היי אני בת 15.. מבאר שבע.. אני רוצה לספר לכם סיפור אישי שלי ואשמח מאוד אם תעזרו לי ותתנו לי עצות מה אני יכולה לעשות בנוגע לזה..
בשנה שעברה ומאז שאני זוכרת את עצמי בעצם אני ילדה חסרת ביטחון עצמי והערכה עצמית נמוכה עד לרצפה ברמה של אני נשענת על חיים של אנשים אחרים במקום להישען על החיים שלי.. קשה לי להתמסר לעובדה שהחיים שלי הם בידיים שלי והדברים שאני עושה היום ישפיעו לי על המשך החיים לכן אני עוצרת את עצמי מלעשות דברים מהפחד להיכשל, ליפול או מונעת מעצמי לחשוב שמא אני יחשוב מחשבה מוטעית ולכן אני נצמדת לשלילי כל הזמן אני נוטה להוריד הערכה מדברים ואין בי אף פעם תחושת חרטה על דברים שאני עושה כי אני לא מרגישה שיש לי שיקול דעת משלי מרוב שאני תמיד הולכת אחרי אחרים.. המאפיינים האלה תמיד היו בי עד ששנה שעברה הלכתי לסמינר ומשם הכל השתנה החלטתי שאני לוקחת את עצמי בידיים ועברתי שינוי, הראתי כל כך הרבה ביטחון מבחוץ אך זוהי הייתה לא אחרת מאשר מסכה.. כשגיליתי שאני מנסה לזייף את עצמי החלטתי להיות אני פשוט ושם בדיוק נתקעתי. מי אני בעצם? מה אני? מה חשוב לי? מה עושה לי טוב? מה עושה לי רע? איך מגיעים להחלטה בלב שלם ללא חרטה כלל? ואיך לעזעזל אני יכולה להרגיש שייכת????
אני מרגישה חסרת אונים תסכול ובלבול ולא יודעת בעצם מה לעשות תעזרו לי!!!!!







