קשה. מזעזע. זה כבר יותר משבועיים שאנשים מסביבנו נהרגים!
תאונות, פיגועים, חיסולים פליליים, שריפות. לא אדם קרוב שנפטר חלילה ממחלה כלשהי, לא חלילה מוות טבעי, שגם הוא קשה.
זה בא פתאום, בלי הקדמה, באופן קשה וכואב.
זה בחדשות, כל יום שומעים על צרה חדשה, בין רגע משפחה הופכת למשפחה מפורקת, משפחה שוכלת אחד ממנה.
ולשאר האנשים? זה מזיז? זה נוגע?
כן! זה מכאיב לזמן מועט. אבל רק כאשר זה קרוב, כשזה נוגע בתוך תוכך אז זה מתחיל לזעזע!!
כמה אנשים שמו לב לזה?! שמו לב למה שקורה סביבנו, שכל יום אנחנו מאבדים פה אח!!
האם עצרת את סדר היום שלך לחשוב למה זה קורה לנו?
האם חשבת איך את/ה מתחבר/ת למה שקורה כאן?
האם הרגשת לא בסדר בשגרה שממשיכה לה אחרי שנשמע אסון כזה?
האם חשבת שצריך לשנות פה משהו?
מה הם החיים בעינינו? אוסף דקות ושניות שנמרחות מול מסכים? מול חברים וירטואלים?! האם אנחנו מספיק מעריכים את החיים? האם להעריך את החיים זה אומר לומר תודה כל בוקר על מה שיש לנו?
לא! זה אומר לנצל את הזמן, לנצל את המתנה המופלאה שניתנה לנו, לשנות ולבנות פה משהו ולהפוך את זמננו, ולנצלו למען הכלל והעולם, בכל דבר ודבר.
זה הזמן לעצור!! להגיד לכולם, כל החיים, לכל עם ישראל- תתעוררו!! משהו קורה כאן, משהו רע (לפחות בעינינו הקטנות), משהו נורא מתרחש, מה החלק שלנו בזה? איך אנחנו יכולים לשנות? למה זה מגיע לנו? למה זה קורה לנו?
אז עכשיו בבקשה מכם, פקחו עיניים ותראו איפה אתם יכולים לעזור, איפה אתם יכולים להשפיע, קחו על עצמכם מעשה קטן וטוב, משהו שבו תוסיפו פה טוב בעולם, תוסיפו פה חיים יותר רגישים ואכפתיים. תתחזקו באמונה, בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
נשמח אם תפיצו את המכתב הזה היוצא מן הלב וקורא לכולנו לקום ולעשות כל שביכולתנו כדי שיהיה פה אחרת!!

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען