כשדודו שר מעליות, ובוכה את זה, אז גם אני בוכה איתו.
כשדודו אומר:
"אני אוהב את הלילה איתך לא זוכר מה זה בלעדיך . "
אני זוכר מלא מלא מה זה בלעדיך.
וכשהוא אומר:
"אני שומר לך את כל הדברים הטובים גם אם הם מעט, מספיקים רק לאחד."
אני ממשש את מעט הדברים שלי, ומדמיין ליי איך הם מספיקים לך.
"וכלום לא נוגע." ועדיין אין אומץ להרים לך טלפון ולומר:" בואי, עת שערי רצון להיפתח " כי אולי מחר אותם שערים יסגרו, ורק אפגע בך יותר.
ואני לא רוצה לפגוע.
בעיקר לא בך.
אבל כשדודו אומר שבכול זאת משו נוגע בו - "רק המבט שלך", אני מבין, אני רוצה.
ופתאום זה בכלל לא משנה שאולי אפגע, ואולי אפגע. וגם לא משנה שאני לומד בניין ואין לי זמן אף פעם. ואולי רק ארצה לנצל את זה לטובתי, ולגרום לך אושר, כמו למשל לבנות לך משו מיוחד.
"ארמונות מלכות אבנה לך. מלכתי."
ושוב הפחד הזה, הפלונטר, שאולי באותו ארמון תהיי כלואה, כמו נסיכה.
ודודו שאל בשיר אחר: "אני ליצן אני נסיך אין מי שיודע"
תלוי את מי שואלים.
ומי תרצה להגיע לארמון עם ליצן על סוס שחור?
אז אני מחכה.
כמו עידן, כמו ריטה.
ויודע
שיום אחד זה יקרה.
