היה לי יום כייפי. מלא ווי פיי וירושלים ומיץ תפוזים והאוטו של סבא וסבא ומטריה ענקית ופיג'מה.

יש השבת שבת אולפנא ואני לא הולכת. לא יודעת אם זה טוב או רע

אני צריכה פסנתר דחוף

המנגינה של סנופקין כזאת יפה וכל כך כיף לנגן אותה

אני מתגעגעת אליה. מה יהיה?

מעניין איך זה ייצא. נראה לי שיעלו עלי...הממ

אין כמו אוטובוסים לנפש עייפה

כאבראשכאבראש

וגות'האם זו סדרה מעולה. אני צריכה את פרק 9 דחוף

ואני תכף הולכת לראות את הטיטאניק ואת צ'ארלי בממלכת השוקולד, עם ג'וני דפ שהוא שחקן מעולה

ולפני יומיים ראיתי את דרקולה. זה הסרט הכי טוב שראיתי אי פעם. בכיתי צחקתי צרחתי ונשכתי את עצמי. קפצתי על המיטה, ייחלתי למותי ולמות כל העולם וכל כך חייתי אותו

אני אוהבת אותה אני אוהבת אותה אני אוהבת אותה. הלוואי וזה יקרה

זה עצוב וכואב, אבל זה טוב לי. למה הדברים שטובים לי צריכים לכאוב לאחרים?

אל תשקרי עליי בבקשה. לא על האוכל ולא על הטוב.

זה אפשרי |משוכנע| אילו רק הייתי מגיעה לזה לבד. אבל השכל שלי חלוד

אני אוהבת מקלדות

אני צריכה את ספיידרמן המופלא 2 אני במתחחח

אויש היא מותק! כל אחד צריך מישו כזה איתו

הארוויהארווי הארווי. דמות מושלמת

דון פאלקון |טון פישי|

זה שופךךך

בא לי לרקוד ולהשתגע

אני אוהבת את התוכנית הזאת! |חוכך ידיים בהנאה|

הלוואי שתהיה שבת כיפית. בא לי אורחים אבל אני אהיה מבודדת

לבד זה טוב. לבד עושה בכי

ועכשיו אני גומרת

היה קצר הפעם

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול