עבר עריכה על ידי מחכה לשקט בתאריך ד' באדר תשע"ה 12:57
היה זמן,
מלא חיים, נורא עוז ועלילה.
ורזי סודות-שברי מילים
נלחשו בשבט האדרה.
ואזי קול שקט נשמע,
כמין שואל אך גם חושב.
האם אדם אתה נברא,
האם הגיע זו העת?
ומלאכים אז דממו,
רק קול כנפים מרפרף.
ולמשמע הדומי
אז נראו,
רקיעים-שרפי אש.
ובעת ברוא,
יוצר חיים,
מן האפר והאדמה.
חיים יצק,
וגם נתן,
נשמת אדם,
במתנה.
ויפקח עיניו
ואז ראה,
את כל היופי
סוד נעורים.
ונשיקת נחש קטנה
אז תשימו
במחשכים.
ובעת בוא
יום השישי
זה הגדול והנורא.
ורוחות
הרים-חיים
לפני נראו
כסערה.
ובעת עוברם
אז קול נשמע
מקצה עולם
ועד סופו.
יוצרנו
גם נא בנו
וגואלם מייסורם.
ובא בורא
ובאדנת ידו
אז שלח
וגם נגע.
וכל עצם
וכל אבן
הסתיר צופנו
בחשיכה.
ובעת זו
נהי נשמע
שירת אדם
ומלאכים.
וכל אבן
וגיא נהר
חותמו לקח
לעולמים.
(נכתב בכוונה דווקא פה)
