייה. דתייה הייתי ודתייה אשאר כי בזה אני מאמינה ועל זה אני תמיד עובדת.

אבל הן ילכלכו, והן כבר מלכלכות..

אלו דיבורים שמחספסים את הנפש, ואני לא אחת שמשתמשת במושגים כאלה בדרך כלל, אני די ריאלית, אבל עכשיו פשוט הרגשתי איך זה מלכלך ומחספס.

היה שלב שפשוט היה באלי לצרוח.. אחרי כמה דקות כבר הייתי על סף בכי מרוב חלחלה והלם.

השיקול של האגודה הוא התקן בו אנחנו עושות.

שיקול מטופש במובן מסוים וגם קצת הגיוני במובן אחר.

מלכתחילה אני מקבלת את זה.

כשזה בתחילת שנה וככה הם עושים אז סבבה, לא כעסתי ולא אמרתי שום דבר לרכזת או למישהי מהאגודה.

אבל כשבאמצע שנה מביאים לי בת חדשה לחדר אני מצפה מהרכזת שתפעיל צת שיקול דעת ולא תפיל אותה לדירה הראשונה שהיא מוצאת פנויה..

דווקא הבת הזאת היא לא משרדי, היא והדרת לשם שינוי..

שאר הבנות אצלנו הן משרדי, הבנות עם הבנים .

נ.ב

אז אני אטפח לעצמי על השכם

עכשיו נראה אותך

מסכים איתך שזה קצת יותר פשוט מדירת שירות, כי מלכתחילה האופי של האנשים יותר דתי,

אבל מידיעה אני אומר שזה לא בידיוק כמו שאת מתארת לצערנו. גם שם יש התמודדויות מהסוג הזה,

אבל ב"ה קצת יותר קלות ופשוטות.

וממתי במעונות יש סלון בכל חדר?

למען האמת, בהקשר של אוניברסיטה, הרבנים שלי אומרים שאפשר ללכת לאוניברסיטה רק בדיעבד,

אבל לכתחילה צריך ללמוד במקומות כמו מכון לב, טל, מכללות דתיות למיניהן. אז ככה שהבעיה הזו יכולה להפתר.

אם ככה אז באמת זה קצת פרויקט לעבור דירה.. אבל הכל תלוי בכמה מפריע לך ומשפיע עלייך העניין הדתי של הבנות, כי אם כן, אולי כדאי לך בכל זאת לעשות את זה.. דווקא נשמע ממה שכתבת שזה הגיע באמת למצב חמור שמאוד משפיע עלייך, אולי כדאי לך לשקול זאת שוב?

זה באמת לא דומה להסדרניקים, כי הסדרניקים מגיעים עם כמה מהחבר'ה שלהם, וזה יותר קל.

אין ספק שכשמשלבים הסדרניקים יש להם הרבה יותר גב רוחני. רק דיברתי על הרעיון עצמו.

לא פשוט בכלל מה שאת מתארת.. אני חושב שהנקודת אור כאן היא שאת רגישה

למצב הרוחני שלך ולדיבורים מהסוג הזה, שזה כבר טוב ב"ה.

עם הבנות עצמן דיברת על זה? (יכול להיות שענית על זה ולא שמתי לב)

אגב, אני יכול להציע לך ללכת לרכזת ולהבהיר לה שזה לא יקרה שנית במידה ויתפנה מקום אצלך בחדר,

למנוע התרחשות כזו שוב.

נ.ב

את מגיבה מהר שתהיי בריאה

בס"ד

או שפשוט כבר ייגמר מה לומר

[אנחנו ממש תחרותיים!!]

תאמין לי שה"קצת" הזה עושה את כל ההבדל..

הבנות אצלי בדירה מהלכות על גבול מאוד דק, הבנות אצלי בחדר עברו אותו.

אני יכולה להתמודד ואני מתמודדת אבל כמו לכל אדם יש לי את הקווים האדומים שלי .

אגב, יש גם עניין של להפעיל קצת שכל- הבנות אצלי בכיתה בשלב מסוים קלטו שלא נעים לי ומאז כל פעם שמישהי קיללה היא מהר הייתה מתנצלת, זה כבר הפך לבדיחה..

ובסביבתי לרוב הן פשוט לא קיללו.

הן הבינו.

וזה הכי הגיוני שיש, צריך להיות די עיוור כדי לא להבין שדברים כאלה לא באים בחשבון בקרבת מישהי שנראית כמוני [עזוב את זה שזאת סטיגמה מאוד משעשעת שבגלל הלבוש שלי אני דוסית, אבל אני מניחה שאני כן משדרת משהו פחות פתוח ממה שהן דיברו..].

למען האמת מעולם לא הייתי במעונות אז אין לי מושג אבל גם ככה הודית שההתמודדויות פשוטות יותר אז זה סבבה

לכתחילה אני חושבת שאנשים גם יעדיפו ללמוד במקומות דתיים.. חבל שזה לא תמיד מתאפשר.

לי נגיד זה כנראה לא יתאפשר..

אבל אני כן אעדיף ללכת לאוניברסיטה שנחשבת דתייה, במידה ויתאפשר לי כמובן [גם זה כרגע לא נמצא כל כך במסגרת האופציות].

בעיקרון פניתי לרכזת והיא אמרה שהיא תדבר עם אותה בת ותבהיר לה שאין מקום לשיחות כאלה בחדר..

אבל אני לא יודעת אם היא באמת דיברה, אני לא יודעת אם המצב באמת ישתפר, והדברים כבר נאמרו ועכשיו כבר להיות ליד אותה ילדה עושה לי רע.. [אולי זה יבהיר לכם כמה מזעזעים היו דבריה].

אבל אם היא אכן דיברה איתה אז אולי המצב ישתפר במעט.

ואני שוקלת את זה כל הזמן..

אם כי אני אישית חושבת שאם אני לא נשארת בדירה אני פשוט חוזרת הביתה וממשיכה בחיי. באמת שאין לי כוח לכל זה ומיציתי את זה לחלוטין.

עניתי על זה באחת התגובות שם למטה אם אתה רוצה לחפש.. לי אין כוח לקשר לך

בכל אופן רשמתי שלא היה נעים לי לומר להן כי הן לא חברות שלי, אני לא פתוחה איתן ולא נעים לי להגיד להן לא לדבר בחדר..

אין להן מקום אחר לדבר.

וגם מטבעי אני ילדה שיותר קשה לה להעיר על דברים כאלה במציאות לאנשים שרק הכרתי.. .

כל אחד והדפקות שלו .

לא אמור להתפנות לי מקום בחדר כי הן שתיהן לא אמורות לעזוב בזמן הקרוב..

אלא אם כן אני אעזוב

וימים יגידו מה יקרה..

אני פשוט לא מתקרבת אליהן, שזה באסה בפני עצמה אבל אני אחיה איתה..

נ.ב. 

אני מעל שלוש שנים בפורום, התרגלתי לכתוב

חברות שלי בשירות נלחצות מזה

עד שלאחד הצדדים האינטרנט קורס או מחליט להפסיק את השיחה מסיבה אחרת

אל תקראי לזה ייאוש, תקראי לזה חוסר תחרותיות זמנית

צודקת, בגלל זה לא אומרים לאנשים שיכולים ללמוד רק באוניברסיטה לא ללמוד בכלל בגלל זה,

ובשירות לאומי כן אומרים

הסטיגמה הזו הכי מקובלת שיש  וב"ה שזה ככה, כי אם לא זה היית צריכה לשמוע הרבה דברים שלא היה כדאי שתשמעי מאנשים שלא יודעים שאת דוסית, אלמלא הלבוש..

איך שהבנות בכיתה שלך התנהגו זו באמת התנהגות רגישה כלפי אחרים ומאוד הגיונית, חבל שזה לא ככה גם עם הבנות בדירה..

