את יודעת, זכרתי אותך אחרת.
הבטתי בה, בשיער הג'ינגי הלוהט הזה,
שלמרות מרוצת השנים לא נס ליחו.
הבטתי בעייניה, העיינים שכה השכלתי
להבין, לדעת ולגעת.
העיינים שדרכם אלף מבועי החיים נשקפו אלי,
נובטים ומנביטים בי רצועות קטנות של פריחה ותקווה.
וכל מה שהוחזר לי היה מבט כבוי.
הבטתי בה, נזכר בברק בעייניה, בחיים שנתנו
את אותותיהם בכל שריר וגיד בגופה.
בסומק שפרח בלחייה כל פעם שהייתה מדברת
בהתלהבות על עוד פרויקט שהיא אירגנה בסניף.
מבט כבוי נשקף אלי עתה,
כמין הד למבטי המגשש.
ניסיתי לחדור את שכבות ההגנה,
כמו היה מבטי מקדחי שיכולה לקדוח
בתוך נבכי נשמתה.
הסתכלתי עליה,
עם הבגד השחור שמונח עליה כשק.
הסיגריה שהיא אחזה בין ידיה,
מוכיחה כאלף עדים שאינה זרה
ליד האוחזת בה.
ויותר מכך,
בטנה,
ליתר דיוק מה שנשאר ממנה.
היא מעולם לא הייתה שמנה,
זאת ידעתי בוודאות.
אך עתה כמין שלד שאינו גוף
נגלה למולי.
עצמותיה בלטו מכל עבר,
גבה מוכפף כמו נושאת
היא את משא האנושות על כתפיה.
או ככה לפחות היא מרגישה.
מה קרה לך?
שאלתי אותה בכאב שאין שני לו.
זכרתי אותך כל כך מלאת חיים,
פרח לב הזהב שלי
ועתה...
לא הייתי צריך להמשיך
דווקא שתיקתי זעקה יותר מכל מילה אחרת.
"הכל התחיל לפני כ4 חודשים"
היא אמרה חרש, קולה כמו יצא
מתוך הבור.
צרוד, חלש וניכר שלא נעשה בו שימוש
זה זמן רב.
נועם הגיעה לכיתה וכולם החמיאו לה
על כמה שהיא רזתה, ואיך שהיא נראית.
הרגשתי את הקנאה ממלא אותי,
מאותו רגע ידעתי שגם אני רוצה להיות כמוה.
התחלתי בדיאטת כסאח הורדתי מהתפריט שלי
את כל סוגי הפחמימות ומדדתי את עצמי לאחר שבועיים.
לאכזבתי התברר לי שכמעט ולא הורדתי דבר,
והחלטתי לוותר לגמרי על האכילה.
הבטחתי לעצמי שברגע שבו אגיע למשקל שבו ארצה להיות
אשוב לאכול בצורה תקינה.
מאותו יום התחילה התדרדרות החריפה,
הרגשת הרעב דקרה אותי כבר בצוהרים אך לא ייחסתי לכך חשיבות.
שיכנעתי את עצמי שלמען המטרה עלי להתאמץ
וגם אם בהתחלה זה יהיה קשה בסופו של דבר
התוצאה המיוחלת תהיה שווה הכל.
ככל שעבר הזמן התחילו המחמאות להגיע
"איך שאת רזית" "איזה יפה, הלוואי עלי"
בכל מקום קצרתי מחמאות מכולם,
וזה רק דירבן אותי להמשיך הלאה.
שכולם שמו לב שעובר עלי משהו לא טוב,
כבר היה מאוחר מידי...
הראשונה שקראה לי לשיחה הייתה המורה
ישבתי מולה בחדרה חיוורת ורועדת
וידעתי שעלי להגן על סודי בכל מחיר.
"תראי טל" היא פתחה ואמרה
שמתי לב לאחרונה שאת לא מרוכזת בשיעורים
ציונך יורדים מיום ליום, את חולמת, כמעט ולא אוכלת
עייפה כל הזמן ובקושי מודעת לנעשה מסביבך.
את ממש מדאיגה אותי, זימנתי אותך
לשיחה כדי לשמוע האם אוכל לסייע לך בצורה כלשהי.
תראי... המורה... גימגתי נבוכה,
פשוט... קצת קשה לי בחיים, נפרדתי מחבר שלי
וזה קצת שובר אותי... זה בסדר אני רק צריכה
קצת להתאפס על עצמי והכל יהיה בסדר.
חייכתי אליה את החיוך הקורן ביותר שלי
וראיתי שזה הרגיע אותה.
"בסדר, אתן לך את הזמן שאת זקוקה לו,
ואם תרצי אני תמיד פה בשבילך"
יצאתי מחדר המורים בצעדים קלים
שמחה על כך שסודי לא נגלה.
מסתבר ששמחתי מוקדם מידי
כעבור שבוע נוסף קראו לי שוב לשיחה
הפעם זאת הייתה היועצת
ממנה כבר לא הסתרתי להסתיר ומהר
מאוד גם הורי עורבו בענין.
מכאן אתה כבר יודע,
פסיכולוגים, פסיכיאטרים, יועצים כאלה ואחרים
ומה לא...
אך אני התעקשתי להמשיך בדיאטה.
יודעת שאין זה טוב לי,
את מתעקשת להמשיך אף על פי כן.
שסיימה את סיפורה,
ניבטו דמעות בזוית עיני.
"בבקשה ממך טל"
ספק ביקשתי-ספק התחננתי
למען הורייך, למעני, למענך
בבקשה ממך הפסיקי.
המבט שהיא החזירה לי
הבהיר לי שכבר מאוחר מידי.
עמדתי מול תלולית העפר,
נזכר באותה שיחה מאז.
בשיחתנו האחרונה.
הרגשתי את הדמעות מציפות את עייני.
בעודי רואה מטושטש ,
חשתי את רגלי קורסות תחתי.
טמנתי את פני בחול
ובכיתי כפי שלא בכיתי מימי
בכי שאין לו התחלה ואין לו סוף.
בכחותיי האחרונים לקחתי שלט,
שלט קטן ולבן.
תקעתי בו מקל ורשמתי:
פה נקברה טל
ילדה יפה.