שוב היא רואה אותן חולפות מול פניה
מאופרות לבושות בבגדים הכי מוזרים שיכלה לספק להם הפנמיה
לפני רגע צחקו והשתבבו יחד
ואילו כשעברו לפניה לבשו אשרת רצינית
היא התכווצה וחיכתה שיעברו
לכאורה כולן כאן יתומות
ויש אפילו טריות מכך ממנה
אז למה דווקא לידה הן חוששות להכאיב בשמחתן?
הן לא מבינות שהרגישות שלהן לוכדת אותה מאחורי חומת עצבות?
מרחוק היא שומעת קולות רמים של שירים עליזים מהמסיבה שבאולם הגדול
היא לא הולכת אין לה כוונה להרוס להם את המצב רוח גם שם
נעטפת בשמיכה הקוצנית שכאילו ניתנה לה דוקא היום כדי להדגיש שגם כאן אין היא רצויה
קוצים של עצבות וכאב עוטפים אותה גם כשהיא לבד
נרדמת
והיא מופיעה לפניה
פניה חיוורות ועינייה החומות פעורות מולה בהבעה מלאת תמיהה
'אמא' היא לוחשת
ומנסה לתפוס את הדמות האהובה לחיבוק
אך היא נמוגה בין רגע
היא קמה רטובה מדמעות
'פורים שמח עטרה' היא לוחשת לעצמה
(?)