היה לנו מסיבה במושב ...

ו.. היה מין ארוחת ערב כזאת שכל משפחה מביאה אוכל ויש סוג של מזנון.

עכשיו אני היחידה במושב ששומרת כשרות וזה...

 אז לא לקחתי אוכל ואז ישבנו כזה כולם.. ושאלו אותי למה אני לא אוכלת אז אמרתי לא בא לי..

ואז הם אמרו לי אבל לפני שניה אמרת שאת רעבה ... קיצר בלאגנים וזה... ובסוף כמה חברות שלי הכינו עוגה ואמרו לי שאת זה אני חייבת לטעום וכאילו ניסתי להגיד לא בא לי וזה ואז ראיתי שהם קצת נעלבו אז הסכמתי בסוף עכשיו תמיד שקורה המצבים האלו אני אוכלת ואז יורקת... אבל עכשו כולם היסתקלו ולא היה נעים הכנסתי לפה ובלעתי אחר כך הלכתי לשיחים והתחלתי לבכות...מלא!! כי שנים שאני במושב ותמיד אני מצליחה להיחלץ מדברים כאלו וזה כאב לי כמו סכין!!! עד עכשיו שאני חושבת על זה אני בוכה..

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול