בטירונות שלי, גיוס מרץ של שנה שעברה, התחלנו את האימון מתקדם שבוע לפני פורים. בפורים עצמו אחד החברה, דווקא אחד בסדר, נעלם באמצע היום. בסוף מצאו אותו זרוק מתחת איזה עץ שקמה בפינה נידחת של הבסיס עם בקבוק וודקה. במשפט הוא אמר למג"ד שהוא רק רצה לשמוח. אתה מבין אותי, נכון? זה פורים. אי אפשר בלי לשמוח.
לנו הוא אמר שהוא לא יכל עם כל הכאב-לב הזה. הוא לא הבין איך אפשר לעבור את פורים כאילו זה סתם יום.
***
עכשיו אני בדרך הביתה, ולמרות שעייפות תהיה התשובה למה שלומי אני לא נרדם.
יש רגעים כאלה שאמור לקרות משהו, והעולם מכין את עצמו לקראת.
הוא מניח במושב לידך אישה מבוגרת שמבקשת ממישהו שיבוא לפורים. הם רוצים להיות כל המשפחה. ביחד. הוא מניח את השמש בזווית שתצליח לסנוור אותי למרות המשקפי שמש. הוא זורע סדקים בכביש שיגרמו לאוטובוס לקפצץ כל הדרך אל הבית. הוא גורם לבעלה של השדרנית ברדיו לתת להשאיר לה פתק מתחת לקפה של הבוקר כך שהיא מגיעה אופטימית היום ומספרת לכולם שהשבוע יהיה פורים, ויש אחלה מסיבה בכיכר העיר. יהיה שמח. ואולי לא אמור לקרות כלום. אולי רק זה שהשבוע יש לנו פורים במדינה גורם לעולם להכין את עצמו.
השנה אני לא אשמח בפורים. כל המסיבות ברביעי בערב כך שגם אם יחליטו להוציא אותי הביתה לשבת, אני אצא רק בשישי. אולי בשבת בערב החברה יעשו לי שחזור מהמסיבה. לא שסביר להניח שיוציאו אותי.
כשהאוטובוס מגיע לתחנה שלי, אני מאכף תיק ויורד. עברתי חצי מהשירות שלי ועדיין מוזר לי לרדת בתחנה הזו עם כזה מטען של געגוע. בקו הזה הייתי חוזר מהתיכון. מסביבי היו אנשים הולכים הביתה, חוזרים מהעבודה, רואים בית אחרי ששכחו מה זה ניקיון של חדר. ואנחנו היינו בדרך הביתה ואפילו לא התרגשנו מזה.
***
יום שלישי בערב. אריאל המ"פ מכנס אותנו. מחר אנחנו מסיימים איפוס לכל המחלקה. המח"ט אמור להגיע למטווחים לראות מה המצב שלנו. אין צורך לומר לכם שאנחנו הולכים להיות מאה אחוז. תומר, הוא פונה אלי. אתה תהיה מנהל המטווח. קח איתך את שרון, המפקד החדש. אני רוצה שהמח"ט יחשוב שהוא הגיע לקורס צלפים. אם צריך, תנקב חורים עם עיפרון. בנוסף, לדתיים יש צום מחר, תענית אסתר הם קוראים לזה. אמרתי לו שגם אצלי בבית צמים. הוא אמר יופי. הוא מ"פ טוב. חוץ מזה שהוא אף פעם לא יורד לשטח ומשאיר לנו את כל העבודה השחורה. "יש להם ארבע מצוות. משלוח מנות, הם יקבלו משאית של ממתקים. מתנות לאביונים, הם דיברו עם הרב שיגיע אליהם. שיתנו צדקה. צריך גם לקרוא מגילה. תן להם שעה וחצי. זה מספיק. יש גם.. צבא זה צבא. על גופתי המתה הם יקבלו כאן אלכוהול. תגיד להם מראש שידעו שבסוף יום הם יסיימו את כל המצוות. הבטחה שלי. כל הסגל כאן עומד מאחוריהם והכל יבוא על מקומו בשלום." ככה הוא מסיים פקודות. חלוקת תפקידים. אני אומר, אתם מבצעים.
***
חודש לפני בלשכת גיוס, שנייה לפני האוטובוסים. עשרות הורים, תיקים, רגשות ודיבורים מסתובבים בפרגולה המוצלת. בפינה אחת כמה חברה עומדים מול הרב שלהם במעגל. מתגייסים ביחד. "אתמול למדנו מעשה של רבי נחמן על מדינה שהמלך והמשנה למלך מגלים שכל המדינה הולכת להשתגע." אומר הרב, קולו זקוף. איתן מול לבבות מפרפרים. "אם הם לא ישתגעו, הם לא יהיו מלך ומשנה למלך. הם מחליטים לקשור לעצמם חוט על היד. כך שכשהם יהיו משוגעים הם ידעו שהם כאלה. בצבא, אתם הולכים להשתגע. אני מבקש מכם, היו מלכים. תזכרו רצונות שלכם. תקשרו לעצמכם חוט על היד. שתדעו, אתם משוגעים. אל תברחו מהשיגעון, תאמצו אותו." והוא מוציא מתיק הצד שלו חוטים דקים וקושר על פרקי ידיהם. למען יראו וידעו, משוגעים אנו. הם לא בינישים, הם עושים שלוש שנים. ולחלקם החוט נשאר שלוש שנים. לחלקם הוא נושר בהתחלה. יש כאלה שהולכים אותו רק כשהם יוצאים הביתה. יש כאלה שהולכים איתו בכיס, וכשהם מניחים תפילין הם מוציאים אותו וקושרים על היד. חמישה מהם מגיעים לפלוגה שלנו, ארבעה מסתובבים עם חוט על היד. אוחזים בשיגעון שלהם בשני הקצוות. נפגשתי עם השיגעון שלהם בחג הראשון שלהם. פורים. חודש אחרי הגיוס.
"וצריך שידע אדם. וצריך שידע חייל." מסיים הרב אחרי שסיים לקשור חוטים. "שידע חייל שהשם שומע תפילה. ואם אדם יעצום עיניו ויבקש בכל כוחו, שוב פעם ושוב פעם ושוב פעם את מה שהוא רוצה. הוא יקבל. אני מבטיח לכם. אם הוא לא יפסיק לבקש הוא יקבל."
והידיעה הזאת הולכת איתם, מנקרת להם בראש ועולה להם בפורים. כשבמקום להתחפש לחיילים, הם חיילים. כשמקום להשתולל בערב ולצחוק ולבכות את עצמם, הם עומדים בחי"ת ועוברים על נהלי בטיחות ללילה. כשמקום להתפלל שחרית ארוכה עם שאריות דבקות מהמסיבה של אתמול בלילה מפרגנים להם ונותנים להם שעה וחצי להתפלל. כולל מגילה.
והם מצליחים להחזיק עצמם כי אמרו להם שהם יקיימו הכל ואפילו דיברו עם הרב והוא בא במיוחד ואסף מהם מעות לאביונים, אבל הם. רק רצו לשמוח. והגיע שלב שהם כבר לא הצליחו להחזיק את כל הכאב לב הזה בפנים.
וזה לא היה מרד מאורגן. הם פשוט החליטו שהם שמחים. בלי אלכוהול. בלי מוזיקה. בלי לדפוק חשבון לאף אחד. לאף אחד.
שרון המפקד החדש, מגיע אלי מבוהל כאילו עדר גמלים ברח לו ועכשיו הוא צריך ללכת לחפש אותם בכל המדבר. "אני לא יודע מה לעשות איתם הוא אומר לי. הם השתגעו." וצריך להכיר מערכת יחסים בין מפקד לפקודים בשביל להבין סיטואציה. כשאני מגיע הם עומדים בשלשות. עיניים עצומות. ממלמלים אנחנו רוצים לשמוח אנחנו רוצים לשמוח אנחנו רוצים לשמוח. אני צורח עליהם לסתום את הפה והם ממשיכים. אני אומר להם שמי שלא ישתוק יישאר שבתות עד סוף הטירונות ויעשה שתיים שתיים במטבח והם רוצים לשמוח רוצים לשמוח.
והם רוצים לשמוח רוצים לשמוח. אני אין לי כח לשטויות האלה. אני צריך שידברו איתי תכל'ס. "כמה זמן אתם צריכים?" שאלתי. אחד מהם עצר מהמלמול, בקול פגוע הוא אומר "פורים היום. היום שמחים." "כן, אבל כמה זמן? כל היום?" "כן."
"אין סיכוי. שתי דקות הייתם במטווח. שלוש דקות עשרה מכם מחכים בתוך המטווח לתדריך בטיחות." הם רצים. הם מגיעים אחרי הזמן. אני שולח אותם למטווח השני. הם מאחרים לי לזמנים. אני שולח אותם למטווח הראשון. הם מאחרים. אתם עוד רוצים לשמוח או שהיה לכם מספיק? רוצים לשמוח. רוצים לשמוח. אני מתקשר למ"פ. הוא לא עונה. אני מנסה שוב, תוך כדי שרון מגיע אלי בחצי ריצה. המ"פ לא עונה. שרון מתנשף ומבוהל, כאילו כל הגמלים חזרו שיכורים והוא צריך לצאת איתם למסע כומתה. "המח"ט. הוא. המח"ט הוא.. הגיע."
ואכן לא עוברים עשרים רוצים לשמוח רוצים לשמוח והמח"ט, נעליו המצוחצחות ושלושת הפלאפלים שלו נעמדים מולי. אני נעמד דום. מצדיע. הוא נעמד דום. משחרר אותי. הם רוצים לשמוח. הכל בסדר? הוא שואל אותי, מחייך. אני מרים כתפיים בחוסר אונים. "הכל בסדר?" הוא שואל אותם. "הקשב המח"ט! אנחנו רוצים לשמוח."
"נו מה הבעיה, תשמחו. אין לך התנגדות לזה, נכון?." הוא אומר לי והולך. והם לא מחכים לתגובה, מיד
הם מקיפים עצמם בעצמם. עושים עיגול. מחברים ידיים. מתחילים לנוע בעיגול.
מסביבנו מדבר מוחלט. זה רק אני, הם, שרון ומטווח נטוש. בקטן יש גם עננת אבק מתרחקת. ועכשיו אני צריך למצוא סיום מוצלח לסיפור הזה. כולם אמורים לסיים איפוס היום. שקיעה עוד שעתיים. הם את האישור שהיו זקוקים לו כבר קיבלו. אם יש משהו שאני שונא זה שמטילים עלי משימות ושלא באשמתי דברים יוצאים מפרופורציות. אני רוצה להתפרץ למעגל. לסדר אותם בשלשות. אבל האמת היא שאין לי מושג איך מפרקים מעגל כזה, איך מסדרים התרחשות בשלשות. אז אני ושרון נעמדים קצת בצד. שרון מדליק סיגריה. "אין" הוא אומר לי. "רק דתיים יכולים להיות משוגעים כאלה. להתנהג ככה. לא לפחד מכלום."
הפלאפון של שרון מצלצל, זה המ"פ הוא אומר ומגיש לי את הפלאפון. אני עונה. "תומר!" הוא צועק אלי, יש משהו לא יציב בקול שלו. כמעט שיכור. "אתה לא תאמין מה מצאתי. אני בדרך אליכם. אני עם כמה חבדניקים שבאו לעשות לחברה קצת שמח." יופי, אני אומר לעצמי. בסוף הם ממילא קיבלו מה שהם ביקשו.
