סלח לי, אך אינני יכול לדבר בקול רם יותר.
אפילו אינני יודע מתי תשמע את קולי, אתה, שאליך אני מדבר.
והאם בכלל תשמע אותי?
שמי הוא הור.
אנא, הצמד את אוזניך אל פי, אפילו זר ורחוק אתה מאוד, עכשיו או לעולם.
אחרת לא תשמע את דברי. ואפילו תואיל למלא את בקשתי, עוד ישארו דברים
שלא נאמרו, שתצטרך להשלים מתוך עצמך. אני זקוק לקולך, במקום שמסתתם קולי.
חולשה זו ניתן אולי להסבירה באורח מגוריו של הור. הוא מתגורר, ככל שהוא יכול להיזכר,
בבנין ענק, ריק לחלוטין, שבו כל מילה הנאמרת בקול רם מחזירה הד שאין לו סוף.
ככל שאני יכול להיזכר. מה פירוש הדברים?
בנדודיו יום יום באולמים ובמסדרונות פוגש הור לפעמים הד תועה של קריאה,
שיצא מפיו מבלי משים לפני עידנים. סבל רב גורמת לו הפגישה הזאת עם עברו,
מה גם שאותה מילה שנשמטה מפיו אי-אז, נפגמו צורתה ותוכנה ללא הכר, בינתים.
לכך אין הור מפקיר עצמו עוד למלמול האדיוטי הזה.
הוא התרגל להפעיל את קולו - אם בכלל - אך ורק עד הגבול הרופף,
שממנו והלאה הוא מסוגל להפיק הד. הגבול הזה מצוי אך מעט מעבר לשתיקה הגמורה,
שהלא הבנין הזה הוא רגיש עד אכזריות. יודע אני שדורש אני הרבה, אך אפילו את נשמתך תצטרך
לעצור אם תרצה לשמוע את מילותיו של הור, אברי הדיבור שלו נעלמו מפאת שתיקתו הממושכת -
הם החליפו צורתם. הור לא יוכל לדבר אליך בדברים ברורים יותר מן הקולות שאתה שומע רגעים מועטים
לפני שתשקע בשינה. ואתה תצטרך לשמור על שיווי משקל, בשביל הצר שבין שינה וערות -
או תרחף כמו אלה שמעלה ומטה להם הינו הך.
שמי הוא הור.
מוטב היה לומר: אני קורא לעצמי הור. כי מי מלבדי קורא לי בשמי?
האם כבר ציינתי, שהבנין הוא ריק? ריק לחלוטין.
בלכתו לישון, מתקפל הור באחת הפינות, או שהוא שוכב במקום שהוא מצוי, אפילו באמצעו של אולם,
אם קירותיו מרוחקים מדי. אין לו להור בעיות מזון. החומר שממנו עשוים הקירות והעמודים הוא אכיל,
לפחות בשביל הור. הם עשוים מחומר צהבהב, שקוף מעט, המפיג קל מהרה רעב וצמא.
זאת ועוד: צרכיו של הור בתחום הזה מעטים מאוד. אין לזמן החולף ועובר כל משמעות לגביו.
אין בידיו למדוד אותו, אלא באמצעות הלומות ליבו. וזו משתנה מעת לעת. אין הור מכיר כלל
ימים ולילות, אור של דמדומים תמיד סובב לו. בשעות שאינו ישן הוא מסתובב אנה ואנה,
אך אין מטרה לצעדיו. זה פשוט יצר, צורך וסיפוקו גורם לו עונג. עת זאת יקרה לו רק לעיתים
רחוקות, שהוא מגיע לאולם שכאילו הכירו מכבר, שנדמה שמוכר לו, כמו היה פעם לפני זמנים
לאין קץ. מצד שני, יש והוא מבחין בסימנים ברורים, שהנה הוא עבר במקום, שכבר עבר בו בעבר -
למשל, פינת קיר שננגסה, או ערמת פרש שנתייבש. האולם עצמו הוא כמובן זר לגבי הור,
ככל שאר האולמים. אפשר בהעדרו של הור משתנים האולמים, גדלים, מתרחבים או מצטמקים.
אפילו אפשר שכשהור עובר בהם הוא גורם לשינוים הללו, אך הוא אין דעתו נוחה ממחשבה זו.
אני מוציא מכלל אפשרות שמישהו גר בבנין חוץ מהור. אכן, בגלל ממדיו האדירים של הבנין אין
כל הוכחה לכך. זה כמעט בלתי אפשרי וגם ודאי באותה מידה. לחדרים רבים יש חלונות,
אך אלה נפתחים תמיד אל אולמים אחרים, על פי רוב גדולים מהם. אפ כי לא התנסה בכך עד כה,
אוחזת בהור מפעם לפעם התחושה, שיגיע פעם אל קיר אחרון, חיצוני, שמחלונו נשקף מראה אחר לגמרי.
אין הוא יכול לומר כיצד זה יראה, רק לעיתים הוא מהרהר בזה ארוכות. אך נטעה אם נאמר, שהוא מתגעגע
אל מראה שכזה - אין זו אלה צורת שעשוע, המצאת אפשרויות שונות, ללא כל כוונה. אך בחלומותיו נהנה
הור מפעם לפעם ממראות שכאלה, וכשהתעורר לא נשתמר מהם דבר. הוא רק ידע שהם היו, וכי התעורר על פי רוב
שטוף דמע, אך הור מייחס לדבר משמעות מעטה והוא מזכיר את הענין אך בשל היותו זר ומוזר...
לא דייקתי בדברי. הור אינו חולם לעולם ואין לו זכרונות משל עצמו. ועם כל זאת מלאה כל אישיותו בפחדים
ועינוגים של חוויות אלו לכל העברים, צרות עליו, הולמות בו כברקים והוא ילד מבוהל במסדרונות הריקים,
סחרחר. עד שהוא צונח מוטל חסר נשימה, נכנע. נגד אלה הור הוא חסר ישע.
לפתע, כדרכם של זכרונות האם כך אמרתי?
שמי הוא הור.
אך מי, הוא זה: אני - הור? האם אני רק אחד? או שמא אני שנים ויש בי החוויות של אותו שני?
האם אני רבים? וכל האחרים, אני, חיים שם בחוץ, מעבר לאותה חומה חיצונית, אחרונה.
וכל אלה אינם יודעים דבר על חוויותיהם, דבר על זכרונותיהם, כי אצלם גם במבחוץ אין להם כלל
מקום-קיום? אולם הם נשארים עם הור, עם חייו הם חיים, אותו הם תוקפים ללא רחם.
הם מושרשים בתוכו, הוא גורר אותם אחריו כשובל,
המחליק ללא סוף באולמים ובחדרים צומח, צומח תמיד. ואפשר שגם משהו מתוכי עובר אליכם
שם בחוץ, לאחד או לרבים, שאחרים אתם איתי כדבורים עם המלכה? האם אתם חשים אותי,
אברים של גופי המפוזר? השומעים אתם את מילותי נטולות הקול, עכשיו או לעולם?
התבקש אותי, האחד שלי לעת קץ? את הור, שהנך אתה עצמך? את זכרונך, השמור עמי?
האם אנו מתקרבים זה לזה באולמים לאין קץ? נבוכים, צעד בצעד, דמות בדמות?
והאם נפגש אי-פעם, בזמן או באין-זמנים? ומה נהייה באותה פגישה? או שלא נהייה עוד?
האם נבטל זה את זה כמו כן ולא? דבר אחד אבטיחך שתראה: כי שמרתי על הכל בנאמנות.
שמי הוא הור.
(פרזה וכתיבה חופשית)
