בטירונות שלי, גיוס מרץ של שנה שעברה, התחלנו את האימון מתקדם שבוע לפני פורים. בפורים עצמו אחד החברה, דווקא אחד בסדר, נעלם באמצע היום. בסוף מצאו אותו זרוק מתחת איזה עץ שקמה בפינה נידחת של הבסיס עם בקבוק וודקה. במשפט הוא אמר למג"ד שהוא רק רצה לשמוח. אתה מבין אותי, נכון? זה פורים. אי אפשר בלי לשמוח.

לנו הוא אמר שהוא לא יכל עם כל הכאב-לב הזה. הוא לא הבין איך אפשר לעבור את פורים כאילו זה סתם יום.

***

עכשיו אני בדרך הביתה, ולמרות שעייפות תהיה התשובה למה שלומי אני לא נרדם.

יש רגעים כאלה שאמור לקרות משהו, והעולם מכין את עצמו לקראת.

הוא מניח במושב לידך אישה מבוגרת שמבקשת ממישהו שיבוא לפורים. הם רוצים להיות כל המשפחה. ביחד. הוא מניח את השמש בזווית שתצליח לסנוור אותי למרות המשקפי שמש. הוא זורע סדקים בכביש שיגרמו לאוטובוס לקפצץ כל הדרך אל הבית. הוא גורם לבעלה של השדרנית ברדיו לתת להשאיר לה פתק מתחת לקפה של הבוקר כך שהיא מגיעה אופטימית היום ומספרת לכולם שהשבוע יהיה פורים, ויש אחלה מסיבה בכיכר העיר. יהיה שמח. ואולי לא אמור לקרות כלום. אולי רק זה שהשבוע יש לנו פורים במדינה גורם לעולם להכין את עצמו.

השנה אני לא אשמח בפורים. כל המסיבות ברביעי בערב כך שגם אם יחליטו להוציא אותי הביתה לשבת, אני אצא רק בשישי. אולי בשבת בערב החברה יעשו לי שחזור מהמסיבה. לא שסביר להניח שיוציאו אותי.

כשהאוטובוס מגיע לתחנה שלי, אני מאכף תיק ויורד. עברתי חצי מהשירות שלי ועדיין מוזר לי לרדת בתחנה הזו עם כזה מטען של געגוע. בקו הזה הייתי חוזר מהתיכון. מסביבי היו אנשים הולכים הביתה, חוזרים מהעבודה, רואים בית אחרי ששכחו מה זה ניקיון של חדר. ואנחנו היינו בדרך הביתה ואפילו לא התרגשנו מזה.

***

יום שלישי בערב. אריאל המ"פ מכנס אותנו. מחר אנחנו מסיימים איפוס לכל המחלקה. המח"ט אמור להגיע למטווחים לראות מה המצב שלנו. אין צורך לומר לכם שאנחנו הולכים להיות מאה אחוז. תומר, הוא פונה אלי. אתה תהיה מנהל המטווח. קח איתך את שרון, המפקד החדש. אני רוצה שהמח"ט יחשוב שהוא הגיע לקורס צלפים. אם צריך, תנקב חורים עם עיפרון. בנוסף, לדתיים יש צום מחר, תענית אסתר הם קוראים לזה. אמרתי לו שגם אצלי בבית צמים. הוא אמר יופי. הוא מ"פ טוב. חוץ מזה שהוא אף פעם לא יורד לשטח ומשאיר לנו את כל העבודה השחורה. "יש להם ארבע מצוות. משלוח מנות, הם יקבלו משאית של ממתקים. מתנות לאביונים, הם דיברו עם הרב שיגיע אליהם. שיתנו צדקה. צריך גם לקרוא מגילה. תן להם שעה וחצי. זה מספיק. יש גם.. צבא זה צבא. על גופתי המתה הם יקבלו כאן אלכוהול. תגיד להם מראש שידעו שבסוף יום הם יסיימו את כל המצוות. הבטחה שלי. כל הסגל כאן עומד מאחוריהם והכל יבוא על מקומו בשלום." ככה הוא מסיים פקודות. חלוקת תפקידים. אני אומר, אתם מבצעים.

***

חודש לפני בלשכת גיוס, שנייה לפני האוטובוסים. עשרות הורים, תיקים, רגשות ודיבורים מסתובבים בפרגולה המוצלת. בפינה אחת כמה חברה עומדים מול הרב שלהם במעגל. מתגייסים ביחד. "אתמול למדנו מעשה של רבי נחמן על מדינה שהמלך והמשנה למלך מגלים שכל המדינה הולכת להשתגע." אומר הרב, קולו זקוף. איתן מול לבבות מפרפרים. "אם הם לא ישתגעו, הם לא יהיו מלך ומשנה למלך. הם מחליטים לקשור לעצמם חוט על היד. כך שכשהם יהיו משוגעים הם ידעו שהם כאלה. בצבא, אתם הולכים להשתגע. אני מבקש מכם, היו מלכים. תזכרו רצונות שלכם. תקשרו לעצמכם חוט על היד. שתדעו, אתם משוגעים. אל תברחו מהשיגעון, תאמצו אותו." והוא מוציא מתיק הצד שלו חוטים דקים וקושר על פרקי ידיהם. למען יראו וידעו, משוגעים אנו. הם לא בינישים, הם עושים שלוש שנים. ולחלקם החוט נשאר שלוש שנים. לחלקם הוא נושר בהתחלה. יש כאלה שהולכים אותו רק כשהם יוצאים הביתה. יש כאלה שהולכים איתו בכיס, וכשהם מניחים תפילין הם מוציאים אותו וקושרים על היד. חמישה מהם מגיעים לפלוגה שלנו, ארבעה מסתובבים עם חוט על היד. אוחזים בשיגעון שלהם בשני הקצוות. נפגשתי עם השיגעון שלהם בחג הראשון שלהם. פורים. חודש אחרי הגיוס.

"וצריך שידע אדם. וצריך שידע חייל." מסיים הרב אחרי שסיים לקשור חוטים. "שידע חייל שהשם שומע תפילה. ואם אדם יעצום עיניו ויבקש בכל כוחו, שוב פעם ושוב פעם ושוב פעם את מה שהוא רוצה. הוא יקבל. אני מבטיח לכם. אם הוא לא יפסיק לבקש הוא יקבל."

והידיעה הזאת הולכת איתם, מנקרת להם בראש ועולה להם בפורים. כשבמקום להתחפש לחיילים, הם חיילים. כשמקום להשתולל בערב ולצחוק ולבכות את עצמם, הם עומדים בחי"ת ועוברים על נהלי בטיחות ללילה. כשמקום להתפלל שחרית ארוכה עם שאריות דבקות מהמסיבה של אתמול בלילה מפרגנים להם ונותנים להם שעה וחצי להתפלל. כולל מגילה.

והם מצליחים להחזיק עצמם כי אמרו להם שהם יקיימו הכל ואפילו דיברו עם הרב והוא בא במיוחד ואסף מהם מעות לאביונים, אבל הם. רק רצו לשמוח. והגיע שלב שהם כבר לא הצליחו להחזיק את כל הכאב לב הזה בפנים.

וזה לא היה מרד מאורגן. הם פשוט החליטו שהם שמחים. בלי אלכוהול. בלי מוזיקה. בלי לדפוק חשבון לאף אחד. לאף אחד.

שרון המפקד החדש, מגיע אלי מבוהל כאילו עדר גמלים ברח לו ועכשיו הוא צריך ללכת לחפש אותם בכל המדבר. "אני לא יודע מה לעשות איתם הוא אומר לי. הם השתגעו." וצריך להכיר מערכת יחסים בין מפקד לפקודים בשביל להבין סיטואציה. כשאני מגיע הם עומדים בשלשות. עיניים עצומות. ממלמלים אנחנו רוצים לשמוח אנחנו רוצים לשמוח אנחנו רוצים לשמוח. אני צורח עליהם לסתום את הפה והם ממשיכים. אני אומר להם שמי שלא ישתוק יישאר שבתות עד סוף הטירונות ויעשה שתיים שתיים במטבח והם רוצים לשמוח רוצים לשמוח.

והם רוצים לשמוח רוצים לשמוח. אני אין לי כח לשטויות האלה. אני צריך שידברו איתי תכל'ס. "כמה זמן אתם צריכים?" שאלתי. אחד מהם עצר מהמלמול, בקול פגוע הוא אומר "פורים היום. היום שמחים." "כן, אבל כמה זמן? כל היום?" "כן."