נשמע שהיה מקרה אחד שממש השפיע עלייך ביחס למה שקורה איתן ביום-יום, 

כי אם את לא שמה לב אם יש שינוי בדיבור שלהן אז המצב יחסית נסבל מבחינתך? והתרגלת לסגנון דיבור הלא יפה, רק שמאז הן לא התבטאו בצורה הרבה יותר גרועה מהרגיל כמו שקרה באותה פעם?

לא ממש הבנתי למה את לא מתקרבת אליהן.. מבחינת הסגנון אין לך שפה משותפת איתן?

נ.ב

חח איך מגיל 15 מתחילים להתעניין בנישואין וזוגיות? שמא תאמר בלחית?

"הכל סובב את האשכנזים". 

חח למה לשנוא תחרותיות?

מסכים.. אבל הצפיות אם אני מבין אותך נכון הן לדברים גבוהים וטובים, אז עדיף ככה..

וכמו שאת אומרת, לבוש זה מעבר לאיך שמסתכלים עליך בגללו, ב"ה לבוש "דוסי" זה תמיד טוב

חח אל תתייאשי מהעולם, הרבה אנשים כאלה ב"ה, אל דאגה פשוט נוצר פספוס קטן אצל הבנות אצלך

בדירה בנושא הזה, אבל כשהן יתגברו הן בטח גם יבינו את זה..

אה, אם זה ככה בע"ה אם המצב ימשיך להיות נסבל כמו עד עכשיו באמת נשמע שכדאי לך להשאר,

כל עוד הדיבור שהיה השבוע לא יהיה יותר.. בע"ה..

עצוב שאלה השיחות וזה אורח החיים.. איך הסתדרת עם האופי והדיבורים שלה? היית איתה קצת בקשר?

אגב, זה מדהים שהראש שלנו עובד בצורה כזו, שאחרי שאדם אומר או עושה משהו קריטי אנחנו הרבה פעמים אוטומטית מסתכלים על המעשים שלו בצורה שמוכוונת לאותו דיבור או מעשה.. וטוב שזה ככה ב"ה,

אחרת היינו ממשיכים לחשוב על אנשים באותה צורה למרות שהם למעשה שונים ממה שחשבנו..

נ.ב

מגניב! המסך הראשי של הפורומים ממש מטעה, הייתי בטוח שיש רק את מה שיש שם..

חחחח לא הסקתי, סתם טעות חישוב שהתפלקה לי.. 

נעים גם לי להכיר ענבל. בשמחה הייתי מציג את עצמי, אבל לא מתאים לי בדיון פומבי..

אני מבין שהתחלת בפורום נוג"ה?

למה בעצם? הדגש הוא על ה"לחוצת"? בכל אופן, לא התכוונתי חלילה לבקר באמצעות הביטוי הזה, 

אני דווקא חושב שאין בזה דבר רע כשזה בא ממקום אמיתי, בידיוק הפוך, בגרות, רצון להכיל

בס"ד

כי תחרותיות עושה לי רע וגורמת ל"אדם לאדם- זאב", ואני לא מתה על זה .

הן לדברים גבוהים וטובים שלרוב לא ממש מתקרבים למה שאני באמת

וזה שאני לובשת חצאית ארוכה לא אומר שאני צדיקה טהורה ולא אומר שאני לא חוטאת או נופלת.

כמובן תמיד משתדלת ותמיד בחיפוש אחר האמת ובמחשבות, אבל מפה ועד להגשים את ציפיות העולם הדרך ארוכה..

ברור שזה מעבר, אם זה היה רק לזה מזמן כבר הייתי הולכת אחרת [אולי לא ואני סתם מגזימה, אבל ככה נראה לי..].

יתגברו או יתבגרו?

אם יתגברו אז- על מה?

אם יתבגרו אז- למה לעזאזל זה לא קרה עד עכשיו?!

פעם חשבתי שגיל ההתבגרות מתחיל להיגמר בגיל 18, לא מתחיל מחדש .

אני מאוד מקווה שלא ימשיך..

עוד שיחה אחת כזאת ואבדתי .

בעז"ה.

אני מקווה מאוד שיש לו מטרה לעניין כי אם זה חוזר על עצמו אני באמת אצרח .

לפני שהכרתי אותה הסתדרתי עם האופי שלה.. הדיבורים בהתחלה היו סתם דיבורי כפירה די מוזרים והיו גם רמזים למה שמתחולל בראשה אבל לא ברמה הזאת.

ושרדתי את זה וגם הגבתי לה לחלק..

מה שידעתי ויכולתי, גם לי יש מה להעמיק בנושא האמונה.

הייתי איתה טיפה בקשר כי בכל זאת אנחנו באותו חדר וקשה קצת להתעלם מהעניין..

זה בהחלט מדהים אבל לפעמים גם יכול לתקוע..

גם אם היא תשתנה יהיה לי מאוד קשה איתה.

אבל כרגע זה לא משנה לי כי הסבירות שאשאר איתה בקשר לאחר השירות הוא די קלוש .

למען האמת בקשר אליה היה לי ממש מזל-

היה ערב אחד שחברה שלי אחרת מהדירה אמרה לי שהן הכינו ארוחת ערב יום לפני ובאמצע היא פתאום גילתה שההיא מהחדר שלי לא מטבילה כלים והיא אכלה מהאוכל שהתבשל..

אז למזלי זה היה לפני שהוצע גם לי אוכל ממנה אז ב"ה לא אכלתי אוכל מכלים לא טבולים.

נ.ב

אז טעית יש רשימת פורומים 

מלאה פה>>>>> /Forum/Forum.aspx/t592120#7178015

איך זה טעות חישוב?

אתה לא יכולת מלכתחילה לחשב ממתי אני בלנ"ו..

זה בסדר אותי פשוט הרוב פה מכירים ויותר מתשעים אחוז יודעים לפחות את השם הפרטי אז אני בסדר עם זה .

התחלתי בפורום מתמודדי חידון תנך ודי מהר הגעתי לנוגה, נסיופ, וכו'.

לפה גם הגעתי בגיל 15 אבל די מהר ברחתי.. ולא כי לא התעניינתי.. זה לא כל כך התאים לפורום אז .

רוב מי שאומר בל"חית מדבר על לחץ, ולחץ הוא שלילי והוא יוצר דברים לא טובים, לכן אני נגד ההגדרה הזאת.

לא חשבתי שאתה חושב שיש בזה דבר רע, גם אני לא חושבת שזה דבר רע לרצות להתחתן בגיל 18-19, אבל זה כן רע להיות לחוץ על זה..

לחץ זה לא בריא .

להה.. אנחנו לא כאלה, אנחנו בתחרותיות בריאה

גם אם זה לא משקף במציאות את "הצפיות" מבנות עם חצאית ארוכה,

הכי חשוב שהשאיפות והרצונות קיימים, וזה כבר דבר גדול..

נכון.. זה אף פעם לא נעים שמתייגים אותך בתור משהו, אפילו כשזה משהו טוב.

*יתבגרו, טעות שלי.

חח פעם גם התחתנו בגיל 12, אפשר להחזיר את גיל ההתבגרות ל-18 ואת החתונה ל-12

מה שכן. אם תגיבי בקיצוניות כזו, הן בטוח יבהלו אח"כ ולא יעשו את זה יותר :O

אז מה השתנה? אותו מקרה שהיה השבוע? או שעם הזמן התחלת יותר להכיר את הצד הזה שבה?

נכון.. גם זה עלול להפריע.. למרות שאם היא תשתנה אני בטוח שמרוב שמחה תפתחי אליה..

ב"ה איזה יופי שככה יצא, באמת זה אתגר רציני בדירת שירות כל העניין של האוכל.. איך את מתחמקת מזה בדר"כ?

תודה על ההפניה

לא חישבתי את הזמן בלנ"ו אלא בכללי בפורומים. אז יפה שכיוונתי!

מגניב, בהחלט מסע רציני..

נכון מאוד.. אולי באמת צריך להחליף את הביטוי ל"בשל" בחורה שרוצה להתחתן, וזה גם קשור כי זה כולל את המילה בשל, בשלות! 

אגב, בגלל שהעלת את זה קודם אז ספרתי, את יכולה לשים את הפוסט האחרון שלך בראש הרשימה,

הוא עקף את הקודם במס' הסמיילים

בס"ד

תחרותיות בריאה?

יש דבר כזה?

השאיפות בקשר לדברים מסוימים.

יש דברים שאנשים מצפים מבנות כמוני ואני לא חושבת שאלו דברים שיקרו..

אולי כי אני לא יודעת מה הסיבות להם או כי אני לא מאמינה בהם.

אני חושבת שהרוב פה יעדיפו להשאיר את המצב הנוכחי..

חתונה בגיל 12 לא קורצת פה להרבה

גם לי לא

חח אם אצרח?

יכול להיות מגניב. לנסות? 

או לפרוץ פשוט בבכי...

זה היה השלב הבא..

מה שעכשיו גורם לי לדחייה ממנה זה המקרה השבוע אבל כבר מלכתחילה ידעתי שהיא לא הסגנון ושאני לא אצא איתה נגיד או משהו כזה..

אני אפילו לא יכולה לתאר איזה קצוות אנחנו.

אם היא תשתנה כשעוד אכיר אותה אז אולי..

אבל לא נראה שזה עומד לקרות .

היא לא מעוניינת בשינוי, טוב לה עם זה..

בדרך כלל אני אוכלת בחד פעמי שאני מביאה מהבית, מבשלת בכלים שלי, לא אוכלת אוכל שבושל בכלים אחרים..

אז מסתדרים.

אה ובמיקרוגל אני לא משתמשת..

בהחלט שכוייח! עברת בהצטיינות את כיתה א'

ואפשר לומר שרציני.. היו כמה צחוקים באמצע

שנון שנון.. עכשיו נראה אותך מכניס את זה ללקסיקון של כל כך הרבה אנשים שתקועים בלחץ

אתה לא באמת ספרת נכון?

אני מתלבטת אם משעמם לך או שזה באמת סיקרן אותך...

סוג של "קנאת סופרים תרבה חכמה".

יכול להיות שזה רק זמני ושזה באמת יתפתח, לפעמים רק בדיעבד אתה מבין 

שדברים שחשבת שגדולים עליך/לא קשורים אליך בכלל הופכים למציאות.

חח אל תדברי בשם כולם, שמא תופתעי

עכשיו זה לא חכמה לומר, השאלה מה חשבת על זה בגיל 12!

ממש לא, צרחות ובכי של יהודיה זה אף פעם לא טוב.

אל תהיי כ"כ בטוחה, הרבה שינויים קורים בהפתעה. אמנם זה לא כ"כ שכיח,

אבל ב"ה יש הפתעות.

ב"ה.. לפחות בקטע הזה הסתדרת טוב, חוץ מהמיקרוגל. זה מבאס לא לאכול אוכל חם.

אצלנו בכיתה א' שלטנו כבר בלוח הכפל!

אני מתחיל בקטן.. את מוזמנת לעזור לי להפיץ!

ספרתי בטח ספרתי.. מישהו צריך לעקוב אחרי העובדות שאת ככה זורקת לאויר.

בס"ד

אבל אם אתה נהנה ממנו אני מרשה לך..

או שהם פשוט לא אמיתיים.

לא כל דבר שאנשים מצפים ממני הוא נכון.

בסופו של דבר אנחנו מונעים מאוד מדעות קדומות..

אני אופתע?

אפשר לפתוח שרשור גם על זה ולראות מה יהיו התגובות

היו פה כמה כאלה בעבר אם אני זוכרת נכון..

בגיל 12 לא חשבתי על חתונה ב"ה

בגיל 14.5 התחלתי .

דווקא "אלוקים לא משיב ריקם דמעותיה של בת מלך"..

הדמעות שלי שוות די הרבה .

אני מאוד מקווה שאופתע..

זה בהחלט ישמח אותי לראות שהיא משתנה ומבינה מה הדרך הנכונה [אני נשמעת כמו מסיונרית ].

יש גז אז יש אוכל חם..

אני פשוט מטגנת שניצל תירס במקום לחמם ואני מוציאה לחם לילה לפני כדי שיפשיר .

אצלי בכיתה א' רק ידעתי לקרוא אבל לא חשבון..

מעולם לא ידעתי את לוח הכפל בעל פה.

פיתחתי לי שיטות לחישוב מהיר

טוב נו אעזור לך..

אני אוהבת אתגרים.

נראה מה ייצא מזה

"ככה זורקת לאויר"??

יש לך עוד את העוז לומר לי "זורקת עובדות לאויר"??

אני עם יותר פז"מ ממך בחור צעיר!

, לתקוף בטענות חסרות בסיס כשאין מה להגיב לטענה מנצחת. נו באמת

נכון. זו באמת האפשרות השניה ההגיונית גם כן. אבל כמו שאמרתי קודם,

טוב שאלה הדעות הקדומות ולא אחרות. זה גם סוג של מגן מפני גורמים שליליים

שלא מתקרבים לאדם כשרואים איך הוא נראה.

חח באמת מרתק. ועוד יותר מרתק היה לפתוח על זה דיון לפני 100 שנה,

אולי הממוצע אז היה אפילו יותר נמוך מ-12.

אם את זוכרת את החצי של ה-14, כנראה שבאמת התחלת לחשוב על זה ברצינות ;)

שוות הרבה, אבל כואבות!

אמן!

חח זה ממש לא רע להיות מסיונרית כזאת, לכי על זה.

נשמע מעניין.. חושפת אותן לציבור?

את לא מספיק בוטחת במוצר שלך אז את גם לא תצליחי לשווק אותו..

אין לך יותר פז"מ ממני כי את לא בצבא, מושגים צבאיים הם צבאיים

בס"ד

זה לא עובד!

וזה טיעון שויצרי להחריד

נכון, זה מגן.

אני סתם לפעמים מתחרפנת מהסטיגמה .

אבל זאת רק אני

תמיד טענו שאני מיוחדת .

נו אז קדימה, אתה בונה מכונת זמן?

ואם הממוצע אז היה פחות מ12 אז זה כבר באמת מוגזם

לא שיש לי משהו נגד רבקה אימנו אבל בתור הוראה לכלל זה נראה לי מחריד .

חח אני יכולה לדייק לך אפילו יותר..

14.9 חודשים.. 

זה הזמן שבו התחלתי לחשוב על זה בצורה ממש רצינית

ומי אמר שכאב הוא רע?

מסיונריות זה רע בכללי..

זה שטיפת מוח .

אבל אין לי בעיה להגיד לה מה לדעתי נכון.

רק שיש לה גם דעות מוזרות על זה:

היא: "איך את יכולה לומר שמשהו נכון או לא נכון? מה את אלוקים? הגיע הזמן שתפתחי את הראש שלך"

היא: "את חושבת שרק הדרך שלך היא הנכונה?"

אני: "כן. זאת הסיבה שזאת הדרך שלי.. כמובן לא בעבודת ה' אבל במצוות כן".

היא: "את לא יכולה לומר שהדרך שלך היא הנכונה, את בת 18, אסור לך שיהיו לך סימני קריאה, את צריכה לחיות רק עם סימני שאלה".

וכן על זאת הדרך.

משהו הזוי.

חושפת אותן לציבור?

אני לא מצליחה לחשוף אותן לעצמי..

זה משהו מוזר שקורה במוח הקודח שלי

אולי פעם כשאפתור תרגילים אשב ואראה מה באמת הדרך שלי לחישוב מהיר..

כשאגלה אגיד לכם בכיף .

מאיפה לך? אולי אני ממש מעולה בשיווק?

פחח חצי מהמושגים הצבאיים נהיו כבר אזרחיים

זו התקדמות יפה!

חח אם את אומרת, אבל מזה ספציפית יש הרבה אנשים שמתחרפנים

מכונת זמן זה פאסה, אני מתכוון לחשוב על משהו הרבה יותר מתוחכם.

הכל שאלה של מה היה אז. היום גם 12 נראה הזוי, אבל לא לפני הרבה זמן זה היה נורמה.

חח את גם חוגגת את זה כל שנה?

זה הכאב שאני מכיר. מכירה כאב כייפי?

הכל שאלה של איך עושים את המסיון ולאיזו מטרה..

באמת נשמע דיון קצת עקר, שאין כ"כ עם מי לדבר, חוץ מסיסמאות.

כל האומה כולה מחכה!!

נו בידיוק בגלל זה הבאתי כלל שיווקי הפוך ממה שאמרת.

יש מגמה חדשה להחזיר אותם לצבא במסגרת הקיצוצים..

בס"ד

שויצרי מלשון שוויצר, לא שוויץ

מה אכפת לך לפרגן שאני מיוחדת?

נו באמת..

אני יודעת שיש הרבה אנשים שמתחרפנים מזה

אתה זה שהתעקשת שזה דבר טוב.

כמו מה?

וזה היה נורמה במקומות מסוימים..

בארצות אשכנז מזמן זה כבר לא נורמה.. .

ובתימן עד היום נראה לי זה נורמלי

חח אני לא חוגגת את זה כי זה יותר עצוב ממשמח, אבל נזרום...

כאב הוא לא כיפי, אבל זה לא אומר שהוא לא טוב..

הוא לא אידיאלי ואני לא אגרום לעצמי כאב בכוונה [בדרך כלל] אבל אם הוא מגיע הוא גורם לדברים טובים אם יודעים להשתמש בו..

אבל כל מסיונר יגיד את זה ויצדיק את מעשיו.

וזה דיון עקר ברמה פסיכית. באמת שעמדתי בהלם..

היא גם לא ענתה לי איך הגיל קשור, הרי אם התחלתי להתבגר בגיל 12 ולא בגיל 14 אז הגיוני שאסיים לפני האחרים..

וגם אם לא, לא מן הנמנע שאגבש לי כבר דרך..

קיצור היא הזויה.

אם לאומה כיף אז סבבה, שתחכה

אבל אם אני ממש מעולה בשיווק אני אצליח לשווק כל דבר.

כמו שחקן שמגלם דמות שממש לא דומה לו

יש מגמה גם להגדיל את תקציב הבטחון אז אולי לא יהיו קיצוצים..

ומה אתה לוקח לנו מושגים?!

בס"ד

וגם אמרתי למה אני לא אדבר איתן על זה..

והתקלה בשירות לאומי היא הצורה בה מחלקים אותנו ובה המערכת העובדת.

בס"ד

אמרתי כבר שיש גם צדדים טובים בשירות לאומי.

חוץ מזה שדיברתי על חלק מאוד מסוים בשירות לאומי..

ואני מדברת על צורת התנהלות, לא משליכה ממקרה פרטי על כולם.

ואיפה בכלל רשמתי שזאת הייתה טראומה בשבילי?

זה כאב לי, זה הציק ךי, זה חרה לי, זה שיגע אותי, אבל ממש לא גרם לי טראומה, זה בסדר..

ואת יכולה לקרוא גם רק את הדיון עם "מתת", הוא די מתמצת [סוג של מתמצת ] הכל..

אני לא חושבת שיש *משהו* שיכול להכין אותך לחתונה, כמו...חתונה.

הטיעון הזה הוא טיעון של דודות

לא כתבת את זה בצמ"ע אז אני לא אכתוב לך את כל המשנה שלי על תרומה למדינה, אבל -

אני שירתתי שנתיים בשירות לאומי במקום חילוני, בכשרות בד"צ מהודרת. מאוד מאוד חילוני.

למעשה, אני הייתי הדתיה היחידה שם.

אז קודם כל, זה תלוי בך ובמי שאת. זה תלוי במה שאת מחפשת ורוצה וגם במטען שאת מגיעה איתו.

בנוסף לתקן עצמו, גרתי בדירה עם בנות מכל הסוגים; הן לא היו חילוניות, אבל הן היו מאוד מאוד מאוד שונות ממני. בעיקר מבחינה דתית, אבל גם בסיגנון. היה לי קשה וזו התמודדות לא פשוטה בכלל.

לענ"ד זה ממש לא נכון לומר שמי שלא רוצה לשרת בתקנים של חינוך או רווחה נידונה לשנתיים של חיים עם חילונים.

זה תלוי כמובן דרך איזו אגודה את משרתת, אבל בעיקר בך.

אם את משרתת דרך אגודה דתית הרבה פעמים יש עזרה בעניין הזה.

אני הלכתי למקומות שעושים לי טוב, לשיעורים, למדרשה לפעמים, אבל זו לא הפואנטה.

בעולם יש כל מיני סוגים של בני אדם, רובם -- שונים ממך. זה מאוד עניין של מה את עושה עם זה ואיך את נותנת או לא לדברים להשפיע עלייך. אני מסכימה איתך שזה לא קל ולא לכולן זה מתאים.

לי היה כיף, ב"ה. למדתי מהם כל כך הרבה על החיים ועל עצמי ואני חושבת שגדלתי מזה מאוד.

אני חושבת שאם לא טוב לך, את לא צריכה להיות שם. זה נשמע ממך שהבעיה היא גם טכנית (כשרות וכו'). אם הרכזת לא מועילה בעניין, חפשי משהו אחר ובשום אופן(!) אל תעשי צעדים בגלל מה שיחשבו עלייך. יש עוד תקנים ויש עוד אופציות. לא רק בחינוך.

שירות לאומי לא עושים כדי לנופף בו (בפני מי?), אלא כדי לתרום למדינה שאני חיה בה ואוהבת כל כך כל כך.

אני כאן אם את רוצה לפרוק עוד או כל דבר.

בהצלחה!

בס"ד

שאני יכולה לכתוב מלא, ולנסות להעביר מלא, אבל בלי להכיר אותי ואת ההיסטוריה שלי יהיה לכם קשה לקבל  תמונת מצב..

אין לי בעיה עם סגנונות שונים, אין לי בעיה עם רמה דתית שונה, ואין לי בעיה לחיות בחברה מגוונת.

יש לי בעיה עם בנות שאין להן גבולות, בעיה ענקית.

וגם אין לי בעיה להתמודד, אני לא מחפשת חיים קלים.

אני משרתת דרך האגודה להתנדבות. כמובן במסלול הדתי שבאגודה הוא לא ממש דתי במחילה.

יש הבדל בין לנסות לא לתת לדברים להשפיע עלייך לבין לנסות לשנות.

דברים מחלחלים, אי אפשר להתנגד לזה.

אז יש סוג דיבור מסוים שאני אסבול כי ככה העולם מדבר.

ויש סוג דברים מסוים שחד משמעית אני לא מוכנה לסבול.

ואלו דברים שמלכלכים את הנפש ומלכלכים את המחשבה.

מעבר דירה זה דבר שנשקל ונפסל כי יש לי חברות בדירה, בחדר זאת הבעיה [ולא, אין חדר פנוי], ואין בי שום רצון באמצע השנה להתחיל ליצור קשרים בדירה אחרת.

עזיבת התקן לא באה בחשבון כי זה משהו שאני אוהבת ואם לא הייתי מוצאת אותו לא הייתי עושה שירות, הייתי מאוד קרובה לפשוט ללכת ללמוד.

אין עוד דברים שמתאימים לי.

אני לא עושה שירות לאומי כדי לנופף בו, אמרתי שאנשים מנופפים בו כשמדברים על חתונה, וזה מגוחך. בעיניי לפחות.

וזה עובדתי שמי שעושה משרדי ברוב המקרים תצא עם בנות פחות דתיות.

ובחלקן גם לא עם ערכים נשגבים.

ואמרתי כבר שם שאני יודעת שאני מכלילה ואבהיר זאת שוב- אני מכלילה! יש יוצאות דופן כמו בכל דבר.

[כמובן שבאגודות כמו עמינדב שיש להם בדיוק תקן משרדי אחד בירושלים הייתי נופלת על בנות נורמליות כי כל השאר זה חינוך ורווחה. אני מניחה שכולם הבינו שאני מתכוונת לאגודות אחרות ואם לא אז אני מקווה שזה הובן עכשיו].

ותודה על התגובה

וגם הוא לא תמיד יסבול את איך שאנחנו מתנהגים

זה מעולה שיש לך חברות בדירה.

שוב, לענ"ד זה לא נכון שרק בתקנים של חינוך ורווחה יש בנות דתיות.

במידה ואת לא מעוניינת לעזוב, אז כדאי לדבר עם הבנות ולנסות להגיע לגבולות טכניים מסוימים.

בהצלחה!

וגם -

אל תקחי קשה את השרשורים פה על שירות לאומי. לתחושתי הם הכי לא משקפים את המציאות...

לי נראה שרוב הבנים יותר יעניין אותם מקום המגורים (הרחוק) שלך, מאשר השירות הלאומי שלך.

עוד שנתיים אף אחד לא ישאל אותך מה עשית בשירות ואם עשית בכלל.

הייתה עכשיו נשואה או מאורשת...

אין לי הרבה מה להגיד

חוץ מזה שהקושי שלך נשמע לי הכי הגיוני בעולם

ואת צודקת במאה אחוז

זאת לא סתם קטנוניות

הסיטואציה היא לא פשוטה בכלל!

כשהפערים הם כ"כ גדולים,כשאת נאלצת לשמוע דיבורים שצורמים לך באוזן וכו..

את ידעת לפני כן שזה הולך להיות ככה?

בס"ד

ידעתי שבאגודה וברוב האגודות למען האמת, מחלקים את הבנות לפי סוג התקן.

כשהייתי אמורה להיות בעמינדב הייתי רגועה כי אין להם כמעט משרדי בירושלים ככה שהייתי נופלת על בנות של חינוך שהן טובות.

כשהעבירו אותי לאגודה ידעתי שאהיה עם משרדי וידעתי גם שבאמת הרבה מהמשרדי הוא לא בסגנון שלי..

בתחילת שנה היה סבבה כי הבנות שאיתי בחדר היו דווקא בסדר גמור.

אבל שתיהן עזבו ולפני חודש באה חדשה ולפני שבועיים עוד אחת ושתיהן יחד הן לא ממש הבנות שמומלץ לבת דתייה לשמוע אותן..

גם אם הבת הזאת לא תמימה וד"ל.

הייתי בדירה מאד דומה. ועם קושי מאד דומה.

ואני יודעת שזה לא קשור ליכולת הכלה או יכולת הבנה של השונה-

היו לי חברות חילוניות עוד לפני השירות. 

אבל כשזה בתוך החדר, ואין לאן לברוח וכשזה פוגע בי אישית (כשרות לדוג') זה מאד קשה.

אני ברחתי משם (בין השאר כי חוץ מהעניין הדתי גם העניין האנושי שם לא היה משהו)

אבל אם הן לפחות נחמדות בתור בנות אדם אז אפשר גם להתסדר איכשהו.

שולחת לך המון כוחות והמון סבלנות!

 לא קראתי הכל אבל אפשרי להחליף מקום  שרות

אולי אפשרי רק  דירה אם השרות עצמו נראה לך... 

למה רכזות מחליטות לך איפה לאכול?? 

ועם מי תהיה בחדר? 

לפעמים יש הרבה בנות וחדרים ואתן מחליטות. 

ב"הצלחה רבה! 

צריך רק פעם אחת או פעמיים ש"תבהירי" לבנות מה הציפיות שלך מהדירה ומהן הגבולות האדומים שלך, שעליהם את לא מסוגלת לעבור, ואל מסוגלת להבליג - ואחרי פעם או פעמיים הם כבר יקלטו. אם לא, גם פנייה "עצבנית" לרכזת שתעשה את העבודה פעם אחת, אמורה לעזור לבנות להבין שיש גבולות לכל דבר.

ואת יודעת מאיזה מקום אני מדבר, ושאני יודע קצת מה את וכו' - וגם בנוגע למקום עצמו... - אז כן, זה לא נעים. מודה. לגמרי לא נעים. אבל זה נצרך. אם צריך פעם או פעמיים דיבור "קשה" כזה עם הבנות כדי שיתעשתו (וזה יכול להגיע עד כדי הכנסת בנים לדירה כאשר זה כמובן אסור באיסור חמור - ולך תהיה ההתלבטות העצומה מה לעשות אז. אם זה עדיין לא קרה. הדברים ידועים ומוכרים מאוד) - אז כדאי שהדיבור הזה ייעשה כמה שיותר מוקדם במשך השנה ולא מאוחר, כי סתם מפסידים זמן.

וכמו שאמרתי לך, את תמיד יכולה לפנות בבקשת עזרה, כמו שאת יודעת יש לי דרכים למשוך בחוטים שם למעלה

בס"ד

גם עכשיו לא חושבת שזה יהיה לי נעים.

אלו לא בנות שהן חברות שלי ואני פתוחה איתן..

וגם בדירה שלי אין סלון או משהו שהן יכולות ללכת לדבר שם, יש רק את החדר אז בכלל לא נעים לי.

פניתי לרכזת כשהבנתי שאין הרבה ברירות והיא אמרה שהיא תדבר איתה..

אני לא יודעת אם היא עשתה את זה וגם אם היא תעשה את זה אולי היא תפסיק לדבר ככה אבל יש לה המון דברים שפשוט לא מתאימים לי, מבחינה דתית כמובן.

אני פשוט לא רואה אותנו מסתדרות.

אז כרגע אני פשוט רוב היום בחדר של חברות שלי וישנה בחדר שלי..

בנים? |מגחכת במרירות|

בוא נגיד שמזה כבר התייאשתי.

זה ידוע שמכניסים בנים לדירה שלנו.

הייתה פעם אחת שאני מאוד מקווה שלא תחזור על עצמה, שבן ישן בחדר שלי [לא הייתי שם, הייתי אצל אחותי אותו לילה והגעתי בבוקר וגיליתי אותו], זה באמת לא היה בסדר ואני מקווה שהיא לא עושה את זה שוב.

זה גם אסור מבחינה הלכתית, זה ייחוד גמור לכל הבנות בדירה.

אבל בקטע הזה אני גם לא כל כך מחזיקה מהרכזת..

היא יודעת שהן מכניסות ואפילו מתבדחת איתן על זה..

מניחה שאם היינו מספרות על הבן שישן אז היא הייתה נוקטת צעדים אבל לגבי הכנסת בנים היא לא ממש עושה הרבה..

ותודה גם אבא שלי הציע לפנות לראשים שם למעלה...

נראה לי בסוף השנה אני אכתוב מכתב לאגודה על כל מה שהיה.

בס"ד

ובתקן ממש נחמד לי וזאת גם עבודה מענינת [אני עושה בתחום של הגיור הממשלתי. אחד הנושאים הכי מרתקים שפגשתי].

ומדרשה זה פחות הקטע שלי , פחות מתחברת.

אני הולכת לשיעורים במכון מאיר..

ולימודים שנה הבאה בעז"ה

החלטתי שמיציתי את נושא השירות והגיע הזמן לחזור הביתה ולא לעשות שנה שנייה.

ואני חושבת שטראומה נגרמת לבנות מסוימות, רוב החברות שלי שעושות שירות לאומי מאוד נהנות ושמחות בזה..

אז לא יודעת כמה אפשר להגיד שזה עושה טראומה.

בטח לא אם לא עורכים סקר ושאלונים וכו'.

אולי מישהו פעם יעשה על זה עבודה אקדמאית ויחקור את העניין, זה יכול להיות מעניין..

לפירוט תפני אלי באישי.

חבל שסתם תסבלי. דברים שלא צריכים להיות - לא. צריכים. להיות.

ויש לך זכות לעמוד על זה. ובת שלא עומדת בכללים - היא זאת שתעוף מהשירות ולא את.

תאמיני לי שאנשים מעריכים בסופו של דבר אנשים כנים שעומדים על האמת שלהם.

בנים לא צריכים להיות בדירה.

סיגריות לא צריכות להיות בדירה.

אלכוהול לא צריך להיות בדירה.

אם תעמידי את זה כקו אדום מבחינתך - אפילו לא את עניין הכשרות, כאשר כמו שאמרת הבאת כלים מהבית - רק הדברים שכתבתי למעלה, בתוספת עוד התנהגויות כאלו ואחרות - ותבהירי חד משמעית פעם אחת לבנות שאת כבר לא יכולה להבליג - הם  תהיינה חייבות להתעשת.

תאמיני לי, לרוב זה עובד בסוף. וכן. אם צריך - אז גם "להלשין" לרכזת על הבן שישן.

אני יודע שלא נעים לך - זה פשיטא, אני מכיר את זה עם חברים - אבל זה לא אומר שאת צריכה להתייאש מלהבהיר להם. פעם פעמיים לא נעים - ואז הרבה יותר נעים במשך השנה...

בס"ד

וממש לא חייב אותן בשירות לאומי.

ב. עדיין לא הבנתי איפה לעזאזל נכנס דרך ארץ.

את באמת חושבת שזה עושה אותך טובה יותר?

בס"ד

אני עושה שירות לאומי.
זה לא היה מובן בשרשור?!

לאיית את זה?!

הגודל של המחוייבות המוסרית שונה לחלוטין,מי הציב את הפרמטר שצריך לצאת מנקודת הנחה שבגילאים מסויימים צריכים כולם לשרת את המדינה בפרוטוקולים של א' ב' ג' ?,זו נורמה חברתית שלא כולם חייבים להסכים לה.אין כאן שקילות מהותית לפיה ברור מאליו שכולם חייבים לתרום למדינה בגילאים מסויימים תחת מסגרות מסויימות.

הצבא הוא צורך ביטחוני אובייקטיבי,ולכן אבין את הטיעון הזה בנוגע אליו (למרות שיש חולקים על הצורך בגודל הגיוס שיש כיום וכו',אני מדבר מבחינה עקרונית,בסגנון של אם צריכים אותך,עליך להשתתף במאמץ החברתי להגן על העם)

אדרבא אני וכולם בעד התנדבות ונתינה לחברה,ואני אישית לא הייתי נכנס לדיון זה אלא שיש כאן מימד ערכי שיכול להפגע במקומות מסויימים ובסוגיה של ש"ל וצריך להתייחס לזה,ולכן הפרמטר הזה ניצב במקומו ,ואין מקום להשוות למסגרת צבאית שחיונית לביטחוננו..

בס"ד

זה לא החוק.

את אמרת "חובה", חובה זה על פי חוק.

על שירות לאומי אין חוק.

ואם הם מתים או נפצעים אז...?

במחילה מכבודם, ויש לי כבוד לחיילי צהל, אני לא רואה איך זה שאני עושה שירות לאומי בא במקום..

מה הקטע?

שכולם יעצרו את החיים?

איזה מין טיעון הזוי זה?

אם אחד עוצר אז השאר גם?

הם משרתים בצהל ואני מאוד מעריכה אותם על זה, אבל אני לא רואה פה משום כיוון הקבלה לשירות לאומי.

החוקים, רק שבעורמה פוליטית חכמה, במפלגות הדתיות והחרדיות של לפני עשרות שנים דאגו שהחוק יסוייג בכך שהוא יתחיל להיות מוחל רק ברגע שתהיה החלטת ממשלה על החלת החוק. 

אז החוק קיים. כבר עשרות שנים.

אבל ישיבת הממשלה שעושה את החלת החוק בפועל, לא התקיימה עד היום

אז זה סתם לצורך הדיוק, כי בדיוק - החוק כ-ן מחייב שירות לאומי לבנות שלא עושות צבא, רק שבתעלולים פוליטיים עדיין לא התחיל "לפעול".

ומה עם התורה, יש משהו מעליה?

"והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר"

ש"ל לא צריך להיות תחליף מקביל כדי להשתוות בכל מובן ואופן,הצורך בצבא הוא צורך של פיקוח נפש ולא מסגרת שמטרתה לתת לאדם כישורי חיים ובגרות (אומנם נעשה כתוצאת לוואי חיובית בחלק מן המציאויות).

מכיוון שזו מסגרת המונעת פיקוח נפש,היא הכרחית והיחס אליה הוא מחייב בהרבה,הצורך בש"ל משתנה ואינו בגדר חמור כ"כ של פיקוח נפש או חלק ממערך של פיקוח נפש לרוב העבודות,ולכן היחס אליו הוא בהתאם.

יש צורך להדגיש שדווקא השירות הצבאי היא מציאות שנמצאת על הקצה ולכן לא מאפשרת התפשרויות רגילות בגלל חומרתה,זה לא הופך שירותים אחריםללא חשובים (בלי להכנס בכלל למשבצת של שירות לאומי,אני מדבר על היסוד של שירותי האזרחות או התרומה לעם ישראל)  אלא שהם כן באים בפופורציה לצרכיו הפרטיים של האדם באופן יחסי,וזו המציאות הרגילה.

ב.לא נכון לענ"ד שהערת לה על מה שהיא כתבה וערערת כביכול על המקום של מה שהיא ראתה לנכון לכתוב כאן.הקשר הרעיוני הוא ברור ולדעתה היה מתאים

בס"ד

מה זה משנה לך למה כתבתי את זה כאן?

אני מכירה את הפורומים, זה בסדר, אני יודעת למה בחרתי לכתוב כאן וזה לא כי לא היו לי מקומות אחרים לפרוק.

ב"ה תאמיני לי שיש לי מספיק..

וסליחה?

שירות לאומי זה לא צבא, שירות לאומי זה התנדבות.

שירות לאומי אין לי שום חובה בחוק לעשות ואני עושה את זה מרצוני החופשי.

ותודה רבה, כזאת דרך לבגר אז אני מעדיפה לא להתבגר.

[לא שאני יותר מדי ילדה, ויכולים להעיד על זה כאן כמה אנשים, אבל נזרום איתך..].

יש להתמודד ויש להיכנס כבר למקומות שהם רעים.

ואף אדם דתי נורמלי לא צריך להיכנס מלכתחילה למקומות שהם רעים.

דווקא היו כאלו שניסו להרים את השטיח, אך דאגו להכניס גם אותם מתחתיו...

משעשע לראות איך אנשים נאחזים בקרנות מזבח הש"ל משל היה העמוד הרביעי עליו העולם עומד.

הש"ל קיבל את תהודתו רק בשל היותו מאפיין את בנות הציבור הדת"ל, מה שעוזר להגדרתן העצמית.

זה ותו לא. כל הבלה בלה בלה, הוא אכן בלה בלה בלה.

מי שאינה עוברת דרך התחנה ההיא, יש לה פגם גדול בייחוס שלה ה' ירחם.

