אלו לא היו הם, בסופו של יום.
היו אלו רק החושך והשמיכה בשעת ערב מאוחרת,
וכפות הידיים שאצרו את נשיפותיה החפוזות ביניהן.
עצמה עיניים ברעד. כמו תמיד כשניסתה לברוח
אבל היא, הייתה גם שם
מאחורי העפעפיים הדקות. באוויר שהתפתל בין צלעותיה
במגירות הזיכרון שמצליחות לכלוא בקושי את הריח הירוק-צהוב המתפרץ
בכל נים ארור. היתה היא
תמיד היו אנשי העולם השחקנים רעי הלב בטלנובלת חייה
וכשכף רגלה הייתה מתחככת בלפיתה המעט חזקה מדי של ידיו
וכשפיסות הצלילות האחרונות שלה היו נמעכות בדקירה הקטנה
היתה מדברת בראשה הקודח אליהם. תמיד אליהם.
"תראו לאן הובלתם אותי. ואני קטנה כל כך מול הכאב הזה שהסבתם לי"
היתה מצהירה, ובגופה עובר רעד נורא. זר
תמיד היתה עמה אשמתם. פתחה למצפונה שערים זרים. מתירנים, מתועבים
היתה מהלכת בודדה, מלופפת בחוטים של אכזבה ואי צדק נוראי
מותירה את מילותיהם המבקשות לבנות גשר חדש של סליחה להיחרך באש הכעס
ובורחת. בורחת. בורחת.
זו הייתה דווקא היא, כשמצאה בה רק ריקנות צורבת ונשימות מהבילות, חפוזות,
נלחשות בשקט אל תוך כפות ידיה.
בשעת ערב דוממת, כשהתפכחה אל המציאות הנוראה כל כך
שבה כל מה שנותר לה, בסופו של יום, זו היא.