כי הקנאה מוציאה את האדם מן העולם.
"פרו ורבו" מה יותר פשוט מזה? המצווה הראשונה, הבסיסית. אפילו הגויים מצווים בה. האדם הראשון יחד עם חווה אשתו צוו בה, וזה מה שהמשיך את העולם.
האם אני לא בן אדם? אני מוטציה? אם את המצווה הראשונה אין ביכולתי לקיים, מה עוזרות כל שאר מצוותי ומה עוזרים מעשיי הטובים?
שוב ושוב נמנעת ודוחה תורים, בדיקות, תרופות. מנסה לתת לעצמי לדמיין שהכל כשורה, לשכוח פה ושם שמשהו בפנים פשוט לא כמו שהוא נועד להיות. וההשלכות מפחידות אותי.
בהתחלה, הרופא הבטיח שזה ממש כלום "יעבור במהירות, זה מאוד מצוי". אחר כך אחרי בדיקות שוב ושוב, "אז יש פה בעיה מעט יותר רצינית, תקחי את התרופות האלה והאלה וזה יעבור תוך כמה שנים". בביקורים האחרונים שלי הוא מסביר שזה אמנם לא עקרות, חלילה. רק תפקוד לקוי, ופשוט צריך לקבל עזרה מלאכותית בבוא העת. וכבר הסביר בלי ליפות, את הסיכונים והסכנות שבמצב. וזה מפחיד ומעציב אותי.
והן כל כך יפות, זה עתה נישאו. מחייכות בשמלה הלבנה. והנה, תוך כמה חודשים כבר מתפארות בבטן שמנמנה. והלב מתפוצץ, איך יכול להיות שזה קל כל כך? למה זה ברור מאליו? ותינוק אחרי תינוק, ולידה אחרי לידה. הן יפות כל כך, ועסוקות, וחומלות, וטובות.
ואני? רק לטפל בילדיהן יודעת. משחקת ושרה, מלטפת, נותנת נשיקה כשכואב, מרפאה פצעים, מצילה חיים, מלמדת, ואוהבת עם כל הלב. והילדים גדלים, וממשיכים הלאה. ואני לא רוצה לקנא.
לא רוצה לכאוב, לא רוצה להבין, עד כמה זה קשה לי לפעמים. עד כמה שהלב שלי כבה.
אבא, אבי..אתה בראתני, אנא, שמור עליי מן הקינאה.
תן לי לראות בבירור את תפקידי ועזור לי להרגיש בו שלימה.
