זו הזדמנות של הילדים לראות איך מכבדים הורים-

אמא תמיד מרשה /לא מרשה אבל עכשיו אנחנו אצל סבתא ואמא מכבדת את סבתא 

ולכן בגלל שסבתא אמרה ככה אז בבית שלה אנחנו נעשה ככה

ולמדתי שזה הרבה יותר חינוכי מאשר להתווכח עם ההורים מה שבדרך כלל גם לא עוזר 

בס"ד

כי מקשיבים לאימא,

ואימא זו שהחליטה שאם סבתא אמרה משהו צריך להקשיב לה.

אני עם אימא שלי עושה כך תמיד,
ובכלל יש דברים שעושים לכבוד סבתא כשהיא מגיעה וכ',

"כי לסבתא חשוב שיהיה ככה, ואני מכבדת את אימא שלי"

אני חושבת שזה תורם המון.

וב"ה הסמכות שלי היא מאד ברורה בבית.

והייתי עושה כך גם עם חמותי כשהייתה לי... 

(תתפלאי) הילדים שלנו לא טיפשים והם יודעים בדיוק מה העקרונות שלך, גם כשאתם אצל סבתא הם לא לוקים ב"שכחה זמנית".  ולכן זו הזדמנות מדהימה ללמד אותם כיבוד הורים מהו. (לא אמרתי מילה על זה שזו גם החובה שלך מול החמות).

ויותר מזה. כשאת "מתנגשת" עם חמותך, את מעמידה למבחן את הסמכות שלך. אם היא מנצחת בסוף, היא קירקסה את הסמכות שלך. בעוד שאם את "נותנת" לה את הכבוד ואת הסמכות להחליט על מה שקורה אצלה בבית, גם הסמכות שלך עומדת.

פעם שמעתי דוגמא יפה. מי אמר לשמור שבת? ה'.

אבל יש הרבה אנשים שלא שומרים שבת ולא עושים מה שהוא אומר!

האם זה פוגע בסמכות שלו? באלוקות שלו?

ברור שלא!

הסמכות שלנו כהורים (וגם כמורים...) לא תלויה בציות של הילדים או התלמידים. היא קיימת בכל מקרה.

העירעור עליה קיים בד"כ בתוכינו, וכשאנחנו לא בטוחים בעצמנו, ברור שגם הילדים לא בטוחים שבאמת צריך לעשות מה שאמרנו.

בהצלחה

וכשהיא שואלת אותי אם משהו זה בסדר אני אומרת לה את הסבתא את מחליטה.

אני לא יודעת אם זה מתאים בכל מערכת יחסים.

לפעמים מוטב לשתוק ולהבליג

לפעמים מוטב לקבל את מרות הסבתא

לפעמים אפשר "לעקוף" באלגנטיות

ולפעמים כדאי לעמוד על שלך בצורה נעימה עד כמה שאפשר.

כשזו אמא שך ואת מכירה את התגובות תוכלי לשוחח איתה ולהסביר אבל אצל החמות צריך לשמור על קשר בלי לפגוע ולהזהר בכבודה ולכן הייתי אומרת להקשיב לה ואם זה כל הזמן קורה לא צריך לבוא כל שני וחמישי , העיקר זה לא לשרוף קשרים.

שהיינו אצל חמותי בשבת,  חמותי לא כ"כ אהבה את החצאית שהבת שלי לבשה והבת שלי החליפה לג'ינס שהיא באה איתו מיום שישי, כל זמן שהיינו אצלה בבית החרשתי אבל אז... רצינו לצאת לטיול ובקשתי מהבת שלי להחליף לחצאית של שבת וחמותי התערבה ואמרה לבת שלי להישאר עם הג'ינס. עם כל הכבוד... לא יכולתי לראות את הבת שלי מטיילת עם ג'ינס בשבת אז הסברתי בעדינות שאצל סבתא אפשר ללכת עם שיער פזור ולא חייבים לגרוב גרביים וכו' אבל בגדי שבת גם אצל סבתא הם חובה.... המזל שחמותי קלטה את הטעות שלה והשתתקה מהר

בס"ד

יישר כוח, רואים כאן חכמה נשים

אהבתי שאמרת לילדה ולא לסבתא

לא נראה שצריך היה לומר "אצל סבתא מקילים בגרביים ושיער פזור". נכון שאלו לא מעיקר הדין, אבל מכיוון שבחרתם לחנך את הילדות שלכם שלא לנהוג כך, אז אין מקום שאצל סבתא יהיה אחרת.

אני מריח מהויכוח שתיארת שההורים אולי לא מרוצים מכך שאתם פניתם לכיוון קצת יותר דוסי מהם - וזה טבעי.

אבל - זה יהיה ממש לא נכון לאפשר להם להשפיע על הילדים אחרת מהחינוך שאתם בחרתם לתת להם.

צריך למצוא הזדמנות לשיחה - לא בשעת מעשה - ולדבר על כך שאתם מאוד מעריכים את החינוך וכו', ואין לכם שום טענה על מי שהולכת בלי גרביים ועם ג'ינס בשבת - אבל זה מהדברים שבחרתם כן להקפיד בהם, וחשוב לכם שלא יהיה קונפליקט ביניכם לבין בית סבא וסבתא. ובקיצור - לבקש התחשבות.

ומאידך הילדים בחושיהם הבריאים יודעים שיש רמות שונות של הקפדה על כל מיני דברים, ויכול להיות דבר כזה שסבתא הולכת בלי גרביים אבל לאמא זה כן חשוב. ואם אצלכם, ההורים שלהם, זה מתקבל בכבוד, אז גם הם יתייחסו כך בדיוק.

בגיל מסוים אפשר גם להציף את זה מול הילדים, ולתאר שיש דעות שונות בין אנשים על כל מיני דברים, ואנחנו דרכנו כך וכך...

אגב באותה מידה הפוך - אם מישהו פנה לכיוון פחות דוסי מהוריו, ולמשל מלבישים לילדה מכנסיים - אין מקום להתחפש בחצאית רק בשביל הסבתא, ואם זה לא מתקבל בהבנה אז יש לעורר שיחה נינוחה על כך ולהגיע לכבוד הדדי.

בנוסף,

אין דבר כזה כבוד הדדי בין הורים לילדיהם.

הורים לא חייבים בכבוד ילדיהם.

ולא מנהלים שיחה "נעימה" עם ההורים על הדברים שהחלטתם.  עושים את מה שהחלטתם ומעגלים פינות איפה שאפשר מפני כיבוד הורים.

וזה שאצל סבתא אפשר בלי גרביים ושיער פזור לא יגרום להן ללכת כך בגיל 20.

אחת מהסיבות הנפוצות - בעטיין חיי נישואין נכשלים - הינה התערבות חיצונית של בני משפחה.

אם זה מצב קבוע - אז את נשואה לחמותך ולא לאיש שלך. וכנראה שהאישיות שלו לא מספיק חזקה להתמודד עם המצב.

גבר שנותן לאמא שלו לשלוט בביתו שלו - הוא לא בן זכר אלא בן נקבה. אל תיבהלי - הכוונה מבחינה רוחנית - וכנראה שגם בבית את הבוס, והוא ממשיך להיות מקבל מאמא- ומתקשה להשפיע, ולכן הוא מתחמק ובורח מאחריות על ילדיו, משאיר אותך מול אמו -  ועלול להוביל את הבית שלו - לפירוק. 

התיקון צריך להתחיל ממך - תני לו להרגיש כמו גבר. ותפסיקי להיות הבוס בבית.

לגבי חמותך הטרחנית -

הרב סטבסקי שליט"א - קורא לזה נחש, ויהי מי שיהיה. אבא אמא חם או חמות, גיסים, אחים וכד'.

הפתרון למצב - הוא שיחה עם האיש שלך - וגיבוש עמדה משותפת נגד ההתערבות שלה.

אם הוא משתפן, כמו שעולה מבין השורות - תדברי איתה אחת על אחת, ותגידי לה שהמצב הקיים לא מקובל עלייך, ואת לא מוכנה להמשך המצב הזה. 

אם זה לא יעזור - תעברו למקום מרוחק שבו לא תהיה לחמותך אפשרות לנהל את חיי המשפחה שלך.

וכמובן - תתני לאיש שלך יותר מקום בבית. ותהיי אישה, ולא חצי גבר בבית.

היא בסה"כ מתארת סיטואציה חד פעמית בה החמות סתרה את דבריה מול ילדיה ושאלה כיצד כדאי לנהוג.

מכן ועד להסיק מסקנות על הקשר שלה העם בן זוגה על הקשר של בן הזוג עם אימו הדרך עוד רחוקה...

או בכלל מלייעץ לאנשים.

יש לך מושג כמה נזק תגובה כזו יכולה לגרום?!

מלבד היותה בלתי נכונה לחלוטין.

תוכלי לשוחח איתו על הנושא ולהביע את דעתך על ההשלכות של ההשתלטות של אימו על חינוך הילדים.

(כמובן לא בניסוח הזה, את מכירה אותו ויודעת איך לומר..)

ברגע שהוא מסכים אז הבעיה נפתרה, נשאר רק לטכס עצה איך להעביר את המסר לסבתא מבלי לפגוע יותר מדי.

בקשר לבחור הנ"ל, אני לא דואג לך, אני דואג לאנשים חסרי נסיון או קלים לשכנוע.

להם הוא יכול להסב נזק לא קטן.

בכל אופן בהצלחה רבה לך!

אבל את צריכה לשאול את עצמך מה עדיף שיראו אותך מתווכחת עם חמתך/ שבעלך יעשה זאת,

או שתשדרי לילדים שכך זה אצל החמה אבל בביתכם- אתם נוהגים שונה.

וכן- בשלב מסוים הם מבינים שבבית מתנהגים אחרת, וכך צריך להיות..

אם יש מתחמים אפורים שאת רואה שאת מצליחה לקבוע את קביעתך- מה טוב..

אני מאמינה שהבית הוא המקום שממנו יונקים הכי הרבה. ובסופו של דבר הם חוזרים לשגרה הזו שהם מורגלים בה,

אז אני לא בטוחה ששווה ליצור חיכוכים סביב הנושא הזה

מעבר לזה- כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. נקודה למחשבה..

לכולם יהיה יותר קל לקבל דברים כי יש הגיון מאחורי הדברים ואפילו לך ולחמות. פעם ההגיון אצלך ופעם אצלה. דברי תשכנעי. תסבירי לכולם ועכשיו הילדים קובעים מה הם מפנימים סמכות לא תעזור מה שיעזור הוא חיבה ואהבה. 

אבל יש דברים שגם מבחינת האמת (ולא רק מצד כבוד הורים) אפשר להקל נהלים כשאתם לא בבית. בעיני מתי לשחק יכול להיות כזה.

ובכל אופן אם זו תופעה חוזרת, ואז זה בוודאי נוגע לפעמים גם בדברים חשובים  - כדאי לחשוב על שיחה בנחת שלא הזמן האירוע, שבה תסבירי שזה היה לך חשוב שכך וכך וכו'. לא חייבים להציף את התנגשות הסמכויות אבל אפשר לרמוז לזה.

ולקחת בחשבון שיש אנשים שלא מתאימים לשיחה כזאת, ואז צריך להבליג וזהו (וחלילה לא לשרוף קשרים, אבל כן להתאים את מינון הביקורים למחיר שמשלמים בעבורם).

גם אני כילדה ראיתי את אמא שלי מכבדת מאד את סבתא שלי-חמותה, והקשר בינהן היה מרגש ממש. אני משתדלת גם להיות ככה עם חמותי ואנחנו מדברים על זה עם הילדים-שאנחנו מחוייבים בכבוד סבא וסבתא. כשהילדים שלך יגדלו בע"ה תראי שזה הופך להיות משימה משותפת שלכם וזה הופך להיות מצחיק וכיף. לדוגמא אצלנו, כשסבתא מודיעה שהיא בדרך נכנסים ל,"כוננות סבתא" כולם כולל הקטנים מארגנים מהר מהר את הבית, מחליפים לבגד שהיא תאהב, מכינים עוגה שהיא תאהב וכל הביקור משתדלים לעשות לה נחת. את צריכה לא לדאוג בכלל מ "מי הקובע", ברור לגמרי שזו את ועם השנים את תראי שאין פה בכלל תחרות. היי שלווה ושקטה ובטוחה בהורות שלך ונסי לכבד אותה. בעיני זו מצווה ענקית. בהצלחה!

ומשדרות מאבק וחוסר אחדות במשפחה. אסרטיביות - רק כשבאמת באמת אין ברירה ולא בסיטואציה של זמן משחק או לא.

אין לי ספק שלא זה מה שיפגום בסמכותך מול הילדים. 

בעבר היתה סייעת בגן ילדים. תמיד יש לה נטייה להתערב לדעתי היא לא שולטת בזה וזה מרתיח אותי!!

אם זה משו עקרוני לך, של גידול הילדים- 

תרתמי את חמותך לזה

תלחשי לה בשקט כמה דק קודם- שזה המהלך שאת הולכת לעשות עם הילדים, ואת תשמחי לעזרתה

ואז כשתעשי- היא תהיה איתך, בצד שלך- ילדים צריך לעשות מה שאמא אומרת.

אן לחלופין- הוא תתווכח איתך בלחישות לפני שהדבר הזה קורה מול הילדים... חוסך אי נעימות חינוכית מהם 

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

למה? כי כשהיא רוצה היא מארגנת מעולה.

יצא שבדיוק היום היא אירגנה (מיוזמתה האישית, אני עוד ישנתי...) את 3 האחיות שלה. כולל תסרוקת, דאגה שיתלבשו ושיצחצחו שיניים.

לכן זה נראה לי משהו אחר.

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב