לאהוב גם את זה. בנוי על שתיהן

שלום כולם. כאן הילדה הקטנה של ריעות כותבת.

אני לא אמיתית. אני גם לא מומצאת. אני פשוט קיימת בעולם אחר. עולם הדמיון. אני יודעת שזה נשמע קיטשי ומוזר, אבל כן. אני קיימת סתם כך, בעולם אחר. וריעות מצאה אותי והיא חיה אותי.

קוראים לי שרה. אני בת שמונה עכשיו. יש לי שיער צהוב סבוך עד לשכמות, ועור לבן. יש לי עיניים כחולות גדולות ופה אדום קטן ומכווץ. ריעות אומרת שאני יפהפיה מושלמת אבל אני לא מסכימה איתה. אני יפה כמו שילדות קטנות יפות וזהו. אני חמודה בגלל הלחיים השמנמנות שלי, אבל כל שאר הדברים בי בכלל לא חמודים.

היום אני לובשת שמלה ורודה. כלומר, פעם היא הייתה ורודה. היום היא ורודה מלוכלכת. מעל השמלה אני לובשת ברדס שחור שהביאה לי מישהי ברחוב כשראתה שאני קופאת מהשלג. יש לי גם גרביים לבנות עם המון כתמים אפורים וחומים ושחורים, ונעלי עור שחורות קטנות מלאות באפר ואבק. השיער שלי אסוף בסרט שחור מבריק שמצאתי אתמול בגן מתחת לשלג. ניקיתי אותו והוא נראה ממש כמו חדש.

נולדתי בגרמניה בשנת 1946, מייד אחרי המלחמה. מעולם לא פגשתי את ההורים שלי. איש אחד מצא אותי בארגז באמצע הרחוב. הוא הביא אותי לאחותו שהייתה רופאה, והיא טיפלה בי כמה חודשים ואז מסרה אותי לבית יתומים בשוויץ. לפני שנה באה ריעות לקחת אותי משם. היא אמרה שהיא אמא שלי מהעתיד והיא רוצה שאגדל במקום טוב יותר, אז היא לקחה אותי אליה כבר אז. ריעות נולדה בשנת 1999, אז זה קצת מוזר שהיא אמא שלי. אבל היא לקחה אותי משוויץ כשהייתי בת שבע, ומאז עברה שנה. אני עכשיו בת שמונה וריעות שהיא אמא שלי בת שש עשרה כמעט.

אני אוהבת לקרוא ספרים ולשחק עם הבובות שלי. אני אוהבת לצפות בהצגות, בקונצרטים ובאופרות. אני אוהבת להאכיל יונים בכיכר ולשבת על מדרגות הבנק הגדולות ולחלום. אני אוהבת את העץ שבגינה שלי, ואת ספסל האבן שמתחתיו.

יש לי ידיד קטן בן שש שקוראים לו אלפרד. זה שם מצחיק. אני קוראת לו אלפי למרות שריעות אומרת שאלפי זה לא שם רומנטי בכלל וזה לא מתאים לחיים שלי. לי לא אכפת. אלפי הוא ילדון קטן ושובב. יש לו שיער חום שקופץ כל הזמן, ועיניים ירוקות כמו העלים על העץ שלי. הידיים שלו תמיד בכיסים.  יש לו חולצת דיגיים לבנה עם שרוולים קצרים ומכנסיים חומות. הוא נועל תמיד מגפיים, גם כשקיץ. גם לאלפי אין הורים. כלומר, אני מניחה שיש לו היכנשהו בעולם, אבל לא כל כך אכפת להם ממנו. הוא אומר שהם עשירים נורא וגרים בצרפת אבל את שוויץ הוא אוהב יותר. אז כשהיה בן שלוש ברח מהבית אל שוויץ ושם שוטר הכניס אותו לבית היתומים. כשריעות באה לקחת אותי הייתי שמחה אבל קצת הצטערתי בשביל אלפי שלי. אני הייתי עם דמעות בעיניים והוא רק גיחך אליי ואמר שלא אדאג כל כך. כן דאגתי, אבל אחרי שלושה ימים, כשישבתי על ספסל האבן בבית של ריעות ושלי, הוא צץ פתאום מאחורי הגדר. הוא אמר שעקב אחרינו ושהוא מצא לו חורבה נהדרת לגור בה. ומאז בכל אחר צהריים, כשאני חוזרת מבית הספר, אלפי מחכה לי מתחת לעץ ואנחנו משחקים בגן. כשריעות קוראת לי לתה מנחה היא מזמינה גם אותו, והוא תמיד נכנס. הוא שותה את התה שלו ברעש וזולל את העוגיות מהר מהר כאילו שאין קופסה שלמה במטבח ועוד המון חומרים במזווה. כשאנחנו מסיימים ריעות ניגשת למטבח להכין ארוחת ערב, ואני עולה למעלה להתרחץ. ריעות מזמינה את אלפי, שהיא מתעקשת לקרוא לו "מר אלפרד הצעיר", לארוחת הערב אבל הוא תמיד אומר "לא תודה אמא של שרה. להתראות" ובורח מהר דרך הדלת.

אני שומעת את כל זה מבעד לדלת החדר שלי, כשאני אוספת בגדים לארוחת הערב. דלת העץ החומה שלי עבה מאוד, אבל ריעות אומרת שיש לי אוזניים מחודדות מקסימות ששומעות הכל. גם הרצפה עשויה עץ, אבל הקירות עשויים אבן. יש לי חלון גדול בקיר ממנו אפשר להשקיף על העץ שלי ועל ספסל האבן, ובלילה הוא תמיד מוגף והוילון הלבן הכבד מכסה אותו. יש לי מיטה גדולה במרכז החדר, עם המון כריות ושמיכות. בקצה החדר יש לי שולחן כתיבה קטן ועליו מפוזרים המון דפים. ריעות לא מסדרת אותם. לטענתה, הבית הכי רומנטי כששלחנות הכתיבה מלאים בדפים כתובים. על כיסא העץ שליד שולחן הכתיבה מונחת כתונת הלילה שלי, ואני נוטלת אותה בזריזות והולכת להתרחץ. יש המון דברים בבית שריעות לא מתקנת או מסדרת כי הם רומנטיים. המדרגות החורקות, הסדקים בקיטון האח, עליית הגג המלאה בספרים ישנים ומעלי אבק. המרתף שלנו מלא בחביות ובשקים, ורק ריעות יודעת להתמצא שם. היא יורדת עם נר ועולה בחזרה כשבסינרה כל מה שהיא צריכה.

ריעות מעירה אותי בכל בוקר בנשיקה וחיבוק, ואנחנו מתכרבלות לנו יחד מתחת לשמיכה. אחרי שתי דקות ריעות קמה ומקימה אותי אחריה. אני מתרחצת ומתלבשת, וריעות מסדרת לי את השיער. אנחנו יורדות לארוחת בוקר וריעות מכריחה אותי לשתות את כל החלב שלי ולאכול את כל הדייסה. היא אומרת שלא אכפת לה שאוכל משהו אחר, אבל זה הרבה יותר רומנטי להתעקש על הדייסה. אחר כך אני מקבלת צנים מרוח בריבה, וכמה שזיפים ברוטב שריעות הכינה בעצמה.

ואז אני לוקחת את תיק הבד שלי ורצה החוצה. ריעות מנופפת לי ביד ונכנסת פנימה לנקות ולסדר, לעשות כביסה ולהאכיל את התרנוגולות והעזים בחצר האחורית. אנחנו גרות באחוזה קטנה הצמודה לעיר נחמדה ואפרורית, ואני צריכה לצאת לבית הספר כבר בשבע ועשרים כדי להגיע בזמן. יש לי שביל חצץ רחב ללכת בו כדי להיכנס אל שולי היער, ובו יש שביל צר ומלא בטחב. מייד בקצהו אפשר להגיע לסמטאות המלוכלות שבקצה העיר, ואני די בטוחה שאלפי ישן שם איפשהו, למרות שמעולם לא ראיתי אותו. בית הספר קטן ויש בו רק מורות, למרות שאנחנו בנים ובנות באותה כיתה. אנחנו לומדים עד השעה אחת בצהריים ואז רצים הביתה בדיוק בזמן לארוחת הצהריים באחת וחצי. בדרך כלל אנחנו אוכלות סלט עוף קר וקותלי חזיר (הערת המתרגמת: אני יודעת! אני יודעת! אני בכלל צמחונית. ויהודיה, אין לפקפק. אבל זה הרבה יותר רומנטי ככה), ותפוחי אדמה ותבשיל ירקות כלשהו. כשאני מסיימת אני מתיישבת לקרוא ולרקום במשך שעה, וכשאני מסיימת אני יוצאת החוצה לשחק. בשלב הזה אלפי מגיע ואת כל השאר אתם כבר יודעים. תה מנחה. רחצה. ארוחת ערב. ואז ישר למיטה. ריעות מכבה את הנר שעל השולחן ומגיפה את החלון וסוגרת את הדלת.

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.

דרך תריסים פתוחים, הרוח מכניסה קור עוקצני אל חדרי הקטן ודל הריהוט. כפות ידיי מעקצצות בעיקשות, אני מתעלם ופותח את הקופסה הגלילית, המכסה ניתק בקול נקישה,

משאיר על אצבעותיי סימנים. 

משב רוח מרים את קצה מכתב ההתאבדות שלי באוויר, כמעט מפיל אותו מהשולחן.  

כדאי שאשים עליו משהו, שלא יעוף ברוח. הקופסה, אשתמש בה כמשקולת, יהיה בכך משהו סימבולי. 

בהטיה קלה של הקופסה שלוש גלולות נופלות ממנה אל כף ידי החיוורת.  

אני מרים ובוחן אותן באור הירח הקלוש, אני מקווה שזה מספיק. 

אני סוגר את הקופסה ומניח אותה על המכתב, הדיו מבהיק באור הלבנה   

קצה אפי לח, יש נייר בכיסי? 

ידי מפשפשת בכיס השמאלי, הוא ריק. אני מנקה את אפי בקצה השרוול,  

יללות הרוח מתדפקות על התריסים כמו מארש עגמומי ואפל.  

אני לבד. אתמול שוחחתי עם פרוצה, שנאתי אותה. שנאתי את הדחף לשרוד בכל מחיר, שנאתי את המחיר שכל אחד משלם בתמורה לחייו. 

לאנשים שונים ישנם מצבים בלתי אפשריים שונים, ובשבילי המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי. 

חרדה סתומה החלה לקונן אצלי, הפסקתי להתעניין באוכל ונשים. האינסטינקטים החייתים שלי נחלשו, אני כמו ברזל לוהט שהושלך אל חבית מים צוננים, בדרך להפוך לחרב קרה.

אבל אני לא רוצה להפוך לחרב. 

נחש קדמון רודף אותי, הוא פותח את עיניו בבוקר ועוצם אותן רק כשהשמש שוקעת.  

הנחש רודף את כולנו, ברי המזל פשוט לא רואים אותו מתקרב.  

אכילס והצב, הוא לא תפס אותי, אבל הוא מהיר ממני משמעותית, אני יכול לחוש בהדי לשונו המצליפה.  

אל תאשימו איש, ובכלל – אל תחפשו אשמים! אם תתחילו לחפש – רבים יורשעו בדין! 

זאת תורת האדם - תנהג עימו באהבה, והוא יקבל אותה כמובנת מאליה. 

נהג עימו בריחוק – נגזר עליו שיחפש את קרבתך בכל מקום.  

שריקות הרוח מתחזקות והזמן נוקף, עננים דקים מכסים את הירח כמו צעיף משי המוטל על צווארה הלבן של איזבל אשת אחאב. הגלולות נוקשות בכף ידי האחת ברעותה.

אם בבוקר הרגשתי שיש הרבה מה לומר, בערב נגמרו לי כל האותיות, לא נותרו עוד מילים.  

אני מביט בתקרה, ידי פוכרת עצמה מעל פי, גלולות נופלות בהססנות לתוכו. 

כעת אני יושב דומם אל מול הירח, ידיי נחות על ברכיי, הירח שבורח מהערפילים הדקים זורח באור מיוחד.  

נפרד ממני לשלום, הוא מגלה לי את יופיו האמיתי.  

כפות ידיי כבר לא מעקצצות, הרוח מלטפת ומרגיעה אותי.  

עכשיו הכל בסדר, גם הלילה נפרד ממני לשלום. 

אני נשכב על הרצפה הלחה. קצהו הלבן של המכתב קורץ לעברי בשובבות ממרומי השולחן.

רק שלא יעוף עם הרוח, אני חושב, וזאת המחשבה האחרונה. 

בכל הרגעים שחשבתי שאתה לא נמצא,

הוכחת לי כמה אתה כאן.

ובימים שרציתי ללכת,

השארת אותי.

לא וויתרת.

אומנם לא נלחמתי בעזה,

אבל סידרת לי מלחמות אחרות.

ובזכותך ניצחתי אותן.

ובכל הרגעים שכמעט לא הייתי,

זה כי בכוח שלך לא האמנתי.

לא האמנתי שיש מלך שיכול להסתכל ולהגיד שזאת הבת שלו.

ואתה הסתכלת.. ולא רק שאמרת-

אלא ממש הכרזת:

זאת הבת שלי.

ובאמת הרגשתי. ומרגישה.

וידעתי מתחת לכל הקליפות,

שנשמה שנתת בי- טהורה.

ולא פלא, שיש מלך שאמר והיה העולם.

שהרי רק מלך כזה,

יכול להכריז בכל העולם על כל הילדים.

ולא לוותר עליהם לרגע.

ולהפך, לאהוב אותם. לחנך אותם. ולהיכנס בכוח.

ברוך הוא!

שחור

הכל שחור

מכונית לבנה שחורה

עץ ירוק שחור

אין צבעים

אין חיים

וזה היה קשה

קשה מאוד

לנסות לבקש

להתחנן לעזרה

שיראו אותי

יסתכלו עליי

לא רציתי

להיות חלש

נזקק

מסכן

אבל כבר לא יכולתי

לא יכולתי

להמשיך לשרוד

לבד

לבד

לבד

בתוך כל החושך סביבי

וימש חושך

וזה כואב

כואב בכל הגוף

דוקר

צורב

חודר לעצמות

וכל מה שרציתי

שיראו אותי

קצת עזרה

חיוך קטן

שיגידו אנחנו איתך

נעזור

אבל התשובה קבועה

"אין לנו מה לעשות"

במבט חומל

אבל לא רחמים על מצבי

פשוט חוסר אמון

"אתה בסדר"

אומרים ותופחים לעצמם על השכם

הצלתי עוד מישהו אומרים לעצמם

שקרנים

נבלות

אני כאן לבד

פשוט ממשיך לשקוע

בתוך הבוץ השחור

דממה שעוטפת אותי

אין חיים

אין צבעים

אין תקווה

אז דעו לכם

כל אותם יפי נפש

מגוהצי מדים

לובשי דרגות

הרגתם אדם

אולי לא גוף

אבל נפש כבר אין

אם הגוף מת

עושים סטיקר יפה

עם תמונה מחוייכת

והנשמה עדיין נשארת

אבל אם הנשמה מתה

יש גוף שממשיך להסתובב בעולם

אבל הוא לא מחייך

הוא ריק

עור ועצמות

מת-חי

לא יודע מה יותר

מת או חי

...

סוף שהוא לא סוף