הסיפור שלי מתחיל לפני שלושה שבועות. כשהתבשרנו על השלג. אני גרה בבית אל והזכרונות מהשלג שנה שעברה עוד טריים ולא נחמדים במיוחד.. כששמענו שצפוי שלג של כמה ימים התחלתי לחשוש מלידה בשלג. (וגם מברית בשלג אבל זה עבר מהר מאוד..)
התייעצנו עם מיילדת מהישוב שהיא גם נהגת אמבולנס ושאלנו אם להשאר פה או לנסוע לחמי וחמותי בירושלים כדי לא להסתבך. היא אמרה שאיפה שיהיה לי יותר נעים להתחיל לידה (השעות עד שנצא לבית חולים) שם אני צריכה להיות. וימצאו לי פתרון מכל מקום איך להגיע לבית חולים. אז נשארנו.
כמובן שמיום רביעי בבוקר ארזנו את חפצינו ועברנו דירה להורים שלי במרכז הישוב, חיכתה לנו שם קייטנה- כל האחים ביחד, אחיינית שלי.. שישו ושמחו.
מיום רביעי בבוקר נפלה עלי שלווה. ממש הרגשתי נינוחות ונעימות, לא דאגתי מה יקרה אם ואיך אלד בשלג.. וככה זה התחיל. בערב (רביעי) אחרי פעילות חברתית לכל המשפחה, התחילו צירים. ממש קנטים, אבל הרגשתי שמשהו מתחיל. הלכנו לישון ברוגע, אמרתי לבעלי שאם זה יהיה רציני וודאי נתעורר מזה.. אז בינתיים נישן.
בחמישי בבוקר התחזקו הצירים. שמחתי בהם מאוד, חוויתי אותם בתור התקשרות לילד שלי, בתור ציפיה ללידה. מדדנו את הזמנים בעזרת אפליקציה בסמארטפון (מומלץ!! לא צריך לזכור מתי התחיל ומה הרווח.. זה רושם הכל), וגילינו שהצירים קצרים- 30/40 שניות בזמנים לא מדויקים. המשכנו להתנהל ברוגע, אף אחד מכל הקייטנה לא ידע מה קורה לי בגוף ובלב.. בשעה שמונה בערב נעלמו הצירים כלא היו. התבאסתי ממש.. התחלתי לבכות.. הרגשתי כאילו כל הציפיה שלי שמשהו יקרה כבר, נפסקה והתנפצה.. הלכתי לישון מבואסת ומתפללת שמשהו כן יקרה בקרוב..
ביום שישי בסביבות 10 בבוקר חזרו הצירים. שוב קצרים ושוב לא סדירים אבל שמחתי בהם עוד יותר!! זה היה לי סימן שזה אמיית ולא סתם צירים שבאים והולכים. לאט לאט הצירים התארכו והגיע לדקה אבל לא ככ כאבו ועדיין לא הצטופפו. המשכתי להיות רגועה. לפני שבת ישנתי שעתיים, מה שבפועל הציל אותי ממש בלידה..
מכניסת שבת- צירים כל 20 דקות בדיוק. אחר כך קפיצה- כל עשר דקות בדיוק. ב11 בלילה- למשך שלוש שעות- כל 7 דקות בדיוק ציר של דקה. הלכתי לישון בהפסקות של 7 דקות.. כל ציר התעוררתי והערתי את בעלי שיעזור לי לנשום כמו שלמדנו בקורס. כאן הצירים כבר היו ממש כואבים.. הייתי צריכה עזרה להתגבר עליהם. באיזשהו שלב אמרתי לבעלי ללכת לישון (מתוך שיקול מושכל שאחרכךך התברר כנכון שאם נסע ללידה אני יצטרך אותו במלוא הכח..) ונשארתי לתזמן לבד. מצאתי תנוחות חדשות, שרתי לעצמי שירים מחזקים, אכלתי.. עשיתי סתם דברים כדי להעביר את הזמן בין הצירים עוד כמה שעות. בין 2 ל4 בלילה כבר התעייפתי מלתזמן. רק הרגשתי את הצירים ושמתי לב שהמרווח ביניהם התקצר.
ב4 וחצי הערתי את אמא שלי שתעזור לי לתזמן. עד 5 וחצי היו צירים כל 2 דקות.. צירים ארוכים של יותר מדקה.
ב5 וחצי התקשרנו לאמבולנס. עכשיו התחלתי להלחץ- כל הכבישים קרח! סכנת נפשות.. ואני גם לא יצאתי מהבית כל השלג כי פחדתי להחליק.. התפללתי לה' שיציל אותנו, ששלוחי מצווה אינם ניזוקים.
הגיעו לבית 5 מתנדבי מדא. אחד מהם נהג אמבולנס מנוסה ומוכר שהרגיע אותי לראות שאני בידים שלו. הוא אמר לנו שעושים מבצע לוגיסטי להוציא אותנו לבית חולים כי האמבולנס של בית אל לא משוריין ולא יכול לנסוע על קרח.
וככה התחיל המבצע.. הביאו שני אמבולנסים מעפרה שחיכו לנו בכניסה לישוב. הג'יפ סיור של בית אל לקח אותנו עד הכניסה לעלות על האמבולנסים. בהם נסענו דרך ציר הזבל (מי שלא מבינה מה זה אומר- כביש תלול ומפותל ביותר שביום רגיל מפחיד לנסוע בו.. אז על קרח וודאי) לתחנת דלק מעבר מכמש ושם עלינו לאמבולנ רגיל שהגיע מתל ציון ולקח אותנו לבית חולים.
הגענו לקבלת יולדות בשעה 7 וחצי (שימו לב, נסיעה של 40 דקות לקחה לנו שעה וחצי..) בדיקה פנימית (באזור 8 וחצי-9 אחרי מוניטור) - יציאת הפקק הרירי, (נאסרנו
) פתיחה 3 מחיקה 100%. אין מאושר ממני. הגעתי במחיקה מלאה!! הייתי בעננים.
יצאנו עוד להסתובב, להתפלל, לאכול סעודת שבת.. בינתיים אני עם צירים מטורפים, משתדלת לנשום ולנוע, להתחבר ללידה ולא לכאוב. כולל שימוש בכדור פיזיו.
חזרתי ב11 לעוד בדיקה, פתיחה 4.5. אני מבואסת.. רק 1.5 סמ בככ הרבה זמן? נכנסתי למקלחת. כמעט שעה. יצאתי- פתיחה 5. לא הייתי מסוגלת יותר, ופה העייפות גברה עלי (לא ישנתי כל הלילה) ולא הייתי מסוגלת לשמוע, לראות, לחשוב.. מזל שבעלי ואמא שלי היו איתי, אנשים עם שיקול דעת.. הם הסבירו לי ביחד עם המיילדת למה כדאי לי לקחת אפידורל ולפקוע את המים. בסופו של דבר הסכמתי..
נכנסנו לחדר לידה ב2 וחצי בצהרים. המרדימה הגיעה תוך 2 דקות וכבר רצתה להתחיל בעבודה, אני הייתי היסטרית (ועייפה..) היא חכתה בחדר יותר מעשרים דקות שבהן עשו עלי עבודת הרגעה- המרדימה, המיילדת, בעלי ואמא שלי ביחד, כל אחד בדרכו עד שנרגעתי. ב3 קיבלתי אפידורל ומאז השתנתה לי הלידה. אני מברכת בכל לב את מי שהמציא את האפידורל. חכו ותבינו למה.. איזו לידה מדהימה התיה לי בזכותו..
אחרי האפידורל הלכתי לישון. פשוט ישנתי כדי שיהיה לי כח להמשך. ולא הרגשתי כלום וזה היה נפלא!! התעוררתי ב4 וחצי, לקראת סעודה שלישית. בעלי ואמא שלי אכלו קצת, אני לא הייתי מסוגלת. לקחתי ספר תהילים והתחלתי לקרוא. בשקט, בפנים, לעצמי..