צווארה של הפרה הקדושה הזאת קשה עורף (סטגידיש!), וממאן להיכנע בפני כל סכין, חדה וכואבת 

ככל שתהיה.

שלא עשו שרות לאומי או צבא, אבל תורמים בהתנדבויות אחרות,

 וכל כך הרבה אחרים שעשו רק כי חייבים, או בגלל שכולם עושים, או אפילו כי זה כיף להיות בדירת שרות וכי הם לא רוצים ישר להכנס לעולם הלימודים והעבודה.

כך שלא הייתי מודדת אגואיסטיות על פי זה..

ממליץ לך לקחת שיעור או שניים בסיגנון השיח הזה.

פשוט לטבוע בים הנופת צופים.

הרי הן רוצות לתרום.

דרך החשיבה הזו בעייתית בעיני מאחר ולא כל מי שמשרת בש"ל בא במטרה לטרום,ולכן יש כאן איזה שהיא הדבקת תגים שלא מורכבת מספיק ביחס למציאות.

הן לא חושבות רק על עצמן,הן מחוייבות להיות יהודיות,והן שומרות על עצמן.מאותה מחוייבות נובעת גם האכפתיות כלפי עם ישראל.

את רוצה שהן יפגעו בעצמן בשביל לעשות ש"ל ? מה ההגיון בזה ?

ממתי שמענו שהתרומה לכלל באה על חשבון הקרבה אישית חמורה ? אם לא בשל מציאות דחק של מלחמה ?

הדוגמאות הנ"ל אינן רלוונטיות משום שהעולם הערכי של בחורות דתיות יראות שמים גבוה משל הדוגמאות שהבאת בפשטות,ובשביל זה לא צריך להיות בקיא בתורה אלא להכיר בחורות יר"ש.

ולכן זה לא אבסורד,מובן שמי שהבאת כדוגמא לא יפגעו אם ישתתפו במסגרות כאלו (אגב,זו דוגמא קיצונית,האפיון של הש"ל לא מתבטא בבחורות לא יהודיות מגרמניה וערבים,זו דווקא מציאות של מיעוט).

תחשבי הפוך,בחורה יר"ש יכולה לשרת במסגרת כזו כאשר היא בקשר הדוק עם שאר המשרתים ? ,היא בהכרח תצטרך להקטין מעצמה רק בשביל ליצור איתם איזה שהוא שיח,כל שכן רמה חברית מסויימת שמתהווה באופן כמעט בלתי נמנע וטבעי.

את דווקא הבאת דוגמא מתאימה לבעיתיות במסגרת כזו.

נקודה נוספת היא האדרה של המושג הזה,ש"ל הוא לא הדרך היחידה להביע חוסר אגואיסטיות,לאו דווקא ששירות ממוקד של שנה יתרום יותר מאדם אכפתי כלפי הסובבים אותו וערכי כלפי העולם בדרך הילוכו,ולאו דווקא בתרומה למסגרת מסודרת בקצבת שנים.

כמה חסרים אנשים כאלו בעולם ? כמה אנו מייחלים לחברה רגישה יותר ?

לחילופין, כל תרומה למסגרות כאלו ואחרות שאינן מסודרות במסגרת של ש"ל.

בלי להתייחס לבעיתיות שמביעים ביחס לש"ל,הרי שאין מקום להפוך אותו לציון דרך הכרחי שמעיד על האכפתיות של האדם או העדרה,בהתאם.

שהרי יש פרמטרים שונים לאדם שמחליט שלא לשרת במסגרתה שאינן חוסר אכפתיות

שלא הכללתי את כלל המקומות שבהן משרתות בנות שירות(בלי להכנס לסוגיה העקרונית של ש"ל),וכן הבעתי התנגדות לתיוג של מי שבוחרת שלא לשרת משום בעיה ערכית במקום כאגואיסטית, הערתי גם על היחס להקרבה במובנים כאלו בהקבלה או שבירת ההקבלה לשירות צבאי שהינו שירות של פיקוח נפש.זאת ותו לא

מה שכתבת לא קשור לדברי ,אני לא הגורם המשפטי שינתח את מהלך חייך ויגיד לך אם את חוטאת,אני גם לא מכיר אותך.אחריותו של האדם להיות אובייקטיבי ולבקר את עצמו,תוך אוזן קשובה אך מרוסנת לסביבה.זו הרמה העקרונית לפיה לא יתכן שאגיד דבר כזה ביחס למציאות הזו,ומצד שני לא אצדיק מה שאני לא מכיר וזה מובן

בס"ד

אחת הסיבות שאפילו לא טרחתי לבדוק את התחום למרות שהוא גם מאוד מעניין אותי.

בס"ד

יש בעיתיות גם למי שבאה לתרום וממש לא לחפש חתן.

לא תמיד אנחנו יוצרים את הבעיתיות או נכנסים אליה במודע.

את חושבת שבמשרד אין בעיות?"\

בס"ד

הכל עניין של כמה בעיות.

במשרד שלי ב"ה אין כמעט בעיות מבחינה דתית.

"הכל סובב את האשכנזים". 

אני הייתי בורחת מזמן...

בנושא שהוא חשוב לי, שהוא ציפור נפשי -אני לא אקח סיכון בשום אופן!

בס"ד

חבל שאת לא פתוחה לראות בנות מדהימות, צדיקות ומאוד אלטרואיסטיות ששירות לאומי לא התאים להן בדיוק בגלל הסיבות שאמרתי..

חלקן בגלל עוד כמה סיבות אבל גם בגלל הסיבות האלו.

חוץ מזה שיש רבנים שמורים לא לעשות שירות, זה דבר מאוד מקובל היום.

בס"ד

בסך הכל אמרתי שאי עשיית שירות לא מעידה בכלום על אופי הבת.

וזה שאין תנאים למי שמתחתנת לא היה שיקול בשבילי בעניין של חתונה

יש דרכים להתגבר על זה ויש לי חברות נשואות בשירות לאומי.

לא הייתי הופכת את זה לאידיאל אבל בעיקרון..

[לי אישית יש שיקולים אחרים למה לא לצאת בינתיים..]

למדינה לא היה קורה כלום אם הייתה יולדת שנתיים אחרי....

בס"ד

אני בהחלט יכולה להתחתן עם מישהו שהכשרות אצלו דיד ומה לשלי.

ב. איפה בכלל נכנסת ההשוואה?!

בעלי יטביל כלים?
לא יערבב בשר וחלב?

יאכל דברים רק עם חותמת כשרות עליהם?
יאכל במקומות רק עם תעודת הכשר?

אני לא מדברת על קטניות בפסח כן או לא.

ואני לא מדברת על חלב נוכרי כן או לא.

בס"ד

רק צריך להתרגל למנהגים שונים.

גם אני אוכלת בחד פעמי ומבשלת בכלים שלי, אמרתי שלא?

ואיפה למען ה' ראית שאני לא יודעת שיש חילוניים בעולם ואפשר לדבר איתם?!

אלוקים, אנשים פה לפעמים ממש מתסכלים אותי..

אתם מסיקים מסקרנות פזיזות ומאוד מטומטמות במחילה.

בס"ד

את פשוט לא הראשונה שמסיקה עלי מסקנות מהשרשור הזה וזה די מציק.

בס"ד

משבר חנוכה זה שנמאס מהשירות ומהדירה ורוצים לזרוק הכל.

אני נהנית בתקן ומדברת על קטע דתי בכלל.

זה לא קשור לחנוכה.

למרות שהיא באמת הזכירה לי קצת את היוונים..

בס"ד

יש פה מלא תגובות שהסברתי את עצמי והסברתי שזה לא קשור ושיש גבולות.

אם את אדם דתי ואין לך גבולות גם ביחס לחילונים אז במחילה, מצבך קצת רע...

ואני לא אחת שחיה בבועה וגם לא באתי מבועה.

ואני יודעת מה זה משבר חנוכה.

אמרתי חנוכה לא פשוטו כמשמעו.

לא קראתי את הכל וברור שאני לא קולעת בצורה זו לכל מה שנאמר לעיל. אבל לדעתי- המקום ממנו צריך לשאוב את החינוך הזה, וכל חינוך באשר הוא- הוא ממסגרת חינוכית או משפחתית/חברתית. לא מדעה גורפת של כלל האוכלוסיה או פרי מוחם של יוזמי השירות לאומי. משרות לאומי לא צריך ללמוד איך להיות ישראלי- תהיה יהודי טוב ואז תהיה הישראלי ההכי שיש!!!!

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

איך יודעים מה צריכים כדי להקים בית?

יש לי הרבה רצונות ושאיפות וכו', אבל אף פעם לא באמת הייתי נשואה כדי להבין מה אני צריכה בבעל..

זה תהליך שמתחיל בזהות שלי ובערכים שחשובים לי ואיך יראה הבית שאני רוצה להקים, ואז מתוך זה בפגישה מבררים האם יש מכנים משותפים, האם יש מציאת חן

לא באמת אפשר לדעת בלי ניסיון

וגם כשיש ניסיון אנשים יכולים לטעות בבחירה שוב

באופי ובהרגלים מהבית. כי הרבה מהרצונות והצרכים שלנו טבועים בנו מתוך הרגלים שרכשנו בבית ההורים בשנות ילדותינו ובגיל ההתבגרות, ועיצבו את האופי שלנו.

ברור שיש את הדברים המאוד בסיסיים:

התאמה באורח החיים הדתי וההשקפה הדתית, מציאת חן פיזית ורגשית, הרגשת משיכה ותשוקה מאוד כייף לנו ביחד ויש געגוע וחוסר כשלא נמצאים ולא מתראים כמה ימים…

היכולת לנהל שיחה פתוחה, מקשיבה ומכבדת, בייחוד בזמנים של חוסר הסכמה

ויש נושאים שעלולים להיות יותר מורכבים בדרך להחלטה, ומקור לספקות וחוסר ביטחון מה יקרה בעתיד:

מצבים רפואיים ידועים ומחלות כרוניות, האם יש שקיפות מלאה בקשר הזוגי או שיש הרגשה שיש חורים מהעבר שלא ידועים, כסף - האם יש בטחון כלכלי להקמת בית ומשפחה, כלומר לפחות אחד מבני הזוג כבר יכול לפרנס בצורה סבירה, או שהפרנסה תלויה בניסים ונחיה בהתחלה מהיד לפה?

אם כל צד מבני הזוג מגיע מעדה ותרבות אחרת, אשכנזים מול עדות המזרח, עשויים להיות פערי מנטליות.

גם הייתי מכניס כאן את היחס של כל צד בנושא חלוקת אחריות במטלות היומיום, ניקיון, ואחזקת הבית. יכולים להיות כאן פערי מנטליות… הגבר למשל בא ממשפחה שבה האבא לא לוקח חלק בעול תחזוקת הבית ואצלם הכל האמא עושה, אבל אנחנו בדור אחר וכן רוצים שהגבר ישא בעול ובמטלות המעצבנות…

וחשוב לציין שכמה שלא נהיה סגורים ובטוחים בהחלטה, אחרי הנישואים, כשמגיעים לחיים המשותפים ביחד, בהכרח יצוצו דברים חדשים שלא יכולנו לבדוק אותם לפני הנישואים.

אבל כן נוכל להתמודד ולמצוא פתרונות, להכיל הבדלים ולבוא לקראת הצד השני, וגם פה ושם נושאים שלא נוכל לפתור באופן מושלם ונצטרך להתפשר.

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

אבל איך אני יכולה לדעת מה מהספקות באמת מוצדק?

מתמודדת איתן 🤔

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

יראה את הטוב במי שמולו, יבחר בו,

ובעצם יתחרט אח"כ על החבילה שהוא לקח על עצמו?

מה זה להכניס את עצמו לוודאות ואז לראות את הטוב? זה עובד הפוך. רואים את הטוב, נוצר חיבור ורואים פוטנציאל לצמיחה משותפת, ואז בוחרים.

ואם אח"כ יתחרט על הבחירה?

פחד ממחוייבות.

יש משהו עכשיו שגורם לך לחשוב שבהמשך לא יהיה טוב? פער שאינו פתיר בעבודה משותפת, בכוחות משותפים שאת כבר מכירה בשניכם?

אז למה לחשוש ממה שלא קיים במציאות?

פחד הוא דבר נהדר כשהוא גורם לזהירות בהתקדמות, אבל הוא דבר נורא כשהוא תוקע. (אגב, אלו שתי תגובות לפחד לא רק בפן הרעיוני. יש אנשים שכשהם נתקפים בפחד מאיום פיזי הם נדרכים ופועלים הרבה יותר טוב, בחושים מחודדים, ויש שמשתתקים ונתקעים במקום)

אז חדדי חושים, שהפחד יהיה פחד בריא שעוזר להתקדמות ולא תוקע.

החוש שהכי חשוב שיהיה חד הוא הראייה.

עין טובה.

לראות טוב. לחפש את הטוב. לדון לכף זכות, ובעיקר, להאמין בטוב. שהוא קיים, שהוא יכול, שהוא יגדל, והכל שואף אליו.

כי אלוקים טוב.

"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"

את רואה בו טוב? הוא עושה לך טוב? גורם לך להיות טובה יותר? הוא רואה בך טוב? ושניכם אוהבים טוב?

טוב מאד.

לא ודאות שאני כרכע בשיא הקשר ואנחנו תמיד בעננים, שברור לי שהוא הכי טוב.

פשוט הבנה שיש בסיס לקשר, בסיס משותף בשיח וערכים, ואמונה שעם הקשר הנוכחי ועם האישיות שלך ושלו אפשר להצמיח ולהפריח את הקשר מעלה-מעלה.

בסיס זה טוב

טוב.. תודה!

1. שנעים איתו וכיף ונחמד

2. שהוא מודע לחסרונות שלו ולא נרקיסיסט

3. שאין דברים שהם ווטו (לא כדאי להתחתן עם חילוני כי זה מורכב, זה בסדר להטיל ווטו על חסרונות אובייקטיביים)

לכולם תמיד יש חסרונות ובתוך הקשר מתגלים עוד חסרונות, ככה זה באופן טבעי. המטרה היא למצוא דבר עיקרי - הלב שלו, המילה שלו, המידות שלו, האמיתיות שלו, הרצון שלו - ועל זה לשים את הכסף

תקופה את מרגישה שאין לך חשק לראות אותו שכל דבר שהוא עושה מכווץ אותך

זה לא התלבטות זה לא זה ..

ואם יש משהו אחד שלא מסתדר לך זו התלבטות

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

צריך לפעמים להקשות עליו, להגיד לו להעלות רמה, ולדייק אותו. כלומר להעלות אותו על המסלול האישי שלך.

על מישהי שנפרדה מהחבר שלה בגלל שהיא הבינה שהיא פשוט נמצאת בתוך לולאת צ'ט. הוא פשוט אמר לו מה לעשות והוא עשה.

הוא לא באמת יכול להחליף בן אדם

הוא גם קוטע כל רגע ומביא מלא עצות

הוא נכשל בתור גבר או אישה

שתהיה שנה טובה! בע"ה כולנו נמצא את החצי השני שלנו ולא נזדקק לפתרונות ביניים.

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

ובאתר שלהם יש רשימת שדכנים עם מספרי טלפון. תחפש את מי שהכי קרוב אליך ולנסות ליצור קשר ישירות.

אולי המיזם לא התרומם, ורק נשאר אתר...?

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.