שוב היא רואה אותן חולפות מול פניה

מאופרות לבושות בבגדים הכי מוזרים שיכלה לספק להם הפנמיה

לפני רגע צחקו והשתבבו יחד

ואילו כשעברו לפניה לבשו אשרת רצינית

היא התכווצה וחיכתה שיעברו

לכאורה כולן כאן יתומות

ויש אפילו טריות מכך ממנה

אז למה דווקא לידה הן חוששות להכאיב בשמחתן?

הן לא מבינות שהרגישות שלהן לוכדת אותה מאחורי חומת עצבות?

מרחוק היא שומעת קולות רמים של שירים עליזים מהמסיבה שבאולם הגדול

היא לא הולכת אין לה כוונה להרוס להם את המצב רוח גם שם

נעטפת בשמיכה הקוצנית שכאילו ניתנה לה דוקא היום כדי להדגיש שגם כאן אין היא רצויה

קוצים של עצבות וכאב עוטפים אותה גם כשהיא לבד

נרדמת

והיא מופיעה לפניה

פניה חיוורות ועינייה החומות פעורות מולה בהבעה מלאת תמיהה

'אמא' היא לוחשת

ומנסה לתפוס את הדמות האהובה לחיבוק

אך היא נמוגה בין רגע

היא קמה רטובה מדמעות

'פורים שמח עטרה' היא לוחשת לעצמה

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול