וחידדה אותה עד כלות הנשמה
יודעת שבעודה נושמת את
נשימתה האחרונה
היא תאטום את אוזניה
ואז, היא החדירה את הלהב עמוק
הישר אל תוך הנשימה
צופה מודשנת עונג בנשקף אל מול עיניה
בוודאי תחשבו שהיא הייתה רעה
אך האמת שאין זה כך
היא רק רצתה לחנך אותה
את הפרח הנוצץ שלה
חשבה שהיא תקיף אותה בקוצים
אולי דווקא כך ושם תלבב
שוב בערוגת הבושם שלה
כמו פעם, פעם מזמן.
היא לא השכילה להבין
או שמא לא רצתה
שאם תקיף את השושנה שלה
בקוצים
כל שיקרה זה שאחיזת החנק
של הקוצים תלפף סביב השושנה
שלה, תחנוק אותה אט אט
תשאב ממנה את רסיסי הכוחות והחיים
שעוד נותרו בה, שעוד לא נס ליחם.
מבעד לעיניה ניבט עץ חסון
אך לו הייתה משכילה להביט פנימה
מבעד לחומות המגננה שעטפו הכל בזוהר מסמא
הייתה נשקפת למולה ילדה,
ילדה קטנה עם מבט עז בעיינים
עם ילדות שלא מצאה את מקומה בלבב פנימה
עד עצם היום הזה.
ועם כאב, בעיקר עם כאב שאין לו מרגוע
אולי היא פחדה לראות את עצמה במראה
להתמודד עם עברה, עם מי שהינה היא עצמה
אולי היא ניסתה לשנות את העבר
להפוך את העתיד למקום טוב יותר
התוצאות בלאו הכי
היו איומות.
כמה כאב יכול לב אחד לשאת טרם יתפוצץ?