של כל הענין - אבל דבר דחוף: אתם חייבים למנוע אפשרות של מילוי מים באמבטיה כשהוא לבד שם, קל וחומר עם האחות הקטנה. חס ושלום אם היא תיכנס לבפנים הוא ימלא מים עם פקק בפנים, זה עלול חלילה להסתיים באסון. דאגו שלא יהיה שם פקק בלילה ובכלל במקום שיכול להגיע, וגם תבהירו שאף פעם לא פותחים את הברז באמבטיה כשמישהו מההורים לא נמצא.

וזה דוחה כל התאוריות חינוך 

תעשי הכל שהוא לא יעשה את זה בשום פנים ואופן
ילד בן 3 יכול גם לסגור דלת מבפנים ולא תמיד את תוכלי לבוא במיוחד שזה נכנס להרגל

ההורה חייב להפיק את התגובה הכי מבוהלת ואפילו לצאת מהגבולות הרגילים.

בהלה אמיתית של ההורה ותגובה חריגה מאוד - תבהיר לו מה הגבול בין שובבות רגילה כמו להכנס למיטה של האחות ולהציק לה - לבין סכנת נפשות.

אבל מכה נתת?? בלי להסביר . פשוט לצעוק סכנה אסור ולהכות??

זה המקרים שבהם מכות הן דבר חשוב...

עדיף שהוא יבכה עכשיו מאשר שאת תבכי אחר כך חס ושלום.

א. צריך לומר לו, בנחת, שבשביל הקטנה זה מסוכן. כי היא יכולה להחליק על המים ולקבל מכה חזקה (זה המקסימום שהוא יכול להבין).

ב. תגידי לו שאת לא מרשה לבד לפתוח את האמבטיה, אבל את מסכימה לשחק ביחד איתו במים. תפתחו ביחד את הברז שם, שישתעשע.. ואח"כ תגידי שכשירצה שוב יקרא לך. אח"כ תווסתי את ה"מינון" של זמני המשחק. תגידי שאם הוא רוצה שגם הקטנה תשתתף - אתם תשתפו אותה ביחד בזהירות.. 

אוהב לשחק במים - למה לא..

אפשר למשל למלא שם גיגית ביחד ולתת לו להשיט משהו מידי פעם.

הקיצור: במקום שזה יהיה "מקום עימות" - זה יהיה מקום שיתוף פעולה. דווקא בגלל שהוא אוהב את זה. השת"פ הזה, גם יגרום ליותר "תקשורת" מעבר לכך בעז"ה..

[אבל תדעי, שאם תתני לו למלא שם, בלי להיכנס לאמבטיה, גיגית עם קצת מים ולהשיט בה "אוניה" יכול להיות שתצאי ב"זול". אפשר קצת להפשיל לו שרוולים. לא התכוונתי שהוא עצמו ייכנס כל פעם..]

אני אמרתי לבן ה 4.5 שלי (אחרי אינסוף תיחקורים, שאלות ותהיות ממנו למה המים מסוכנים) שילדים עלולים להכנס למים ולפעמים הם לא מצליחים לצאת לבד, אז צריך שאמא תשמור עליהם ותעזור להם לצאת.

עכשיו אני קולטת כמה זה נשמע מפחיד...

מצד שני, אני מעירה שה עדיף על סכנת טביעה ח"ו.

באמבטיה יש סכנות:

טביעה

כוויה

נעילה

(אולי גם יש לך תרופות או חומרי ניקוי באמבטיה?)

לדעתי יש 2 אפשרויות:

1. לנעול את חדר האמטייה. אם אין לכם שירותים נוסף תצטרכי לפתוח לו, כשהוא צריך להתפנות.

2. לפני שאת הולכת לישון לסגור את המים בברז הראשי.

באפשרות זו את צריכה גם לבטל את אפשרות הנעילה (אפשר לסובב את לשונית המנעול, שתישאר בחוץ), וכן לדאוג שבאמבטיה לא יהיו חומרים מסוכנים.

אם אין כאן בעיית סכנה, אז באמת צריך לדבר על גבולות.

לי אין כל כך ניסיון בתחום.

הילדים הבריאים שלי היו יותר רגועים מהילד שלך.

אני מנוסה בבלאגן של ילדה אוטיסטית, וזה עולם אחר לגמרי.

הבלאגן של הילד שלך קטן עליה!!

אם מנחם אותך בלאגן של אחרים, אני אספר מה היא עושה!......

להתחיל לסגור את הדלת

על הארון לשים מנעול או להעביר למקום סגור

לשים משהו על המתג כדי שלא יוכל לפתוח

אולי בשלב כלשהוא בלילה להעביר את המיטה שלה אליכם ולסגור את הדלת

זה נשמע שהוא מנסה להשיג צומי, רק בדרכים קצת שליליות שחבל שיפגע מהן כי באמת זה זמני.

.

יש לך שובב מתוק.

אם תצליחי מצד אחד להעמיד גבולות ברורים לגבי עניינים של סכנת נפשות מצד אחד, 

ומצד שני ליטול את העוקץ ממעשי השובבות - כמו שמציע ד. הוא ילך וישתפר ב"ה.

לענין התבלינים למשל - את זה את לא מרשה. אבל במקום, אפשר להציע לו לעשות יצירה עם חול ודבק, או כל רעיון אחר שכולל לשפוך אבקה או גרגירים באופן שאת מרשה.

אני למשל מרשה לפורר קלקר לתוך מייבש החסה ולסובב את הידית בכיף.

אפשר לתת נייר עיתון לקרוע לפיסות קטנטנות, לאסוף לתוך שקית מרשרשת של סופר, לנפח, לקשור בחוט ולרוץ עם זה בבית או בחוץ. וכן הלאה.

זה מצריך השקעה של זמן ומחשבה אבל משתלם לטווח הרחוק - הילד לומד שיש דברים שאסור בשום אופן. אבל גם שבאים לקראתו ומספקים את הצורך שלו בגריה חושית (ונכון - גם בתשומת לב - אין פסול בזה).

לרעיונות היצירתיים...

אפשר להבהיר שלא שופכים תבלינים

ולהבטיח שתסמיני אותו לבשל איתך...

ואז, לתת לו לשים את התבלינים שפחות חשוב לך

 שלא ישפכו כמויות

וגם אפשר ללמד איך מחזיקים כדי שלא

ישפךיותר מדי כדי שהיה לנו טעים..

ולעשות מזה קצת טררם...

להקשר לסבתא ולספר שהמתוק עזר

לאמא לבשל

ובזמן הארוחה להחמיא לו וכו....

בקשר לאחות. לנו הייתה בעיה דוקא ביום שבת השנתיים לא נותנת מרחב מחיה לקטנה

 אף לא לרגע...

אז ארגנו לה מקום משלה.

אם יש לול באלון או לפרוס שמיכה או מזרונים צעצועים של קטנים

ולומר שזו האופציה.

בהצלחה!

והרבה תפילות! שכל החיים הוא ישתמש באנרגיות לכבוד ה׳!

בגדול- גבולות! הילד שלכם לא בעל הבית. בהתחלה זה יהיה קשה- כי הילד יצטרך להבין שמשהו בכללי המשחק משתנה פאום, הוא יצטרך לקלוט היטב שהוא לא יכול לעשת מה שבא לו, אך עם הזמן (עם הרבה עקביות!!!) תשכילו ותצליחו!

מה עושים בפועל? מדברים עם הילד. במיטה לפני השינה. שם הוא כבר יותר רגוע, יותר פתוח להקשיב. בשחה עם הילד תשאלו אותו: "חמוד, למה עשית ..(את מה שעשה)?"  הגיוני מאוד שהוא יספר לכם (לפעמים מגלים דברים מדהימים שהילד חווה בלי שנשים לב, כמו חרדה או פחד ממשהו). אחר כך תסבירו לו מה לא בסדר במה שעשה, ואחר כך תסבירו לו מה הוא היה צריך לעשות במקום. תמיד לשים לב לדבר על שני תחומים: מה לא עושים ומה עושים במקום.

כיוון נוסף שאפשרי:

עם זאת- שימו לב: לפעמים ההורים לא נותנים לילד מספיק יחס חם עבורו, הוא מתוסכל ומנסה לקבל יותר אהבה. בדקו גם את האפשרות הזו.

אם אתם רוצים יותר בהרחבה- אפשר לשאול בשמחה ונשתדל לענות. בהצלחה!

בס"ד

באמת רעיונות נפלאים.אני עדיין לא נשוי ובכל זאת חשבתי אולי להוסיף משהוא שאולי יעזור:

לדבר עם הילד בגובה העיניים -כמובן שנפשית אבל התכוונתי פיזית , ככה הילד מבין בצורה ברורה יותר שמתכוונים למה שאומרים לו.

וקודם כל תפילה לה' שנזכה להצליח בחינוכנו .

בברכת

"חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"

באמת כל הכבוד ויישר כח!

בשורות טובות!

בעבודתי עם ילדים נוכחתי שזה אחד הדברים שילדים נזקקים לו ביותר ושיפיק מהם תגובה חיובית.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....