אז סוף כל סוף התפנה קצת זמן מהטירוף הזה של הלידה וההנקות.
אז ככה ביום רביעי לפני הלידה אני עושה הערכת משקל שמדברת על 3.800 מה שאומר שאני מתקרבת ל-4 קילו ומכיוון שאני אחרי קיסרי לא יתנו לי ללדת יותר מזה, אני יוצרת קשר עם הרופאה שאומרת לי לבוא אליה ונחשוב על זירוז, אני מגיעה והיא בודקת אם יש פתיחה אולי לעשות סטריפנג אבל אין, מתחבטים אם לעשות בלון אבל מכיוון שהתחילו צירים קלים היא מחליטה לשחרר אותי הביתה ולראות איך מתקדם, כמובן שבלילה הצירים נעלמים כלא היו. בבוקר יום חמישי אני קמה עם דימומים, בהתחלה חשבתי אולי זה הפקק הרירי אבל זה נמשך כבר כמה שעות ואדום ממש ומתגבר, אנחנו מחליטים ללכת לחדר לידה, שם מתברר שאני עם פתיחה של 2.5 בלי צירים בינתיים, הרופאה מחליטה על סטריפינג ומשחררת אותי הביתה לחכות לצירים, בהמשך היום הצירים מופיעים אבל לגמרי לא סדירים משהו כמו אחד לשעה אולי אבל כואבים מוות!!!! יום שיש בבוקר אני מגיעה שוב והפתיחה כבר 4 והצוואר מחוק 80% והרופאה שלי מבטיחה לי שעד מוצאי שבת אני עם ילדה בחוץ, וככה מעבירים את השבת עם צירים שבאים והולכים אבל לא הופכים לסדירים.
יום ראשון בבוקר ושוב פעם אנחנו בבית חולים והרופאה מחליטה לעשות סטריפינג בפעם השניה ועכשיו זה כבר הרבה יותר כואב מה שלטענתה אמור להיות גם יותר יעיל, היא אומרת לנו להסתובב שעתיים אבל כלום לא קורה, לפני שהיא שולחת אותי לזירוז עם פיטוצין (בכמות קטנה כי אני אחרי ניתוח כזכור) היא מחליטה לשלוח אותי להערכת משקל בבית חולים, להפתעתינו שם הערכת משקל רק 3.300 ולכן גם היום אנחנו חוזרים הביתה.
אני כבר גמורה ועצבנית מכל הימים האלה ומודיעה לבעלי שכנראה אני יילד רק עוד שבוע ואחרי ארבעה ימים שהבת שלי ישנה אצל סבתא אני מחליטה להחזיר אותה הביתה, מכינה לי ארוחת ערב טובה והולכת לישון עם תוכניות למחר מכאן ועד...
בשעה 12:30 אני מתעוררת עם ירידת מים עד שאני קולטת מה העיר אותי בעצם, מעירה את בעלי בלחץ מטורף, מחפשים למי לקרוא שישמור על הילדה ונוסעים לבית חולים שם הפתיחה אותו דבר 4 ובינתיים אין צירים שולחים אותנו לחכות בתור לרופא כי המיילדת לא רואה ירידת מים, בזמן שאנחנו מחכים בתור מתחילים להגיע צירים כואבים בטירוף כל 2-3 דקות, מכניסים אותי למוניטור שאני בקושי מצליחה לשכב מרוב כאבים ומחכים לפתיחה 5 כי לפני זה לא יתנו לי אפידורל, סוף כל סוך אני מגיעה לפתיחה המיוחלת ובשלב הזה גם המיילדת רואה את הירידת מים ובשעה 6 בבוקר אני זוכה להיכנס לחדר לידה ולקבל את האפידורל המושיע, ומאותו רגע זה הופכת להיות חויה הרבה יותר נחמדה, אני יושבת על המיטה מתפללת, קוראת, שומעת מוזיקה ולא מרגישה כלום!! הרופאה שלי מגיעה ומחליטה שמיכוון והצירים נהיים פחות צפופים בעקבות האפידורל לתת פיטוצין וככה אני מעבירה את השעות הקרובות, אחרי התחבטויות רבות אני מחליתה לקרוא לאמא שלי לקראת הסוף (וכאן המקום להתנצל מפני מי ששאלה פה לפני זמן מה האם זה כ"כ נורא להיות רק עם הבעל ובלי אמא ואני טענתי שלדעתי לא וככה אני מתכננת, אז ממש לא!!!! אמא שלי עזרה לי בצורה מדהימה ולמרות שאין ביננו את הקשר הכי חזק בעולם ואנחנו שונות באופי ומתווכחות המון זו היתה פשוט הצלה!!! אז אם יש לכן אפשרות ללדת עם אמא שלכן זה פשוט מומלץ!!!!)
בשעה 12.30 אני מגיעה לפתיחה מלאה סוף כל סוף וכאן האפידורל קצת מתחיל לחרוק ואני מרגישה את הצירי לחץ, אבל בהכוונה של הרופאה והמיילדת המדהימה ועם אמא שתומכת ב: 1:08 נולדה הבת המדהימה שלנו במשקל של 3 קילו בלבד!! (כמה שאסור להאמין להערכות משקל 
)
אז נכון, 3 סבבי טיפול IVF שנכשלו,9 חודשים של לחץ, 5 ימים של טירוף, 12 שעות בחדר לידה, ו-3 תפרים אבל הכל היה שווה בשביל הדבר המדהים הזה ששוכב לידי בעגלה!!
(סורי על האורך, רק עכשיו אני רואה כמה זה יצא ארוך)
מקווה שתרשו לי להישאר פה בפורום המדהים הזה למרות שאני לא מתכננת עוד הריון בקרוב, ובהזדמנות הזאת אני רוצה להודות לכל אחת ואחת מכן למרות שאני לא מכירה אתכן אישית נתתם לי כ"כ הרבה כח במשך ההריון הזה!!! 
