אבל כשצריך עושים.

תתנתקי מהשכל שאומר "אוי, הם מריירים וזה מגעיל ואני לא מצליח לצפות מה יהיה המהלך הבא שלהם אז בוא נתרחק", ותעשי הכל בצורה מכאנית. כמובן שלא מתוך פגיעה בבעל המוגבלות. צריך להתייחס אליו בכבוד אבל להתנתק מהרתיעה.

ככה לפחות אני עושה.

אז נכון, כשלא צריך אני לא מתקרב, אבל אפשר לפחות להתייחס אליהם כמו שמתייחסים לכל אדם אחר.

אני לא מסוגלת להתקרב לאנשים תסמונת דאון, או אנשים בעלי מוגבלויות נפשיות אחרות, זה לא בשבילי.

אבל רק בגלל שקשה לי עם אנשים בעלי מוגבלויות נפשיות זה לא אומר שאני לא אתנדב או משהו כזה.

יש מספיק אנשים בעלי מוגבלויות אחרות, נכויות, דברים שלא גורמים לדחייה או קושי.

חוץ מזה- יש מקומות בהם אפשר להתנדב לבקר חולים או עזרה למשפחות נזקקות וכו'.

אל תקחי את זה קשה- יש הרבה כמוך, תאמיני לי- את תוכלי למצוא מקומות שמתאימים לך בכדי להתנדב.

בהצלחה!!!

בחיים לא התקרבתי לאנשים כאלה ולא חשבתי על להתקרב.. עד שלפני שנה במפגש משפחתי אחד הגיע ילד בן 16 אילם.. בחיים לא ידעתי עליו ולא כלום אבל מסתבר שהוא בן דוד שלי..(זה לא ככ מוזר אצלי.. ישלי בלי עין הרע ואני לא מכירה את כולם.. רק שאת המשפחה שלו אני די מכירה והוא פתאום הגיע..) התרחקתי ממנו והוא התקרב אליי ואל בנדודים שלי.. אני כבר התחלתי לפחד וזה.. ואז אח שלו הגיע, הסביר לי שהוא מבין כמוני הכל רק לא מדבר ורואה טוב. קיצוור הוא סיפר לי שכשהוא היה עובר דודה שלי נפצעה ועובר היה בסכנה. אז פשוט עשו לו משהו שהוא יצא לפני הזמן ופשוט יעשו לו כמו בבטן.. קיצור זה לא הלך מספיק טוב וזה התוצאות.. אני עכשיו די לומדת איך לדבר איתו עם היידים.. תנסי להכיר משהו מקרוב.. אח של חברה, בנדוד.. תשמעי סיפור.. אולי זה ידבר אלייך

בס"ד

גם אני כזאת, אין לי מושג איך לתפקד בסביבת ילדים עם מוגבלות.

וזאת הסיבה שאני פשוט לא עובדת עם ילדים כאלה..

אני אל עושה שירות איתם, אין לי מחשבות ללמוד מקצוע שקשור אליהם, וזה לגיטימי.

זה האופי שלי ואני לא רואה סיבה לשנות אותו...

רוצה להתנדב? יש מלא מקומות אחרים להתנדב בהם, למה דווקא עם ילדים כאלה?

לא שיש לי משהו רע נגד ילדים כאלה או נגד אנשים שמתנדבים איתם אבל אני לא חושבת שזאת הדרך היחידה לתרום.

את יכולה לנסות להיגמל מהרתיעה אבל אם זה לא מצליח אל תחשבי שהבעיה היא בך או משהו, זה פשוט עניין של אופי וגישה.

לי אין אופי מתאים ואין לי גישה אליהם כי אין לי מושג מה עושים בחברתם.

[לכל מי שחושב שדבריי מביעים אדישות לילדים כאלה אז לא, אני מכירה ילדים כאלה אני פשוט לא יודעת לתקשר איתם.].

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....