אני קוראת את הדברים שאתן כותבות.
כל כך מסכימה עם העידוד לילודה ובמיוחד עם דבריה האחרונים של דינה די.
אבל אני קוראת, ורוצה רק לבכות.
אתן בטח חושבות שאני רוצה לבכות כי יש לי קשיים להיכנס להיריון, או שאני עוברת הפלות.
אבל לא.
יש לי שלושה ילדים בהפרשים של שנתיים.
הקטן בן 6.
אני כבר 6 שנים מונעת ובוכה בלב.
כל החיים חלמתי על משפחה ברוכת ילדים.
אני כל הזמן רק מתפללת להיריון, אבל מונעת.
כמו לכולכן גם לי קשה לארגן את הבית.
אבל אצלי זה מצב קיצוני, יש לי לקות קשה בקטע של סדר וארגון.
לעומתי בעלי ממש לא יכול לסבול בלאגן.
הוא עובד קשה, מגיע הביתה בשעות מאוד מאוחרות, וזקוק לבית מסודר.
כשכל דבר נמצא במקומו, הוא הבעל הכי טוב שיש, אבל כשיש בלאגן הוא ממש יוצא משליטה.
אני אחרי לידות מאוד חלשה, ואין לי עזרה מהמשפחה, העוזר היחיד הוא בעלי.
הוא עוזר הההמממוווווןןןןן אבל בסוף הוא מתפוצץ, כי הוא לא יכול לסבול את הבלאגן.
אחרי הלידה האחרונה הגענו למצבים ממש קשים.
בכלל לא היה לנו ברור, שאנחנו ממשיכים יחד.
היינו אצל יועצת נישואין מדהימה (ובכלל במשך השנים בעלי פירגן לי המון כסף לטיפולים נפשיים ואלטרניבים).
ב"ה, היום המצב יציב. יש אהבה. יש חוויות ויש הנאה. אבל אני יודעת שעוד לידה עלולה להחזיר אותנו למקומות שאולי לא תהיה מהן דרך חזרה. אני מפחדת.
כשאני מדברת עם בעלי על הרצון לעוד ילדים, הוא אומר: נראה לך שאת מסוגלת?
ואני לא יודעת מה לומר.
אני כל כך רוצה!
יש חלומות שאנחנו רוצים, ותמיד ידענו שכנראה לא יתגשמו.
אבל יש דברים שהיינו בטוחים שיקרו, וכאשר הם לא קורים, אנחנו מרגישים כישלון.
כשהייתי ילדה חלמתי על משפחה של 20 ילדים....
כשהתבגרתי והתפקחתי רציתי רק 10....
אבל בחלומות הכי גרועים שלי ראיתי את עצמי אימא לשישה...
ועכשיו יש לי רק שלושה ואני כבר כמעט בת 35!!!
ועוד חלום שהתנפץ:
בבית שבו גדלתי היו הרבה קשיים, אבל היה משהו חזק שהיה לי ברור שאני הולכת להעתיק מבית הורי:
אני והאחים שלי היינו כולנו תולעי ספרים.
על כל מגזין שהיה מגיע הביתה היה תור ארוך וכן... היו גם מריבות!
"אני הוצאתי ראשונה מתיבת הדואר!"
"אבל אמרתי שאני הראשונה בזרקור!"
בכל שבוע כל אחד היה מביא 2 ספרי ספריה, והיינו מספיקים לקרוא גם את הספרים שהאחים לקחו מהספרייה.
אצלי בבית יש ילד אחד תולעת ספרים. הוא קורא ואף אחד לא מבקש ממנו את הספר והמגזין.
הכול שלו. הוא יכול לקרוא כמה שהוא רוצה, ואותי זה מתסיס.
יש לי ילדה אחת עם דיסלקציה, ויש לי גם ילד חריג במצב קשה, שקריאה לא רלוונטית בשבילו.
מצד אחד אני מקבלת באהבה את הילדים עם הצרכים המיוחדים, ומצד שני, עדיין חולמת על בית מלא בילדים שרבים על המגזין האחרון שהגיע הביתה.
אני אשמח להשתתפות ואולי גם לעצות, אבל לפני כן אקדים לכל מי שתציע לי לקחת עזרה:
אני לא שייכת לאותן נשים שלא מוכנות לקבל עזרה.
תמיד קיבלתי עזרה מהקהילה אחרי לידות, אבל עדיין רוב העול נפל על בעלי, בשבילי העזרה הזאת לא הספיקה.
יש לי גם חונכת מהרווחה בשביל הילד החריג.
ועד דבר: אני מפחדת שבהיריון ואחרי לידה לא אצליח להשתלט על הילד המיוחד. יש לו כוח של ילד בן 6 והתנהגות של בן שנתיים.
למי שהגיעה עד לפה, תודה על ההקשבה!
תודה לכן