אחרי צאת שבת וההבדלה, ביקשנו מאמא שלי לצאת ולהשאיר אותנו לבד. בעלי ישב ליידי (עם פנים לפנים שלי, גב לכל החלק שהוא לא צריך לראות) והתחלנו לשיר. שירי תפילה והודיה שירי ציפיה, שירי מוצאי שבת.. ישבנו כמעט שעה ושרנו. הטוב כי לא כלו רחמיך. אודך כי עניתני. אמר ה' ליעקב. אנעים זמירות. יפה כלבנה... באמצע נכנסה המיילדת וראתה אותנו בעיניים עצומות שרים ובוכים, וכיבתה לנו את האור. גם אמא שלי נכנסה ונשבתה בקסם, לא יכלה לצאת מרוב התרגשות.. היה שם משהו מיוחד.
וכל אותו הזמן הפתיחה מתקדמת בקצב טוב ואני לא מרגישה. חווה את הלידה מזווית שונה.
ב9 בערב- פתיחה מלאה. אני מתרגשת. המיילדת אומרת לי לא ללחוץ, כשאני מרגישה צורך ללחוץ לקרוא לה. בינתיים אנחנו ממשיכים לשיר קצת, לדבר, לנסות להשיג דרכים שיעבירו לנו דברים מהישוב הנצור
ברבע ל11 נכנסת המיילדת להפרד (כי היא הולכת הביתה..) ואומרת לי את המשפט המלחיץ הזה- "אם עד 12 לא תתקדם הלידה, יתערבו פה רופאים, יותר מ3 שעות בפתיחה מלאה.." ואני נלחצתי.. מזל שבעלי הרגיע אותי. המשכנו לדבר דברים מרגיעים..
ב11 ועשרה אחרי שהתחלפה המשמרת אני מרגישה צורך דחוף ללחוץ. לא כאב, פשוט מרגישה כאילו התינוק יוצא החוצה.. בעלי רץ לקרוא למיילדת ואני שואלת אם כבר מותר לי ללחוץ כי אני לא מתאפקת. היא עונה שכן ואני מתחילה בעדינות.. ואז שוטף אותי לחץ עצום. אני קוראת לבעלי ואומרת לו- הנה. זה מתחיל. תכף תהיה אבא. התרגשות עצומה שוטפת את שנינו. ואנחנו מתחילים לשיר. כי הרבית טובות אלי, ומה אשיב לך.. ואנינ מתפללת על נשים בלי ילדים, על עוד חברות שהתחתנו לאחרונה שיפקדו בקלות, על חולים, על רווקות.. אני מתרגשת כמו שלא התרגשתי מעולם. שרה ובוכה.. המון שירים שאני כבר לא זוכרת..
באיזשהו שלב נכנסת מיילדת מחדר אחר ואמורת לי- יש יולדת פה ליד שמתקשה מאוד ללדת. אומרת לי את השם ואני בוכה ומתפללת גם עליה..
בשיא השיאים, צירי לחץ, התינוקי שלי כבר כמעט כמעט בחוץ. אנחנו יושבים ושרים בקולי קולות- ארומימך ה' כי דיליתני, ולא שמחת אויבי לי. ה' אלוקי שוועתי אליך ותרפאני, ה' העלית מן שאול נפשי חייתני מיורדי בור. זמרו לה' חסידיו והודו לזכר קודשו".
ופה, בשעה 12 ו12 דקות הוא מגיע אלי. האוצר הזה. הככ גדול..
זהו.
לא בזכותי הלידה הזאת נראתה ככה. בזכות המון אנשים אחרים.. כמובן בזכות בעלי, ואמא שלי. בזכות 5 המיילדות שליוו אותי לאורך הלידה והיו מלאכיות של ממש.. זכיתי ללדת במוצאי שבת פרשת שמות. שמסופר על שפרה ופועה המיילדות היהודיות, "ותחיינה את הילדים". אני הרגשתי שנשלחו אלי 5 שפרה ופעה כאלו. מדהימות ומקסימות אחת אחת!
לתינוקי שלנו קראנו יאיר. ההריון לא היה קל כלכך, ורצינו משהו שיאיר את הבית, יתן חיות. בינתיים הוא ממלא כבר כמעט שבועיים את התפקיד הזה
תודה למי שקראה עד פה. מאחלת לכולן לידות מרוממות כמו שהיו לי!
צכה לחשוב על כל האפשרויות..
