הם לא דברים שהולכים ביחד. נכון- באופן חיצוני זה נראה שלא רק ביחד. אהבה עצמית יכולה לגרום לניצול גופו של האחר, בין אם זה בהיתר ובין אם באיסור מבחינת ההלכה הכתובה והנלמדת אצל כולם. אבל ברור שמבחינה מהותית ניצול גופו של בן/בת הזוג נגד רצונו זה דבר רע ומגונה. לא אכנס לפרטים פה, ונראה לי שעדיף שגם לא נכנס לזה באישי, אבל בגדול - היחס הפיזי הוא יחס של נתינה וקבלה, כשהגבר 'יותר' נותן, טכנית, והאשה מקבלת. וכמו שאומר המשורר "עוד תלמד את ההבדל בין לקחת ולקבל, לתת.(...)". 
נראלי שהרב מלמד אמר שהיצר הגברי הוא יצר ההמשכיות- השארת חותם, והיצר הנשי הוא לפתח את הדברים. הגבר מתחיל, (גם יוזם) והאשה מפתחת, בבינתה המרובה.
ברמה שטחית שמעתי: הגבר מחפש בעיקר להתרבות, האשה מחפשת מישהו ראוי להיות אם בניו (אבל אצל האשה הגמרא אומרת שהיא שטב למיטב טד דו מלמיטב ארמיל -טוב לה לשבת עם מישהו מאשר לבד, אז אולי זה צריך עיון.). כתבתי יחסית בעדינות.

ממילא- מה שאמרו- מביא לידי הרהור גם תופס, וגם מה שכתבת על נגיעה.

ואולי לפי התורה וההלכה, האהבה היחידה שיכולה להיקרא באמת אהבה שלמה (אני מדבר על אהבה מינית, לא אח-אחות, אבא-ילד, וחבר-חבר) היא אהבה שמעוגנת בקשר הנישואים עצמו ולא לפני.

אולי

ואז מובן למה בעיה להגיד לפני "אהבה" - כי זה עדיין לא "הדבר האמיתי" וזה מסוכן שיחשבו ככה. 

אבל אני לא פוסק הלכה אז קחי את דבריי בעירבון מאוד מאוד מוגבל.

למה שרק אהבה מינית תיקרא אהבה?

ואם אני אומר לאמא אני אוהב אותך? אני משקר?

אבל אני מסכים שאין אהבה  אמיתית

אם בכלל יש אהבה כלשהי

לפני נישואין.

אהבה נוצרת מהקרבה.

כל עוד לא הייתה הקרבה קשה לומר שיש אהבה

התכוונתי שאני מדבר רק על סוג האהבה המינית, ובנוגע אליה כתבתי מה שכתבתי, ולא בנוגע לסוגי האהבות האחרים כמו מה שכתבתי בסוגריים - שזה אהבה מסוג שונה... זאת הייתה כוונתי

כאשר זוג אומר אחד לשני שהוא אוהב אוותו אז נוצרת קירבה שהיא מסוכנת ומי שחושב שהוא בטוח לא "יפול" אז הוא חי בסרט יש לנו תאוות ורצונות להתקרב אחד לשני ואם לא שמים מחיצות אז הקושי לעמוד בפני הפיתוי קשה יותר והנפילה קרובה לבוא כמאמר הגמרא "אין אפוטרופוס לעריות".

דבר נוסף זה עניין ההרהור שקיים אצל הגבר שהאשה לא חווה(לחוות) אותם ורק הגבר מסתבך איתם ואל תנסי להבין את זה כי לא תביני את אשה! אין לך את זה ב"ה ולכן לא תביני את ההתמודדות הזו.. וכדי לא להגיע למחשבות צריך להתרחק ממכשולים ואחד מהם זה הדברים שגורמים קרבה אסורה לאשה.

החטא נכנס פה מכיוון שהאהבה פה היא לא באמת אהבה ואז זה מביא לידי חטא.. בע"ה אחרי החתונה האהבה תהיה יותר אמיתית וממילא זה יביא לידי קרבה המותרת.. בהצלחה!!!   

אתה מוסיף שומר לשומר

ממליצה ללמוד את ההלכות

לדעתי, אהבה לא יכולה כלל להיווצר בשלבים כאלה, מקסימום התאהבות.

שייך לומר, אבל רק בשלבים מאוד מתקדמים, אמירה כזו משחררת רגש עצום, לא אומרים דבר כזה סתם.

חייב להיות בשלבים מתקדמים, אחרת הנזק גדול.

בתור נשואות אנו מבינות כמה זהירות צריך בדברים הללו,

אבל באמת בנות שהן עדיין רווקות לא בהכרח מבינות לאן כל דבר קטן עלול להוביל בחור,

הן יכלות למשל לשאול אח ולשמוע ממנו.

כי היצר לא בהכרח יושב על מקום רגשי. ברור שאחרי חתונה היצר הופך למנוף לבטא דרכו את האהבה אבל לפני כן, היצר הוא בסה"כ יצר כמו אכילה ושתיה וכו'

אני שאלתי את הרבנית שליוותה אותי בתקופה שיצאתי עם בעלי לגבי גילויי אהבה בתקופת האירוסין והאם מותר לומר לבחור מה אני מרגישה כלפיו והתשובה שלה הייתה- כמה שיותר (היא רבנית מבוגרת לא מדובר על מישי שסיימה עכשיו מדרשה ונשואה לרב די חשוב בציבור שלנו)

אני חושבת שכשבני זוג יודעים לקראת מה הם הולכים ולא מורחים את התקופה הזאת (עבר מעט מאוד זמן מהאירוסין לחתונה שלנו) זה דבר מבורך שמגדיל את האהבה והקרבה ומייצר תחושה יותר נינוחה ורגועה לקראת החתונה שהיא בעצמה אירוע מלחיץ מאוד (בעיקר ליל הכלולות) לזוגות דתיים.

לעניין, בהחלט, הבעת רגשות קרבה בהחלט תגרום לגבר לרגשות ומחשבות יצריות

ברור שזה מביע קרבה גדולה,

אבל זה לא קשור לחטא

ולא גורם להרהור

כבר פחדתי שלכולם זה ישר עושה הרהורים...

לא ראיתי כתוב בספרים הקדושים שאסור

(אולי כן כתוב)

אז למה להמציא איסורים מתחושת בטן?

מפריע לך? אל תנהג ככה

אבל אל תכפה על אחרים את דרכך

אין להוסיף איסורים על מה שאסרו חז"ל

ז"א שלדעתם זה ממש איסור. 

אז זה לא מומצא

ולא ראיתי אפחד שכופה על אחר (למה המשפט הזה כזה פופולרי??!) 

רוב הזמן זה תחושות בטן של אנשים

לא הייתי מוכנה להתארס, בלי שזה נאמר ומורגש בבירור

ולכן מוטלת עלינו חובה קדושה לנשק את הארוסה (סליחה, החברה)

לפני שמתחתנים. מה לא ברור פה?

מה שאתה אומר זה (לשיטתך!) הטפה לאי שמירת נגיעה

שכך צריך לנהוג היום בגלל זה

ולמה היא צריכה להיראות טוב כדי שירצו לנשק אותה?

רק מי שנראית טוב שווה בשביל הוד מעלתו שכולו זהב טהור ומום אין בו?

לנושא - בלי להיכנס ספציפית לנושא הדיון.

לא שייך לחשוב שאם לא "יגידו" - אז זה נישואים מתוך שכל בלבד...

בכלל, קצת מוזר שבשביל לדעת שיש יחס כזה, צריך "להגיד" מפורש.. [ואם יש ספקות - האם זה שהוא "אומר", באמת מסיר אותם?  את חושבת שאם החברות ש"חשבו שיש רגש בצד השני" וכאילו "הבינו" אחרת אח"כ - היו שואלות אם יש יחס כזה, הן לא היו מקבלות תשובה: "בטח"..? מסופקני]

אם זה נכון לומר "ביהדות אוהבים אחרי שמתחתנים".. במובן שלפני כן לא אמור להיות יחס אוהב כלשהו אל המשודך/ת..

אם כי ברור שאין ערוך למה שאמור להיבנות מתוך נישואין, לבין התחושה בזמן שבעצם בודקים אם מתאים לנישואין, והוא עדיין מישהו "אחר".

אבל שיהיה יחס של הלב אל מי שרוצים להתחתן איתה - נראה דבר חשוב..

[וכמובן, ההערה שמישהו כתב כאן על יעקב "נישק אותה", היא הערה קנטרנית, כאילו כל ההלכה זה שטויות - וראיה מיעקב אבינו, ר"ל.. הרי הרמב"ן מסביר בדיוק במה מדובר. אין לכך כל קשר למה שכתוב אח"כ שאהב את רחל. ה"נישוק" הזה היה ברגע שפגש אותה, כקרובת משפחתו, הילדה, ולא בדרך חיבת-אישות, כפי שמבואר שם]

אני לא נוהגת לקבל נשיקות מבני דודים שלי!!! וגם לא מהדודים!! בטח אם זה כאלה שמעולם לא ראיתי אותם... גם לגביהם יש איסור נגיעה כמדומני אז איך זה בדיוק עונה על הנשיקה של יעקב??

חוצמזה ממתי מתחייסים לדברים לפי ההרגשה של האדם? כאילו אם יש לי ידיד שאני מאוד אוהבת כבן אדם ולא נמשכת אליו בכלל אז מותר לי לנשק אותו כי זה קשרי ידידות בלבד?

להזכירך, יעקב התחתן עם שתי אחיות

הוא לא ראוי לזה, הוא לא באמת מחפש תשובות, רק להקניט

אם אתה רוצה לך לפשט, זה היה לפני מתן תורה הוא לא מחויב במצוות,

אם אתה רוצה לך לדרש שיעקב שמר באופן כללי על דיני התורה ותראה את הפירושים וההסברים השונים לדברים (כגון דברי הרמבן שם שהזכירו פה).

(הבהרה: התוכן לא מיועד ל"שורש וגרביים" אלא למי שעלול ליפול ברשתו)

שבכל זאת יש לך?

שאפשר ללמוד מזה למציאות היום?

אין עיוות גדול יותר מזה

ושמת לב שמחקו את ההודעה שכתבת קודם על העיוות? כנראה שיש פה מישהו אחר שמעוות

חבל שאתה הופך את זה למשהו אחר

אם הייתה לך מטרה לשאול אני מניח שהיו מקומות ראויים ומובנים יותר לעשות זאת,צורת הניסוח שלך ובמיוחד כנגד אנשים מרמזת אחרת.

[כעת ראיתי את השאלה שלָך]

ראשית, צריך לדעת בכללי, שאנחנו לא יעקב אבינו, אבותינו היו בעלי רוח הקודש, פאזה אחרת (לפני שיעקב אבינו הגיע לחרן, נגלה אליו ה' בבית א-ל.. לנו זה לא כ"כ קורה..). זו הערה כללית למי שבא "להעביר" ישירות משם. אני כמובן לא מדבר על כאלו שאינם מסוגלים לתפוס/להאמין שזה כך, כמו שילד לא מסוגל לתפוס שאבא שלו יודע משהו יותר למשל, כי אז "שאלותיהם" תבואנה ממישור שאיננו מתייחסים אליו כאן. אבל ראיתי שאת שאלת בתום-לב, אז אני עונה, למיטב הבנתי.

הרי את יודעת, למשל, שכתוב בגמרא שרב אחא היה מרכיב את הכלה על כתפו ומרקד; שאלוהו החכמים אם הם גם יכולים לעשות כך, ענה להם: אם דומה בעיניכם כ"כשורא", כאילו אתם נושאים קורת עץ, כלומר שלא גורם להם לאף הרהור - אז בסדר, אם לא - אז לא.  וכי יעלה על הדעת שכל אחד יעשה לעצמו כיום "אומדנא" כזו? לא. יש גדרים שהתקבלו להלכה, גם מהכרת המציאות, וגם מאחריות לרבים.

יעקב אבינו, כמובן, גם כן חי ברמה אחרת מאיתנו. ומעשיו, בוודאי מה שהתורה ראתה לנכון לציין, יש בהם כוונות אחרות. עם זאת, רואה הרמב"ן לנכון ליישב גם עם הנהגת הצניעות ולהסביר שזו לא היתה נשיקה שיש בה חיבה של קרבה בין איש לאשה, מעבר לכך שהיתה ילדה צעירה.

האם כל אחד יכול "ללמוד" נזה הנהגה למעשה? לא. כתוב בהלכה שהמנשק אחת מקרובותיו שאין ליבו של אדם נוקפו עליהם - וזה לא עושה לו כלום - בכל זאת זה דבר מכוער ו"מעשה טפשים", שאין קרבין לערווה כלל. גדר.

ובוודאי שיעקב אבינו היה צנוע-שבצנועים..  הרי כאשר נתן לו לבן את לאה במקום רחל - עד הבוקר כלל לא ידע שזו לאה. "ויהי בבקר - והנה היא לאה". אז נוכל, למשל, בהבדלי המדרגות וההנהגות המתאימים, ללמוד מזה על ערכה של צניעות, באופן כללי, בלי להסיק כרגע מסקנות מעשיות.

[זה, מעבר לכך שאכן אבותינו שלפני מתן תורה, כפי שמסביר "נפש החיים", היו יכולים לנהוג אחרת כאשר ראו שזה צורך של בנין העולם לפי רצון ה'. למשל כשנשא יעקב אבינו שתי אחיות, שידע שכך רצון ה' שמזה ייבנה בית ישראל. אבל אחרי מתן תורה, גם אם אדם "ידע" שמדבר כזה יכולים להיות כל מיני "תיקונים", אסור. יש דין התורה]

על כן, תנוח דעתך.. את נוהגת נכון וראוי ביחס לדודים/בני דודים. וכמובן גם ביחס ל"ידיד" - מעבר לכך שלא כדאי שלאשה נשואה יהיה "ידיד", חוץ מבעלה - ברור שאסור:

א. מי המציא שדווקא אם "נמשכת". גם כביטוי של "יחס אוהב" אסור לגמרי. פשוט. אפילו אצל "קרובי משפחה".

ב. ברור שאת היית מחטיאה אותו, אם חלילה היה דבר כזה, כי אצלו זה לא היה נשאר כך. וגם אצלך - זה היה יכול לעורר מעבר לכך.

ג. גם בלי שהיה כלל "יחס אוהב כבן אדם" - היה אסור לגמרי. "שאין קריבין לערווה כלל". כפי שאמרת נכון.

כמובן.

"מורגש" - זה משהו אחר. בסדר לגמרי שתרצה להרגיש שאכן מדובר במישהו שאוהב אותה, באופן האפשרי ושייך לזמן זה של "הכנה" ובדיקה לנישואין.

אבל "לשמוע את המשפט הזה" - נו...  ברחוב קונים את המשפטים הללו מאד בזול - ואינם ראיה לכלום..

אבל בדר"כ רוב הזוגות שיוצאים במגזר הדתי, 

שומרים את המשפט לפגישות 'מתקדמות' יותר

כי כן זה עושה משהו.. 

כמו שאמרת -קרבה..

אני החזקתי כעקרון בדעה שלא להגיד את המשפט הזה לפני חתונה (וזה לא קשור ללהתחתן על סמך שכל בלבד, מאוד חיפשתי רגש- אבל לא להגיד במפורש). בפועל, בעלי כן אמר לי עוד לפני שהתארסנו, ואצלי זה בהחלט גרר תגובות גופניות. גם בתוך חיי הנישואין אני רואה את הקשר ההדוק בין דיבורי קרבה לבין יצריות, אצל שני הצדדים. ובמבט לאחור לא הייתי פותחת את הערוץ הזה של דיבורי אהבה לפני החתונה.

כמובן בשלב מתקדם, שהקשר נעשה רציני.

כי  זה הרי ברור שאוהבים.  הרי למה   את מתחתנת  איתו כי את אוהבת אותו

כי הוא מצא חן בעינייך אז איזה עניין יש להסתיר את זה ורק לחשוב את זה בלב.

יצר מיניות  היה ותמיד יהיה גם אם לא נאמר את זה. אין מה לעשות.. צריך להתמודד.

אני לא אומרת שאומרים את זה כל הזמן.

אבל מין הסתם שמגיעים להחלטה להתחתן אז אומרים את זה . כל דבר  במידה.

שמירת נגיעה זה קשה מאוד. ובמיוחד  שהקשר מתארך כך זה ניהיה יותר קשה.

וזהו צריך לשמור אין ברירה.. ומתפללים לה'.

"הכל סובב את האשכנזים". 

אני לא מציעה לאנשים לעבוד חיים שלמים בלי להגיד שאוהבים רק בגלל שזה ברור. מאחרי החתונה לא עובר יום שאני לא שומעת את המשפט הזה, בעלי הכי מחזר בעולם ואני שמחה בזה מאוד. ועדיין, לדעתי לפני החתונה (כן, גם אחרי אירוסין ואולי אפילו יותר) יש מקום לשקול ברצינות אם כדאי להגיד את זה בפירוש או לא.

תשמרי את זה לרגעים מיוחדים וקרובים, לשמור על הייחודיות של המילים האלה.

גם כשזה נכון, כשאומרים את זה כחלק מהשפה זה מוריד מהערך לאט לאט.

תשמרי את זה לבעלך, כשהוא יהיה בעלך..

אז זה יהיה יותר מיוחד.

כשהחלטת שכן,

וגם אז במינון שאינו מסעיר מידי את הרגשות,

כשמאוד אוהבים יש צורך למגע הבעה במגע היא הגיונית אנושית נורמלית וכל דבר בעיתו.

וואו, חבר'ה- קראתי את כל השיח וזה גרם לי לעצב עמוק וגם, חייבת להגיד, לדאגה.

למה הפכנו את ההלכה? למכבה את המקומות הכי אנושיים? האיסורים באו רק כדי לעזור לנו "להיזהר" מפני נפילות?

חבל להתחתן בלי להיות בטוחים שיש אהבה, זה המרכיב הכי הכי חשוב, ואני אגיד את זה- אפילו יותר מהשקפות עולם ודרך חיים משותפת. כי תמיד יבואו קשיים ותמיד יהיו אכזבות והתמודדויות. האהבה היא מה שמחזיק זוגיות, היא מה שנותן לנו את הדלק לקום ולנסות שוב, אחד בשביל השני ובשביל הביחד שלנו (וחשוב לציין שאני מדברת בתור אישה נשואה, דוסית אש ואני האחרונה שאגיד שדרך חיים משותפת היא לא חשובה ומשמעותית).

מי שמתוך בחירה, מחליט שהוא לא זקוק לזה- לבריאות! יישר כח! אני מכירה זוגות כאלה. רק בבקשה (!!!!!) אל תעשו מזה אידידאולוגיה הלכתית! זה פשוט עוול לאחרים (חוצמזה שזה פשוט לא נכון, ואפשר לפתח על זה דיון בהזדמנות)

הלכתיות שאומרות שבעייתי מאוד ל-ה-ג-י-ד "אני אוהב אותך" לפני החתונה, ולכל הפחות - בשלבים ראשוניים.

יש רב שענה למישהו ששאל אותו האם מותר לו להגיד לארוסתו שהוא אוהב אותה, שזה בעיה אבל הוא יכול להגיד בעקיפין (ואני רציני : "אם היה מותר לי להגיד לך שאני אוהב אותך, הייתי אומר, אבל אסור..." (כתוב כאילו זה מצחיק אבל באמת זה מה שהרב אמר!).

תחמוד") - לעיתים יש איסורים על הירהורים אבל זה דבר אחר לגמרי, חשוב להדגיש.

מה שאסור הוא לא ההרגשה שאתה אוהב, זה דבר טבעי כשמפתחים קשר, וזה בריא כי זה מה שצריך לקרות כאשר רוצים להתחתן - חיבה הדדית + או ++ וכו'.. (כולל כאלו שמרגישים ממש "אוהבים בטירוף" ) - אבל זה לא אומר שאז מותר להביע את זה, גם לא בכתב...

בקיצור הבדל גדול, למיטב הבנתי.

לאהוב את ה', לירא אותו ותלמידי חכמים

לכבד את...

לשמוח במקדש

לשמוח במועדים

לכבד את המועדים

לאהוב את רעך

לשמח את אשתך (ציווי על הרגש של הזולת! אפילו קשה יותר!)

להתחרט

ויש עוד

אמנם ברובם יש היבט מעשי לציווי

אבל פשוט שזה לא בשביל לעקור את עצם הציווי על הרגש. 

לפחות מה שאני קראתי.

קודם כל, להיזהר מ"נפילות" זה לא דבר שולי. כמו שנזהרים מכל סכנה, פיזית או נפשית.

דבר שני, מה זה "מכבה את המקומות הכי אנושיים".. המקומות הכי אנושיים באמת, מתגלים אחרי שנישאים.

ואיפה מישהו כתב כאן שלא חשוב שתהיה אהבה בין איש לאשתו?..  לא ראיתי אחד שעשה מזה "אדיאולוגיה הלכתית" (אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו..). ואיפה מישהו כתב שצריך להתחתן בלי וודאות (כמה שאפשר בשלב כזה), ביחס.  אדרבה, מי שצריך ש"יגידו לו" מפורש - אחרת הוא מסופק אם זה קיים.. זו לא תמיד מעלה. או בעיה בקליטה שלו, או בעיה ביכולת להביע יחס נורמלי, המתאים לתקופה, בלי "לומר אותו". בלי להתייחס כרגע לשאלה מה צריך או לא, לומר.

להגיד "אפילו יותר מהשקפות עולם ודרך משותפת" - זו כמובן קצת הגזמה. בשביל להדגיש חשיבות של דבר אחד, אין צורך להעמיד ב"קונטרה" מול השני. "אהבה" שאין לה בסיס משותף של השקפת עולם בסיסית לפחות, בהרבה מקרים תדעך. יחס אל אדם הוא גם אל ערכיו ואישיותו, ו"השקפת עולם" במובן הבסיסי, כוללת גם משמעות של ערכים בסיסיים, יהדותיים בנידון של מי שנמצאים כאן.

אכן, גם "השקפה" משותפת לבדה אינה הכל. צריך גם את התאמת הלב.

לכל דבר יש הזמן והמקום שלו

(לא עברתי על השרשור, מחילה)

אם היא לא רוצה לקבל (חטיף אנרגיה או כל דבר אחר שהגבר מציע) היא צריכה לזייף את זה?

מתישהו גם הזיוף נהיה פחות מושך...

אתה מציג את הטיפים האלה כאמת פשוטה.

אני כאן כדי להגיד שלא כך עשיתי, ועלה בידי.

היו פעמים שהמדוייטים הביאו כיבוד, וסירבתי -

כי זה לא התאים לי מבחינת התזונה שלי. (כמובן שזה יכול להיות בגלל צורך רפואי\דיאטה\כשרות ועוד).

היו פעמים שהסכמתי.

גם לגבי התשלום, במיוחד כשיש קטע כזה שיש מישהי שמתפרנסת מיגיע כפיה, ויוצאת עם ביניש שלא מתפרנס, לי זה הרגיש סוג של כבשת הרש לצפות שהוא ישלם. כמובן שזה פתח לדיון הרבה יותר רחב, מה ראוי ונכון לעשות.

ממני -

שהתחתנתי עם מישהו שסירבתי לכיבוד שהוא הביא שוב ושוב (עד שהוא שאל מה הסיבה, והבין, ולמד מה אפשר לעשות עם זה), וגם שילמה על דברים.

(ראו גם שרשור עבר, וגם קישרתי לתגובה ספציפית: אי אפשר ככה - לקראת נישואין וזוגיות)

ביטחון עצמי זה נפלא, אבל אם הוא עובד לך בתנאי שהבחורה פועלת בדיוק לפי התסריט המדומיין שלך ושניכם משחקים את עצמכם לפי תפקידי ה"משפיע- מקבלת" בלי להיות עצמכם, אין פה באמת קשר, וזה לא באמת ביטחון עצמי.

ויש הבדל בין בחור ובחורה שהסכימו להיות בדייט ושניהם רוצים לבנות קשר, לבין בחורה רנדומלית שפגשת באיזו זולה, שאולי- תקשיב רק לרגע- היא באמת הייתה לא מעוניינת בך, וזה לא שהיא נכשלה לעמוד בתסריט?

בחורה היא לא פרס שנועד להיראות יפה ולקבל בפאסיביות, וגבר הוא לא כספומט או הנדימן מהנהן.

תייחסו לצד השני כמו בן אדם, ולא כמו איזו מכונה שאפשר ללחוץ על הכפתור הנכון והיא תוציא בהכרח את התגובה הרצויה.

תמצא בחורה ותתחתן חביבי, לא כזה מסובך.

יצא לי יותר מפעם אחת לקרוע את ים סוף, אז אל תספרו לי שקשה זיווגו וכו'.

.

לגבי א' זה לא קשור לגברים או נשים זה פשוט נחמד כשיש פידבק. כמו שבחורה תשמח אם אני אשמח ממתנה שהיא תתן לי ואעוף עליה. ולהיפך. זה מקנה תחושה של ביטחון ברגש. אפשר להקרין אהבה / משיכה / חיזור ואלה ייענו באישור ויתנו לי תחושה בטוחה (בניגוד לתחושה שאני קריפי או נדחף).

זה לא אומר שכל בחורה, וגם לא כל גבר, צריכים לקבל כל דבר שלא נראה להם. אולי אפשר להסיר חסמים מסוימים אבל לא צריך לזייף.

לגבי ב' סורי אבל זה נשמע כמו שטויות של פיקאפ. אני לא רוצה לחשוב על עצמי כיוצא עם "בנות" אלא כמי שנפגש עם האדם שמולי. אני לא עושה לו טובה שאני נפגש איתו ואני מקווה שהוא לא עושה לי טובה. האמת היא שאין לי 1000 בנות ממתינות בתור ובחרתי דווקא אותה. אני מתאר לעצמי שיש בנות שאוהבות להרגיש רצויות ומחוזרות.

לגבי גבר מוביל קובע מחליט... אוקיי..........................................

לגבי הפסקה האחרונה אין לי הסתייגויות.

.

שיחות אישיות וגרסת המציאות - לקראת נישואין וזוגיות

שזאת הודעה שעוד יותר תזמין אליך אנשים שמחפשים לפרוץ גבולות..

בכל אופן תדעי שאפשר לחסום ניקים מסוימים בלי שהם יראו שחסמת אותם

הוא יצא עם בחורה שאמרה שלדעתה הוא דווקא בול בשביל חברה שלה. אח שלי נשוי באושר ועושר עד היום הזה ממש.

מישהו או מישהו יכולים להיות מציאה מאוד גדולה, ועדיין להצליח לפתח כימיה עם אחת ולא עם אחרת.

גם ביישנים צריכים להתחתן.

● א גרוייסע מציא'ה

ה' יעזור לפולניות

אז כנראה שזה כן רעיון טוב..

כמובן רק אחרי שחושבים טוב אם זה מתאים, ולא סתם כדי "לנחם" את הצד השני.

אישית ישר אחרי שקשר הסתיים חשבתי למי יכול להתאים אלא אם היתה לי חוויה מורכבת

מוזר מעט, מההודעה שלך נראה כאילו כל אחד מתאים לכל אחת. אם הוא לא התאים לך, ודאי שיכול להתאים לבחורה אחרת, בין אם הוא מציאה שגדולה עלייך, בין אם הוא מציאה קטנה.

כדאי להיות קשובים לעצמנו אם זה מרגיש לנו נכון.

אם לא מרגיש נכון אפשר להרפות.

מזדהה עם דבריך שהתאמה היא לא תלויה במידת הערכה בלבד.

מה שטוב לך לא בהכרח טוב לאחרת.

רק לשים לב שזה נעשה ממניעים נכונים של כל המעורבים בדבר.

מצד שני לא נעים לקבל בסוף כל קשר הצעה מהזאת שיצאת איתה..

צריך גם טאקט לדעתי

(איך עושים את זה ואיך הסתיים הקשר חשוב לא פחות)

בכל מיני דברים, ואין תשובה אחת גורפת לכל המצבים.

לגבי האמירה של החברות, לא מסכימה.

זה שלא מתאים ולא עבד הניסיון לבנות יחד בית, גם אם זה לא התאים רק לצד אחד, זה פשוט מה שזה -

חוסר התאמה.

זה לא מדד לקביעה מי ומה מוגדר ''מציאה כזאת גדולה'',

במיוחד כשכל אחד מגדיר 'מציאה' באופן סובייקטיבי.

הוא יכול להיות מציאה ומעולה

יש סיבה למה בחרת לצאת איתו..

פשוט אתם לא מתאימים אחד לשני והוא יכול להתאים למישהי אחרת.

אני מכירה בנות שהכירו ככה

אני חושבת שזו דרך היכרות מעולה

שיצאו משידוך כזה.

ומעולם לא חשבתי שזה שמישהו חושב שלא מתאים להמשיך, חושב שאותו אחד לא טוב.

אם את יצאת איתו,

כנראה חשבת שיש פוטנציאל,

רק שהמפגש בינכם לא הצליח למנף אותו לכדי קשר זוגי.

האם זה אומר שכל האנשים שיצאתי איתם הם לא מציאות גדולות???

אין כזה דבר אדם מושלם.

כולנו אנושיים, כולנו פגומים, כולנו נופלים, כולנו נכשלים. ככה זה.

ומדייט - שניים -שלושה, שבעיקר יושבים על ספסל ומדברים,

כמה מצליחים לתפוב את המורכבות של האדם שעומד מולנו -

כדי להגיד שהוא לא מציאה כזאת גדולה??

אפשר להגיד,

לא התאים,

לא הלך,

הוא לא בכיוון שלי.

אפשר לדבר על משהו פיזי שהפריע, על משהו התנהגותי שהפריע, משהו רעיוני\השקפתי וכו'.

מה שלי נראה נכון -

אם בחרתי להצאת עם מישהו, זה אומר שיש צדדים שהערכתי, ורציתי לבדוק אם אוכל לממש את הפוטנציאל שראיתי.

כשנפגשים בפועל, רואים איך הדברים האלה באים לידי ביטוי -

מי יותר ומי פחות, מה התאים לדמיונות ומה לא,

האם המציאות יותר חיובית או שלילית ממה שדמיינו.

ויש אנשים שיצאתי איתם, שאני עדיין מאוד מעריכה, אבל לא ראיתי בהם עוד פוטנציאל זוגי אחרי הקשר.

יש כאלה שכן מבחינתי, אבל מבחינתם לא.

ואני שני הסוגים ניסיתי להכיר לחברות שלי. (יצא לי נגיד לשאול מישהו אם הוא פנוי ולגלות שהוא כבר נשוי פלוס).

וגם אני הכרתי לא מעט מדוייטים דרך מדוייטי עבר.

בקיצור,

נורא ואיום בעיניי לראות באופן גורף מדוייטי עבר כאנשים שאינם ברי חיתון.

כמובן שיכול להיות אדם ספציפי שיש לו משהו קיצוני (נניח חשדת שיש סימנים מטרימים לזוגיות אלימה), ואז כנראה שלא הייתי מנסה להכיר אותו למישהי אחרת.

אבל ברוב גורף של המקרים -

בעיני זה חסד מאוד גדול,

כי גם סביר שהחברות שלך באזור חיוג של מה שהוא מחפש, כי אתם יצאתם מתוך הנחה שאתם מתאימים.

בשולי הדברים,

פעם ישבתי עם חברה ממעגל קצת רחוק, לא מישהי שדיברתי איתה ביומיום,

והחלטנו "להחליף מדוייטים" - לעבור בראש על האנשים שיצאנו איתם, ולהציע לשנייה.

גילינו שיש לא מעט אנשים ששתינו יצאנו איתם -

ומה שמעניין בהקשר הזה, זה שלשתינו היו חוויות שונות לחלוטין עם אותם אנשים.

לא כל מפגש בין אנשים מוליד אותו סוג של קשר.

מעדיפה לתת לבני זוג לשפוט בעצמם,

ובטח לא לקבוע מראש שהם לא מציאה גדולה.

(סליחה, הביטוי הזה קצת מקומם אותי; לא יודעת באיזה כלים זה נמדד, איך בדקו את פוטנציאל הזוגיות שלו..)

אם השכל שולט אז כן.