"אין סיכוי. שתי דקות הייתם במטווח. שלוש דקות עשרה מכם מחכים בתוך המטווח לתדריך בטיחות." הם רצים. הם מגיעים אחרי הזמן. אני שולח אותם למטווח השני. הם מאחרים לי לזמנים. אני שולח אותם למטווח הראשון. הם מאחרים. אתם עוד רוצים לשמוח או שהיה לכם מספיק? רוצים לשמוח. רוצים לשמוח. אני מתקשר למ"פ. הוא לא עונה. אני מנסה שוב, תוך כדי שרון מגיע אלי בחצי ריצה. המ"פ לא עונה. שרון מתנשף ומבוהל, כאילו כל הגמלים חזרו שיכורים והוא צריך לצאת איתם למסע כומתה. "המח"ט. הוא. המח"ט הוא.. הגיע."

ואכן לא עוברים עשרים רוצים לשמוח רוצים לשמוח והמח"ט, נעליו המצוחצחות ושלושת הפלאפלים שלו נעמדים מולי. אני נעמד דום. מצדיע. הוא נעמד דום. משחרר אותי. הם רוצים לשמוח. הכל בסדר? הוא שואל אותי, מחייך. אני מרים כתפיים בחוסר אונים. "הכל בסדר?" הוא שואל אותם. "הקשב המח"ט! אנחנו רוצים לשמוח."

"נו מה הבעיה, תשמחו. אין לך התנגדות לזה, נכון?." הוא אומר לי והולך. והם לא מחכים לתגובה, מיד

הם מקיפים עצמם בעצמם. עושים עיגול.  מחברים ידיים. מתחילים לנוע בעיגול.

מסביבנו מדבר מוחלט. זה רק אני, הם, שרון ומטווח נטוש. בקטן יש גם עננת אבק מתרחקת. ועכשיו אני צריך למצוא סיום מוצלח לסיפור הזה. כולם אמורים לסיים איפוס היום. שקיעה עוד שעתיים. הם את האישור שהיו זקוקים לו כבר קיבלו. אם יש משהו שאני שונא זה שמטילים עלי משימות ושלא באשמתי דברים יוצאים מפרופורציות. אני רוצה להתפרץ למעגל. לסדר אותם בשלשות. אבל האמת היא שאין לי מושג איך מפרקים מעגל כזה, איך מסדרים התרחשות בשלשות. אז אני ושרון נעמדים קצת בצד. שרון מדליק סיגריה. "אין" הוא אומר לי. "רק דתיים יכולים להיות משוגעים כאלה. להתנהג ככה. לא לפחד מכלום."

הפלאפון של שרון מצלצל, זה המ"פ הוא אומר ומגיש לי את הפלאפון. אני עונה. "תומר!" הוא צועק אלי, יש משהו לא יציב בקול שלו. כמעט שיכור. "אתה לא תאמין מה מצאתי. אני בדרך אליכם. אני עם כמה חבדניקים שבאו לעשות לחברה קצת שמח." יופי, אני אומר לעצמי. בסוף הם ממילא קיבלו מה שהם ביקשו.

דרוש חיזוק אל חיזוק, הלחם אל הלחם, דרושה הברגה בהברגה, קדיחה אל ריתוך,

דרושים גובה ומסה דרושה התפרצות, דרושה אש בערה היישר מן המקור,

דרושים חמשת החושים, בכל הכוח.

נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אמרה איין ראנד,

לשלוח חץ אל האוברמאנץ', אמר ניטשה,

תקום התחיה בשרירים מסורגים על גופים מחוטבים, אמר הרב קוק

לעקור את העצים, מבקש העילוי. בגוף מתכת בזרועות כבירות בהידראוליקה כבדה מסיבית,

לעקור העצים, לעקור ההרים לרסקם זה בזה.

רומס העילוי בכפות־ענק את הארץ.

מנתץ פסילים.

מותיר מאחוריו גלי עצמות נציבי מלח

עיניו אש יוקדה וסביביו נסערה מאוד.

זועק נוהם צווח העילוי אל השמים

זוקף אצבע:

לא יעמוד עץ לא תהיה פינת חמדה,

לא יהיה צל להשתכשך בו.

"העילוי תמיד רוצה להשתלט, לקחת אחריות," לוחשים בינם לבינם הצבים.

"העילוי לא מבין את החלשים, העילוי שורף הכל," מצפצפים הנברנים במחילות.

"העילוי ירוקן את העולם מעצמו, יעלה אל השמים ויעלם," מסבירים החכמים העתיקים.

דרוש מזון לספק את הרעב דרושים עצים להסקת הבעירה דרוש הצל להעלמת החושך דרוש חוף להטבעת הים דרושים זכרונות לפרידה מן השכחה,

הולך ורומס העילוי את הארץ

דורס ודורס ודורש.

מכתב לחבר ישן {מוקדש לאַקוּטָגָאוּוָה ריונוסקה, 芥川 龍之介}

וּבוֹאִי עַכְשָׁו

תְּפָרְקִי לִי אֶת הַלֵּב

כְּמוֹ טִפַּת זֵעָה

מְלוּחָה בְּיוֹם שָׁרָבִי

כְּמוֹ יְקִיצַת יָרֵחַ עַרְפִּלִּי

בְּלֵיל סַעַר

וּשְׁתִיקָה.

וּבוֹאִי

תָּעִיפִי אֶת שְׂמִיכוֹת

חַדְרֵי לִבִּי הָאֲטוּמִים

תִּלְחֲשִׁי לִי מִשְׁאָלוֹת

הַיָּשָׁר אֶל תּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ

תִּפְרְטִי לִי עַל מֵיתָרִים

שֶׁכְּבָר מִזְּמַן שָׁכַחְתִּי

תְּנַעֲרִי אֶת שִׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי

נִשְׁמָתִי.

תִּלְחֲשִׁי

בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט חָזָק

שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת

תְּחַבְּקִי

כְּמוֹ שֶׁמִּזְּמַן לֹא קִבַּלְתִּי

אֶת הָאוֹר בְּעֵינַי

וְהַטַּעַם שֶׁבָּא אֶל חַיַּי

תְּלַטְּפִי, תְּחַבְּקִי, תִּלְחֲשִׁי וְתַגִּידִי

שֶׁעַכְשָׁו הַכֹּל

אֶפְשָׁרִי.

וּמוּל יָרֵחַ

שׁוֹתֵק

נִלְחַשׁ אֶת שַׁלְהֶבֶת נִשְׁמָתֵנוּ

הַצּוֹפֶנֶת שְׁתִיקוֹת רְוֵי חֲלוֹמוֹת

אֶת מִסְתּוֹרֵי כִּסּוּפֵינוּ

נְגַלֶּה שֵׁנִית

עֵירֻמִּים לְמוּל יָרֵחַ

הַמְּגַלֶּה אֶת פְּגָמֵינוּ

הַמְּלַטֵּף וּמֵאִיר

אֶת הָאֹשֶׁר

שֶׁל שְׁנֵינוּ.

משיח יקר

בלי כתר מזהב

בלי מעיל עד הרצפה

בלי גלימה

בלי יומרה

בוא על חמורך

בוא לבית המדרש נשב נלמד יחדיו גמרא

אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא

נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם דפים בטעם דבש

נהיה אנחנו דף גמרא

והעולם מסביבנו אותיות חמות וחביבות

די בזה, באמת, די רק בזה

ואז כולם יקומו לתחייה

נשמע תורה ממי שאמרה

אשב לי בשורה האחרונה

די בזה, באמת, די רק בזה.

מַיִּם הזורמים בַּמקלחת

שִטפו אותי, עִטְפוּ אותי

לַטְּפוּ אותי, שָייפו אותי

חָפפו אותי, שַפשפו אותי

קָלפו אותי, סַחֲפו אותי

טַהֲרו אותי, הִרגו אותי

הסירו מעליי עוד פיסה ועוד פיסה

פִּשטו את עורי

מָרקו את בשרי

הַתיכו את עצמותיי

מַחֲקוּ אותי

בריח שמפו נפלא

בניחוח פרחים עוצר־נשימה

חַבְּקוּ אותי

חִנקו אותי

שַחְררו אותי

קִברוּ אותי

ואיעלם לי

ואחיה לי

בין אינספור בועות סבון.

///

בוויב השיר הזה (לאוהבי זמר יווני)

1.

קמצא ובר קמצא 2026

לסעודה הזאת דווקא הוזמנתי, לא היתה טעות בכתובת, אבל כשהאיש העשיר השפיל אותי לייד כולם, לייד אמא וסבתא, ואח שלי בן 20, וכולם שתקו

שם זה התכתב עם הסיפור

כשהוא חוסם לי את היציאה ולא נותן לי לצאת מהחדר, חוסם בגופו וצורח "איפה הבעל האפס שלך? תקראי לו שירד! שירד כבר!" וכולם שותקים.

ולמה אלוהים, למה ילדים קטנים צריכים להיות נוכחים לזה?

אני בוכה ומגזדרת ומתנשפת, יושבת על הרצפה ואין לי כוח להילחם, אני לא מסוגלת לדחוף איש בן 50. אז על זה נחרב הבית.

2.

על וולדמורט, אהבה ומה שבינהם

רולינג אומרת שוולדמורט הוא הקוסם הכי מרושע וכמעט הכי חזק, חוץ מדמבלדור

ואחרי שדמבלדור כבודו מת, בעצם, איך הוא לא הצליח לנצח? הוא הכי חזק

אבל אין בו אהבה

חסר לו את הכוח הכי חזק

הכוח שבזכותו הארי לא נהרג.

ואני לא חושבת שאבא שלי זה זה שאין לומר את שמו, אבל חד משמעית חסרה לו אהבה. חסרה לו אהבת אמת, לא ה"אני אוהב אתכם" ששולחים בפורים שעלאק שיכורים. אהבה באמת.

אם הוא מתנהג אלי בצורה מניפולטיבית, חוסם אותי ואז את האוטו וכשאני מתקשרת למשטרה הוא פתאום מחליט שהוא רוצה לצאת הקורבן ומאיים בהתאבדות אז יש לו חוסר בחיים.

הוא לא יודע מה זה אהבה.

3.

קצת פוליטיקה לא הרגה אף אחד

אבל ממש קצת

בנאדם שמקדיש את כל חייו במטרות של "להביא את המדינה שלנו למקום נעלה וקדוש" ובעצם כל הזמן עסוק בשינוי של האחר ובדיכוי של הומואים וחילונים, ותכלס כל אחד שהוא לא חרדלניק או חרדי

לא פלא שבסוף הוא בוחר לדכא גם את המשפחה שלו והאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליו

אפשר לתרץ שזה רצון השם

רצון השם בתחת שלי

זה חולי שליטה

וזה בעיה מושתתת בנפש שמחייבת טיפול

4.

רווחה (?)

אבל בלי קשר אלי, מה יהיה עם הקטנים? אלה שהוא כמעט מרביץ להם עד שהם מעלים את השמיכה מעל הראש

ואיך אני אערב? אם ברגע שתגיע לבית עובדת סוציאלית הם יתנהגו הכי מדהים שיש והיא תצא ותגיד "גברת למה הטרדת אותי סתם? הם נראים הורים מדהימים, הבית קצת מבולגן אבל זה לא קשור. תגידי תודה שאלה ההורים שלך"

ואני לא אגיד תודה כי אני יודעת שהם סובלים שם ואין לי מה לעשות

ואני לא יודעת עם מי לדבר ומה להגיד

והאם זה בכלל אלימות?

לא יודעת

הקול קרא לך אז יצאת. עזבת את חיבוקו החם של הבית, את להטה המרצד של האח בחדר האורחים, ופסעת אל השמים המעוננים של חדשי שבט-אדר. קרירות הגשם עוד נישאה באוויר, ממשמשת בבגדייך. יצאת כרוכה בצעיף מהבית, רק שם החום עוד נאחז, עם הריחות המוכרים, אך אט אט הם נדחפים הלאה והצינה נאחזת בגופך. 

עד שקנתה לה מקום שבו עננים לבנים דוחקים אפורים הלאה, ימי ניסן חשים ובאים. החלו סגריר ולהט מחוללים סביבך עד שהבנת, נדרשת לך ארוכה. 

אולי אור השמש המרפרף על פנייך? אולי צבעם העז של הורדים? היניח לך אודם יין? או כוס משקה מהביל יהיה מזורך?

הלאה, הלאה, לא מצאת בהם נחמה. אולי עצי הבשמים או קול זמר ערב ונגינה? נותרת שוממת מול להבות המדורה כאשר זכרון ישן וטוב נמוג בשרעפייך. גם לא באלו.

ודווקא שם, מן הצד השני, אדמוני גם יפה עיניים, נמשכת אחריו, התחלת לרוץ, ורשפי אש הסיקו כליותייך. 

אז הבנת. 

פשוט היית חולת אהבה.

נפגשנו בשעה היעודה, 
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים

היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת 
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה

אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח

תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת

השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים 
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא

הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו

שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק

הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו 
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד

אני הולך