אני נשואה מזה כחודשיים. אחרי המקווה הראשון נכנסתי להריון.
מספר הפעמים שהייתי עם בעלי ניתן לספור אותם על יד אחת.
יש לו רצון מאוד גדול להיות יחד אבל לי קשה.
יש לי בחילות איומות, חולשה ועייפות גדולים, בנוסף לעייפות הרגילה שנצברת מעבודה בשעות ארוכות.
בלילה אני תמיד חייבת אוויר וכל דבר עושה לי בחילה, אני לא נרדמת טוב בלילה.
(אני קצת חוששת שאם זה ככה ממש בהתחלה מה יהיה בהמשך)
אנחנו לא מסוגלים לשוחח על העניין, כי אני מרגישה שהוא אינו מבין אותי ואינו מתחשב בי, הוא שולח לי כל מאמרים תורניים כמה אסור לדחות את המצווה ושהריון זה לא סיבה מספיק חזקה לא להיות יחד, וחייבים למצוא כל דרך ופתרון כדי להיות יחד (שזה כבר עשיתי שנסעתי למקום שלא היה ממנו כל כך תחבורה חזרה רק כדי להגיע לבודקת טהרה).
בלי לזלזל ח"ו, אבל אני לא יודעת אם הרבנים שכותבים את המאמרים הללו באמת מבינים מהם התחושות של להיות בהריון, כי הם אינם עברו אחד כזה בחיים. ועל כל אחת זה משפיע אחרת..
אני מותשת מאוד, פגועה ומתוסכלת. ולא מסוגלת למצוא שפה משותפת על העניין עם בעלי, שטוען שוב ושוב שזה לא דבר שפוי והגיוני שאני לא מסוגלת להיות יחד.
האם באמת הדבר חריג?
האם אני באמת עוף מוזר?
תודה,
. זה ממש לא פשוט שיש בניכם חוסר התאמת ציפיות. מצטרפת להמלצות שידבר עם מדריך חתנים/רב/אישיות מוערכת שיאפס אותו. 