אבל אם יש משקעים ורגשות יתר עדיף להימנע.

הגרסה הראשונה יותר טובה, לא צריך לייצר הרבה גרסאות. יצא לך טוב. זהו. אל תיגע

המקרר שלי

המנגינה יצאה יפה מדי, אולי הייתי צריך להשקיע במילים...

יש כאן אנשים שמתמודדים עם אכילת לב? יעני יצאתם עם מישהי/ו תקופה ואחרי כמה זמן אתם אוכלים את הלב על טעויות שעשיתים דברים שלא אמרתם וכו'? איך אתם מתמודדים עם זה?

אני לדוגמא יצאתי עם מישהי ואני כל כך אוכל את הלב על זה שהיו דברים שהיה צריך להגיד שלא אמרתי לדוגמא בדייט האחרון שלנו שבאמת הייתי מאוהב בה עד השמיים שיחקנו משחק כרטיסיות והיה שאלה אם היית יכול לעשות דבר משהו ולא לדפוק חשבון (משהו בסגנון) מה היית עושה? ואני כל כך רציתי להגיד לה הייתי אומר לך שאני אוהב אותך, והיא באמת הבחורה הכי טובה שיצאתי איתה בזכותה השתניתי הפכתי להיות בחור אחר אחרי הפרידה פתאום מצאתי המון חסרונות שיש בי שקשורים בהכרח לזוגיות בטחון עצמי וכו' ובזכותה פשוט השתניתי הפכתי להיות בחור אחר לגמרי (גם יותר הרזיתי ושניתי הרבה דברים בחיצוניות שלי) האמת שניסתי להגיד לה את זה לפני כמה חודשים ולהחיות את הקשר אבל היא חשבה שזה לא מתאים ווואלה מאז אני פשוט אוכל את הלב שלי איך להתמודד עם זה?

קודם כל, זה כואב, שורף וכו'... כל התארים הקשים שיש.

אחרי שמספיק כאבנו והרגשנו,

אפשר לחשוב מחשבות בונות על גב הקושי הגדול.

(מתי יודעים שמספיק, מחכים קצת זמן)

בסוף בסוף בסוף...

כשאדם אוכל ת'לב, מה שמפריע לו זה לא רק העבר

אלא בעיקר העתיד.

למה?

כי זה שעשיתי טעות, זה לא אומר שלא יהיו לי עוד הזדמנויות.

האמונה בעתיד טוב יותר היא הנקודה שדרושה לחיזוק בעיקר בדברים כאלה.

הציפייה להזדמנויות חדשות היא קשה, אבל היא בידינו.

חיבוק גדולה ובהצלחה רבה!

תזכור שלפעמים התחושות האלה הן אמיתיות, לפעמים הן חכמה בדיעבד.

אחרי שנרגעים כדאי בצורה שכלית להבין מה בשכל ומה ברגש

ואם צריך וזה נכון לכל הגורמים יש הזדמנות שניה.

בחיים שלנו יש הרבה הזדמנויות,

ולא תמיד אנחנו מזהים אותם בזמן אמת,

או פועלים כפי שהיינו רוצים באידיאל.

את העבר אנחנו לא יכולים לשנות.

אנחנו יכולים לשנות את נקודת ההסתכלות שלנו על העבר.

היתה סיבה שלא אמרת לה אז שאתה אוהב אותה, נכון? שקלת, והחלטת שלא.

אבל מעבר לזה, הקטע בזוגיות, זה שיש בה שני אנשים.

וכשאחד הצדדים מעוניין, והשני לא -

זה מבאס, זה כואב, זה עצוב.

היה כאן פוטנציאל, והוא איננו.

איך מתמודדים?

לפי חמשת שלבי האבל.

מההודעה שכתבת נראה שכבר עברת כמה שלבים בתהליך.

אם אתה מרגיש שאתה שוקע בזה כבר זמן,

ולא מצליח להשתחרר מהתחושות הקשות, ממה היה קורה אילו, מחוסר יכולת להיפתח לקשרים אחרים -

זה הזמן בעיני לפנות לאיש מקצוע.

ויש ב"ה הרבה מאוד בחורות טובות ומקסימות, ואני מקווה שתמצא אחת שהבחירה תהיה הדדית, שתוכלו לצמוח ולהתקדם יחד.

לכן אני בספק ביחס למשמעות של אמירה כזאת ביחס לשלב בו פותח השרשור נמצא.

העמידה מול הכאב, היא קודם כל השהיה איתו ורק אח"כ לדעת איפה זה בשלב וכו'

והוא לא האדם היחיד שחווה דבר כזה,

אבל יש כלים ודרכים להתמודד, זה לא סוף העולם.

הידיעה שיש בכלל שלבים, שיש אפשרות לצמוח מתוך משבר, זה חיזוק בעיני.

ולפני הכלים להתמודדות הידיעה שזה בסדר גמור לעבור את זה היא קריטי וחשובה והיא עצמה יכולה להיות בסיס לעבודה טובה יותר

כלומר זה שאתה השתפרת ונהיית גבר יותר טוב זה לא כדי לחזור אליה על 4 ולהיות סמרטוט שלה כדי שתרצה אותך.

(שזה בערך מה שעשית עכשיו)

אתה צריך להיות טוב ולהיות עם ביטחון עצמי ולהתמקד בטוב שבעצמך. להיות מגנט למשהו יותר טוב מאשר קשר שאתה מתגעגע אליו אבל בגדול היית שם במקום שבו אתה "צריך להוכיח את עצמך" ואתה "לא מספיק טוב" בעיניה. אתה לא שם לב לזה אבל אני כן וזה רע. רע ממש.

לא באמת מקדמת ויחד עם זה, הכאב מובן מאוד.

יש אנשים שהם מגיעים לחיים שלנו בשביל ליצור בהם מהפך- כאלה שממש ברור שזה לטובה מה שהם העבירו.

וכאלה שרק חכמת הבדיעבד מגלה את הטוב שיצא משם.

בסיטואציה כזאת אם מרגישים שיש משהו פתוח, אני חושבת שצריך לסגור את זה מול הבן אדם- במידה ויש אפשרות לחזור ובאמת יש בזה תועלת כלשהי ולא רק תחושה פנימית של הרגל ורצון לחזור לשם כי המוח מתנה את זה בתור 'הכי טוב'.

במידה וזיהית שזה המוח שחושב שרק שם נמצא טוב, הייתי ממליצה לבדוק מול עצמך איך אתה יכול להשתחרר מזה.

לי אישית הדבר שעזר זה שהבחור התחתן, ה' עשה איתי חסד.

זה הופך אותו לפחות משמעותי בסיפור שלי?

התשובה היא: לא.

אבל מה זה כן עושה?

זה לא הופך אותו לסיפור!

החיים שלנו לא מתחילים ומסתובבים סביב קשר של אדם ששינה בנו כ"כ הרבה, שוב כותבת מהמקום שלי.. אבל ככה אני הרגשתי בפרספקטיבה של כמה שנים.

שבאיזשהו מקום כל דבר טוב שיש בי תליתי בצד השני כי הוא "גילה לי".

וזה לא בריא, כי אם יש חלישות הדעת- הבריחה הראשונה של התת מודע תהיה להיזכר בו, כי רק איתו הרגשתי x,y,z

כתבת שניסית,

אז זה הזמן לשחרר ולבנות ביטחון ואהבה עצמית שלא תלויה בה (סליחה שזה חריף)- כותבת מה שראיתי בחוש על עצמי ועל הקרובים אליי.

זה הרבה פעמים לא במודעות.

איך משחררים?

זאת כבר נקודה אחרת, כואבת.

אז קודם עדיף להתחזק.

אני ממליצה לך על "לאהוב את מה שיש"

ספר לא כל כך קל לעיכול אבל עוזר מאוד לשמוח במציאות ולהסתכל קדימה, לפרק משקעים מהעבר ולצמוח מהם.

אמנם של כותבת גויה אבל אותי לימד הרבה אמונה.

אבל אחרי 3 חודשים, לשחרר

ולהבין שאין אף בחורה בעולם, מיוחדת ככל שתהיה, שבגללה "אוכלים את הלב" כשהיא נפרדת ממך.

זה פשוט לא נכון ולא הגיוני. לא ריגשית ולא שיכלית.

זוגיות זה כמו עסק, שותפות, ברגע שצד אחד לא מעוניין,

לא משנה הסיבה, אז אין כאן שום בעיה. שום דיון. כי אין כאן כלום.

זה כמו שתסתכל על השכנה שלך בת 80. אין בינכם כלום וברור שאין מצב ש"תאכל הלב" בגללה. זה בדיוק אותו דבר כאן.

מתי "אוכלים את הלב?"

אם פגעת במישהי שאוהבת אותך .

אם עצבנת מישהי שאוהבת אותך.

ויש כעס, ויש מתח, ויש תחושה לא נעימה.

כאן זה בדיוק הזמן "לאכול את הלב", לעשות חשבון נפש ולהפיק לקחים כדי לשפר את השותפות.

אבל ברגע שצד אחד אומר "נגמר", ואין שום ריב, שום ויכוח שגרם לזה, אז זה הזמן לשחרר כי הסיפור נגמר בלי לאכול שום לב. פשוט לתת לנפש לנוח קצת,

לנשום אויר, לעשות דברים מחזקים ואז אחרי הפסקה קצרה (כל אחד והקצב שלו) לחפש שותפה טובה יותר.

בהצלחה.

סיפורים כאלו לדעתי בעיקר מחלישים. על רוב מקרים שבהם הסגולות לא עובדות, לא כותבים סיפורים מרגשים, ואז אנשים תולים תקוות ונופלים לייאוש יותר חזק.

גם לא אהבתי את המסגור שאסור שהבת הצעירה תתחתן לפני הגדולות. כידוע, במקורות מי שהקפיד על זה במיוחד היה לבן הארמי. לא בדיוק דמות להערצה. מקרים של נישואי אח צעיר לפני הבכור הם מורכבים וצריכים להתנהל ברגישות, אבל אין עניין שהצעיר יסבול רק כי האח הגדול עוד לא מצא.

(ומסכן הבא בסיפור הזה, שכיאה לציבור החרדי, צריך לממן 4 חתונות במחירי עתק כולל דירה ומחייה לשנה לכל בת. היה עדיף לבקש מהחתן המהולל להתפלל ברווחים גדולים יותר כדי שהאבא יוכל לחסוך...)

במיוחד שאצל כל אחד יש קושי אחר.

כל הסגולות הן גורנישט, נאדה, כלום ושום דבר. כל סיפורי המופתים מתבססים על חומר פלצבו שבמקרה עזר, פעם אחת מתוך טריליון, ואז הכריזו עליו כעל תרופת פלא. להבדיל, גם לנוצרים ולמוסלמים יש סגולות, קמעות, קברי צדיקים ושאר האמצעים למשוך לקב"ה בזקן שאין לו.

אך נימת הזלזול שלך בעניינים שרבים מחכמי ישראל ייחסו להם משמעות גם אם שולית, מקוממת ויש בה טעם לפגם. חוץ מזה, אתה בהחלט מוזמן להחזיק בעמדתך, אך דע לך שאין כמעט דרך לחקור בכלים אמפיריים את אמיתות הצלחת סגולות ואמיתות מופתים, וכנראה שגם לו היתה כזו, רובן לא מעולם לא נחקרו וכנראה שלעולם לא ייחקרו.

אתה יכול לטעון שאין שום סיבה להאמין שדברים כאלה עובדים, אך קביעה נחרצת שהכל שקר ושטויות היא לא מדעית, לא רצינית, ולדעת רבים וחכמים - גם לא נכונה.

וזה הולך ככה:

אם גדולי ישראל הם כאלה גדולים, ובעלי המופתים מחוללים ניסים בסיטונות, והסגולות עובדות, אז איך זה שבעיתות משבר עם ישראל אוכל אותה? איך זה שאותם ה"גדוילים" על עצותיהם וסגולותיהם לא היו מסוגלים להתמודד לא עם תנועת ההשכלה, לא עם עזיבת הדת, לא עם המשטר הסובייטי ולא, להבדיל, עם "גזירת הגיוס"? איפה אסטרטגיות מבריקות (חוץ מהפגנות חד-גוניות ועצרות משמימות), איפה פולסא דנורא, איפה פיטום הקטורת שפועל את פעולתו, מה עם קמעות, לחשים וקברי צדיקים? מה יש לרבי נחמן לומר על המלחמה באוקראינה (כשבוע לפני הפלישה אורגן אירוע רב-משתתפים על הציון שלו באומן)? האם רבי מגור ביטל את הקורונה כפי שהאדמו"ר מוויז'ניץ ביקש ממנו?

אם מישהו טוען שהוא ברווז, אך בשעת השי"ן מתברר שהוא לא יודע לשחות כמו ברווז ולגעגע כמוהו, ברווזיותו מוטלת בספק רב.

אני מראש מתנצל על התקיפוּת, אני לא אוהב להתבטא כפי שאתבטא כאן, אך הזלזול שלך בחכמי ישראל חייב לקבל תגובה הולמת, אל נא תעלב:

טענתך משולה לטענה שחץ וקשת הוא כלי נשק דמיוני שלא עובד, מכח העובדה שהתברר שמישהו ירה חץ פעם לכיוון מטרה ולא היה פיצוץ בקנה מידה של נשק גרעיני. וכמו כן, התברר שפעם מישהו ירה והחטיא.

אפילו המופתים הכי עוצמתיים, כמו ירידות האש של אליהו הנביא - לא היתה לגביהן וודאות ברמה שאפילו צדיק כמותו היה יכול לסמוך עליהן, ולכן אליהו נס על נפשו מפני איזבל.

"וַיַּעֲנֶ֣ה אֵלִיָּ֗הוּ וַיְדַבֵּר֮ אֶל־שַׂ֣ר הַחֲמִשִּׁים֒ וְאִם־אִ֤ישׁ אֱלֹהִים֙ אָ֔נִי תֵּ֤רֶד אֵשׁ֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וְתֹאכַ֥ל אֹתְךָ֖ וְאֶת־חֲמִשֶּׁ֑יךָ וַתֵּ֤רֶד אֵשׁ֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַתֹּ֥אכַל אֹת֖וֹ וְאֶת־חֲמִשָּֽׁיו"׃ - מלכים ב, פרק א

"וַתִּשְׁלַ֤ח אִיזֶ֙בֶל֙ מַלְאָ֔ךְ אֶל־אֵלִיָּ֖הוּ לֵאמֹ֑ר כֹּֽה־יַעֲשׂ֤וּן אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יֽוֹסִפ֔וּן כִּֽי־כָעֵ֤ת מָחָר֙ אָשִׂ֣ים אֶֽת־נַפְשְׁךָ֔ כְּנֶ֖פֶשׁ אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃ וַיַּ֗רְא וַיָּ֙קׇם֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־נַפְשׁ֔וֹ" - מלכים א, פרק יט.

כמובן שאין בכלל מה להשוות בין נסי הנביאים לסגולות של אדמו"רים, אך קל וחומר בריבוע - יש כאן.

גם הדוגלים בסגולות מבינים שאין הבטחה שהן תעבודנה, וגם כשעובדות - השפעתן מוגבלת ומצומצמת מאד. אבל למה לנו לדבר על סגולות, הרי ברור (לי לפחות) שתפילות יש להן פעולה חזקה הרבה יותר מאשר סגולות, וגם התפילות הכי עמוקות ונשגבות אין לגביהן שום וודאות שתישאנה פירות כפי שהמתפלל קיווה.

בקיצור, ה"הוכחה האמפירית שלך על דרך השלילה" לא פחות ממגוחכת, לא הוכחה ולא אמפירית, אך שלילה של הנחת מוצא שיש לך הבנה כלשהי בנדון - בהחלט יש כאן.

יאללה, שאדמו"רים והבאבות יגזרו על שופטי בג"ץ להפסיק את המרדף אחרי החרדים. כל כך פשוט, לא?

היא הנותנת: בתנ"ך הניסים היו גלויים, עוצמתיים, ובמשורה, ואילו בחומש הסגולה היחידה היא נחש הנחושת. החל מתקופת הגמרא התחיל מעין פס ייצור של ניסים וסגולות.

לחשוב שצדיק גוזר והקב"ה מקיים זה איזהו חוק פיזיקלי, שפשוט עובד כך, זו הבנה שגויה מאד שהופכת את יחס העובד והנעבד ביהדות למעין עבודה זרה. ה' ירחם. לא לזאת היתה כוונת חז"ל.

תיארת מקרים שבהם אדם עשה מעשה (סגולות עם מקור מאוחר מאוד-אם בכלל יש לזה מקור- לא מצוות של ממש) ומיד מה שהוא רצה קורה בדיוק ברגע הנכון, מקסימום עם טיפה שינוי. ממש כספומט ברור שלוחצים על כפתור, ומיד הקב"ה עובד אצלך ונותן לך תוצאה ברורה.

מעבר לכך שזה ממש לא מציאותי, זה גם לא נכון מבחינה רעיונית.

וגם כן חולקת על כך שזוגיות זו איזו סגולה רוחנית שנופלת על מי שצדיק, ולא קשר אנושי שדורש עבודה והשתדלות מעשית, שיש לו ערך רוחני בשמיים. יש המון אנשים לא צדיקים בלי מידות ובלי כלום שנשואים. זה הכל שאלה האם מצאת מישהו שמוכן לקחת אותך ואתה מוכן לקחת אותו. כמובן שמידות טובות וכו מעלות את הסיכוי ומשפרות את איכות הקשר. אבל בתכלס, שני טיפוסים בעייתים בכל הבחינות, כל הם מחליטים שמתאים להם ביחד, יכולים לקיים חיי נשואים ארוכים יציבים. אין לזה קשר לסגולות.

אני לא מבין איך הסקת את שהסקת מתוך דבריי, אך נניח לכך.

כאמור, אני רחוק מלחבב סגולות, וחושב שגם לקיים מצוות של ממש מתוך גישה של 'כספומט' כפי שתיארת, זה בעייתי מאד, וסגולות לא שונות מזה.

בעיניי, סגולות לגיטימיות הן כאלה שעומדות ב3 תנאים, (הגיוני שיש עוד תנאים שטרם חשבתי עליהם):

• שהן נכנסות תחת קטגוריה רחבה של 'מעשים טובים', כגון עניינים שיש בהם חיבוב מצווה או כיו"ב.

• שהאדם יעשה זאת שלא מתוך מחשבה בעייתית שיש באפשרותו 'להפעיל' את הקב"ה בסגולה שהוא עושה.

• שהעיסוק בסגולה או באכזבה כשהיא לא פועלת כפי הרצוי לא גורם לזלזול או פקפוק ביסודות האמונה, ולא מביאים את האדם להרהר אחר מידותיו של הקב"ה.

אני חושב שקיימת גישה לפיה הסגולות פועלות לפי חוקי טבע רוחניים, ולכן גם שימוש בסגולות בתור דבר מנותק לחלוטין מעבודת ה' הוא דבר לגיטימי, כי זו כמו השתדלות טבעית, פשוט במישור המטא-פיזי. ייתכן שיש גם מחכמי ישראל שנקטו כך, אינני בטוח. בין כך ובין כך - אני מסתייג מאד מגישה זו. וסבור שיש בכך חשש 'דרכי האמורי'.

ראשית, התורה מבטיחה עושר, אושר וביטחון לעם ישראל כולו בתור קולקטיב, בתמורה לקיום מצוות קולקטיבי. השכר האישי שמור לעולם הבא. מאז ומעולם לא היו חסרים צדיקים שרע להם, ולא רק צדיקים.

שנית, אנחנו חיים בתקופה של היעדר הנבואה ושל העלם והסתר. אמפירית, זוג של הומואים הייטקיסטים אוכלי שרצים יהיה עשיר ומאושר הרבה מאברך משי, אשתו הגננת ושבעת ילדיו.

ככה יש רוחניקים, א-רוחניקים, ואנטי-רוחניקים. התגובה הפבלובית נגד כל אמירה רוחנית היא לא א-רוחניקית אלא אנטי-רוחניקית. נוקשות שאינה רציונלית אלא רציונליסטית. שלילה מראש מבלי לבדוק או לאפשר בדיקה.

לפני עלייתם של מדעי המוח זילזלו בכל מיני טכניקות מנטליות כפסיכוחוגיה בגרוש או פסאודו-מדע, והיום "פסיכולוגיה חיובית" למשל מתגלה כדבר מאוד ממשי, למרות שבשמיעה ראשונה זה נשמע כמו הבלים ניו-אייג'יים.

אתה מתגנדר במשפט "מתאם אינו סיבתיות" אבל אתה מתכוון לומר "אין שום סיכוי בעולם שיצליחו לגלות בכלל איזו סיבתיות". אמר בליבו ולא הוציא בשפתיו.

במבחן התוצאה, התרופה עדיפה. לפסיכולוגיה חיובית יש השפעה קטנה מאוד. העולם שלנו מאוד, אבל מאוד חומרי וגשמי.

לא, אין שום סיבתיות בין חזרה על טקסט/טקס בואכה הפרשת חלה כלשהו לרצונו של ה' להיעתר או לא להיעתר לבקשה. אחרת המגזר החרדי היה המצליח, הבריא והעשיר ביותר בין כל המגזרים, והוא לא, בלשון המעטה.

תרופה היא אלמנט תומך בלבד, בהקשר הנפשי. פיגום, או קביים, אם תרצה. טכניקות מנטליות, כאשר מבוצעות נאון ובהתמדה, משיגות אפקטים יציבים יותר. יותר מזה, יש פעולות שאדם יכול לעשות ששוות בערכן, מבחינה מחקרית נכון להיום, לתרופות ברמות מסויימות - כמו כושר ברמת מאמץ בינונית באופן קבוע. אפילו אכילה מודעת, כלומר ללא טלפונים ועם מעט דיבורים ועם ניסיון להרגיש את תהליך האכילה בשרירים וכו', התגלתה כאירוע/טכניקה שמחזק מערכות מוחיות. זה שמעתי מד"ר טרייסי מרקס.

והפיסקה השנייה שלך נהדרת, היא הודאה מפורשת בכך שאתה אנטי-רוחני. אתה שולל מראש ומניח שאין היתכנות לקשר כזה, גם אם קשר מורכב. יש תרופות שעוזרות ב40% ועדיין אתה תקבל אותן, אבל סגולה של 40% אתה תטען שזה רק מתאם מקרי. זה לא היגיון, לא רציונליות, ולא כלום. זה אמונה הפוכה; דוגמטיזם מהצד השני.

לאירוע בעל אופי רוחני בהחלט תיתכן השפעה משמעותית (נניח, לפלוני היה דייט מדהים שבעקבותיו הוא לא הצליח להירדם, קיבל אנרגיות והשלים את העבודה הסמינריונית שהיה צריך להגיש מזמן). מאידך, אם פלמוני יטען שדייטים הם סגולה להגשת עבודות סמינריוניות, זאת הכללה והטעיה.

אזי הייתי מייחס אפילו לסגולות המפוקפקות ביותר סיכוי גדול יותר להביא לריפוי על פני התרופות הנ"ל לאחר ניכוי אפקט הפלצבו...

כמובן שאם מדד היעילות הוא לא יעילות בריפוי, אלא יעילות בתחומים אחרים, למשל בגרימת תופעות לוואי - התרופות לוקחות ללא ספק.

*הבהרה - אני לא טוען שלא תיתכן השפעה חיובית לתרופות הנ"ל, אך לא בתור גורם ישיר לריפוי. (כמובן שמדבור בתחום רחב ויש הבדלים גדולים בין סוגי ההפרעות וסוגי התרופות, ואין לראות בדברים ייעוץ רפואי וכו'...)

"וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ" - יחזקאל מד, ל

שואף לאפס, לא מחזקים אף אחד, רק גורמים לאנשים לפקפק בסיפורים אמתיים ופחות גרנדיוזיים על השגחת ה'.

לפני שבוע חבר קרוב שלי התארס, הבחור הכי מבוגר בישיבה כמעט. שאלתי אותו במה הוא תולה שפתאום השידוך הצליח?

הוא אמר שארוסתו הלכה 40 יום לכותל. ביום ה-41 הם נפגשו, ובפגישה השביעית הם סגרו.

אנחנו יהודים מאמינים. כפי המצוות והעברות - כך יהיה לנו טוב או רע בחיים (גם אם יש דיליי בעונש או בשכר). מי שלא מאמין בזה, חסר לו יסוד עצום בעבודת ה'. זה העיקר ה-11 ביג' עיקרים.

כנראה אתם חושבים שמועיל לשידוך זה להתקשר לעוד שדכנים ואתרים ולשפר מיומנות תקשרות. "כוחי ועוצם ידי". לא. לשידוך צריך זכויות רוחניות. ההשתדלות זה לצאת ידי חובה.

וכן, יש מצוות מסויימות שמועילות לשפע כזה או אחר ספציפי. והצדיקים מגלים זאת.

ואם זה מחליש - זו הסתכלות לא נכונה, אנחנו לא מכריחים את ה' לתת לנו כמו כספומט. צריך לבוא בענווה ולתת את המתנה הזו לה', ואם יהיה טוב בעיניו, הוא יתן לנו את מבוקשנו. ואם לא, העבודה הרוחנית שלנו תישאר לזכותנו לנצח בכל מקרה. "האומר סלע זו תהא לצדקה בשביל שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור". (פסחים)

ומה שאמרו במסכת אבות [א ג] "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", דהיינו, באופן שהוא מתחרט על הצדקה שעשה, אם לא יקבל את השכר שהוא מצפה לו. אבל אם הוא מתכוין רק שהצדקה תועיל לו, ואם לא תועיל, גם לא יתחרט על הצדקה, הרי זה צדיק גמור. (תוספות)

מאיפה הבאת את זה? מה הקשר?

וכי יש לנו איזו שהיא הבטחה לקשר ישיר כזה?

או שהכותב מעולם לא למד אף מקור תורני שעוסק בשאלות 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו', שהתנ"ך, דברי חז"ל, הראושנים, והאחרונים כל כך גדושים בהם.

"חייבים אנחנו לקבוע בדעתנו שאם יחטא שמעון ילקה ויעני וימותו בניו וכיוצא בזה. ואם שב ראובן ותקן דרכיו וחפש במעשיו והלך בדרך ישרה, יעשיר ויצליח בכל דרכיו ויראה זרע ויאריך ימים זה הוא עיקר הדת.

ואל יאמר אדם והרי רבים עשו כן ולא הצליחו? אין זה ראיה כי היה להם עון הגורם או יסורים לנחול דבר שהוא טוב מזה. כללו של דבר אין דעתנו משגת דיני הבורא ית' בבני אדם היאך הם בזה העולם ובעולם הבא".

תקרא אותה להרחבה.

"צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" ומסביר: "ואל יאמר אדם והרי רבים עשו כן ולא הצליחו – אין זה ראיה, כי היה להם עוון הגורם, או ייסורים לנחול דבר שהוא טוב מזה". כלומר, העובדה שאיננו רואים תמיד צדק גלוי בעין אינה סותרת את העיקרון, שכן "אין דעתנו משגת דיני הבורא".

ולכן, כפי שכולנו יודעים ורואים וחשופים יום יום הן בחדשות ואירועים אקטואליים והן באירועים היסטוריים מהעבר הלא רחוק, מהתקופות של הורינו והסבים והסבתות, לא רואים שום קשר ישיר בין קיום מצוות ושכר ועונש.

לא אומר שלא מאמינים ב'תועלת עבודה רוחנית לזוגיות' כלשונך. (ולמען האמת, לא רק לזוגיות, אלא לכל עניין).

לסיעתא דשמיא למציאת זיווג.

לזה התכוונתי אתם לא מאמינים בתועלת עבודה רוחנית.

אתם בגדול מאמינים שיש שכר על מצוות, אבל שאי אפשר להקדיש אותו.

אחרת לא הייתם מזלזלים בדבריי.

וזה טעות, "הנותן צדקה כדי שיחיה בנו הר''ז צדיק גמור" (גמרא)

לפיו יש להאמין שהקדשת שיר השירים מועילה למציאת זוגיות. בניגוד למה שכתוב בגמרא לגבי צדקה עליה נאמר במשלי: "וּ֝צְדָקָ֗ה תַּצִּ֥יל מִמָּֽוֶת".

עם זאת, אני לא שולל את האפשרות הזו. וגם לא זלזלתי בדבריך.

חייבת לשתף. שלפני כמה שנים קראנו 3 חברות 40 יום שיר השירים על חברה, לאו דווקא אחרי חצות, כל אחת מתי שהסתדר לה, וביום ה40 היא התארסה והיינו בהלם...

ועוד דבר לפני 3 שנים החלטתי לסיים 40 יום תהילים ופרק פד כל יום למציאת דירה וביום ה40 חתמנו אצל העורך דין.. בחסדי ה'

אם X אנשים במשך Y ימים יקראו טקסט כלשהו, בין אם מדובר במזמורי תהילים, בשיר השירים או בטורים של יאיר יעקבי, למישהו מהם יקרה משהו חיובי.

זה לא סותר את זה שמי שחווה 'על בשרו', צירוף מקרים משמעותי שבעקבותיו לתחושתו קיבל את בקשתו, או לחילופין נענש, עשוי מאד לזכות לתובנות בעניין השגחה פרטית. בוודאי כשאדם גם ככה מאמין בהשגחה פרטית, והחוייה רק ממחישה לו את אותה האמונה. ומחזקת אותה בליבו, ולא רק בשכלו.

אני למשל חוויתי נסים מטורפים כשהכרתי את אשתי. ה אם אני מודע לכך שאפשר להסביר את הדברים בכל מיני אופים ולצנן בכך את ההתרגשות - בהחלט כן.

האם אני בכל זאת מתחזקת אצלי בלב תודעת האמונה בכל פעם שאני חושב על הסיפור שלי? גם כן. אין סתירה.

כמו שהידיעה שקיימת היתכנות סטטיסטית להיפגע מברק (לא פגיעה ישירה) ולשרוד עם פציעות קלות בלבד לא תאפיל על התפעלותו של השורד (המאמין) מה'נס' שקרה לו.

מקור: ילקוט יוסף, הלכות פסח, כרך ג, עמ' תשמז — מובא שם בשם יש אומרים שקריאת שיר השירים ארבעים יום היא סגולה לזיווג. (מביא שברוקח כתוב שעל ים סוף המלאכים אמרו את שיר השירים. וזיווג דומה לקריעת ים סוף)

ו40 יום ע"פ הגמ' שכותבת "יש תפילה שנענית לאחר 40 יום". וכן משה שהתפלל 40 יום לאחר חטא העגל ונענה.

והסברה: כשאתה מעורר את האהבה הזוגית בינך לבין ה' יתברך, שזו מהות שיר השירים, מידה כנגד מידה ה' יתן לך לחוות אהבה זוגית על אשתך אי''ה.

בפרט שאחרי הקריאה מתפללים ישירות על הזווג.

מעתיקה - לקראת נישואין וזוגיות

ואז מתברר שנכסי צאן ברזל הם המצאה המצאתית, כפי שהראה הרב מונדשיין ב"סיפורים וגלגוליהם"

פרק ג:

תודה שהבאת את דמותו המיוחדת לידיעתי.

יישר כחך.

וחייב לומר שזה מרשים שרב חב"דניק לא עושה הנחות לסיפורי חסידים, ומראה עד כמה מקורותיהם של הסיפורים הכי קלאסיים הם בעצם מפוקפקים ביותר.

האמונה היהודית לא צריכה חיזוק מסיפורי 'מויפתים' חסרי ביסוס...

והלך הרוח הקיים בקרב קהילות חסידויות מסויימות לעשות את המיסטיקה והמויפתים עיקר ואת התורה טפלה חייב לעבור כבר מן העולם.

אם עד עכשיו חשבתי שיש מקום להציץ מדי פעם על סיפורים בעלוני שבת מסויימים ואולי לקבל איזה חיזוק (על אף הספקנות, כמובן שעליה לא ויתרתי). מעתה אדע שזה בזבוז זמן מוחלט.

כה חבל שאנשים עם כוונות טובות משקיעים את מרצם וזמנם בלערוך ולפרסם סיפורים מפוקפקים ובכך מטילים בספק גם סיפורים מחזקים אמיתיים, הגם שהאמיתיים פחות מפוצצים...