אצלנו דוקא השלב הכי קשה (שזכור לי כמובן.), הם בני חמש וחצי כיום, היה בין גיל חצי שנה לשנה וקצת- עד שלמדו ללכת..

כי הם זחלו בכל מקום, פתחו ארונות טיפסו והיה מאוד קשה לרוץ אחרי שניים כל היום...

אבל האושר האין סופי שמילא אותי מהרגע שהם נולדו (והתווסף לאושר שהיה כבר מהאחים הגדולים שלהם..) חיפה על כל קושי זמני..

מרגע שידעו ללכת זה היה רק נחת ונחת.. עד היום!

תאומים זה ברכה ושפע מהקב"ה אין סופיים!

רק נחת שמחה ובריאות!

כולם הפחידו אותנו לגבי השנה הראשונה - אך בפועל אני רואה שהשלב הכי קשה הוא מאז שהחלו ללכת אך לא להבין הסברי "לא". לצערי השלב הזה עדיין נמשך (בני שנתיים ושמונה), כי הם עדיין לא מדברים ולא מספיק מבינים.

השלב הזה הכי קשה לנו, כי זה שני בנים שובבים שמסתובבים ברחבי הבית והורסים כמעט כל דבר שנוגעים בו. ואלה שני בנים ב"גיל שנתיים האיום" - שמתנגדים לכל דבר, ומתעקשים לעשות לבד גם דברים שאינם מסוגלים להם.

אבל חוץ מזה - הם באמת מתוקים ומאירים, ויש הרבה קטעים חמודים ביניהם, שיש רק בין תאומים!

אני תאומה, אנחנו 2 בנות.

בבקשה מכם, הורים שיש לכם תאומות, תחזקו את הקשר בינהם. זה כ"כ חשוב. אנחנו בנות 19 ורק שנה שעברה התחלנו להיות חברות. וזה מאוד מוסיף לנו. אז תחזקו אותו מאז שהם יהיו קטנות- אתם תרוויחו וגם הם

היית בהלם כשנודע לך על הזוג השני?

אבל בכל זאת, מכיוון שקשה לי - רציתי שותפים לקושי...

בגיל 3 יש הקלה משמעותית מאד (הרבה פעמים מגיל שנתיים).

עוד לא הגענו לשלב של הגמילה, וזה אכן נשמע מפחיד... וגם אני עם תינוקת (קצת גדולה יותר).

טוב, בע"ה נעבור את זה.

ובהחלט יש רגעים משמחים עם התאומים!

ובכל פעם שקשה, אני מנסה לדמיין אותם ואותי בעוד כעשר שנים, שאז ניזכר בכל התעלולים שלהם בחיוך... (בתקווה שבגיל הזה לא יהיו להם תעלולים אחרים, מורכבים יותר)

באמת עדיף לי ככה, לדעת מראש מה מצפה לי...

ובקשר לתיעוד הדיבור שלהם - כרגע אנחנו כ"כ מֵצֵרים על כך שהם עוד לא מדברים, ושוכחים לשים לב ל"חמידות" שב"שיחות" שלהם... אבל צודקת.

אצלנו הם היו מדברים מילה פה ומילה שם כשהתחילו את השנה בגן, ורק אנחנו הבנו מה הם אומרים (חתואה= חתולה, איכסאי = מכנסיים וכד') וכ"כ ריחמתי עליהם שהם לא מבינים מה קרה סביבם, ועוד יותר על שאף אחד לא מבין אותם, אבל כיוון שעם תאומים אתה תמיד משווה ובודק פערים (בפרט שאצלנו נולדו פגים בשבוע 34) אז נמאס לי כבר והחלטתי שכל עוד יש התקדמות, אז בלי לחץ ופשוט ליהנות מהדיבור החמוד הזה בינתיים. (אגב, התייעצתי עם קלינאית תקשורת, שאמרה שזה לא קריטי, אלא אם כן הילד מתוסכל מכך שלא מבינים אותו, אז הגדול יותר היה שקט בגן כשבבית כל הזמן שר וכו' והקטן יותר לעומתו היה פורח בגן). אבל אז הגננת דחפה אותנו לאבחונים דרך המכון להתפתחות הילד (זכאים לזה דרך הקופה). היא טענה שיש פערים לעומת שכבת הגיל שלהם. מודה שבהתחלה נלחצתי, והיה לי ממש קושי נפשי לחשוב שכבר בגיל כזה יש פערים, שאלתי אותה: את משווה לגיל שלהם? הם עוד לא בני שלוש... כבר מדברים איתי על פער, מספיק שבבית הספר ידברו איתם כל הזמן על תוצאות מבחנים וימדדו אותם, אבל כבר מהגן? מה הם אמורים לעשות? לכתוב ולקרוא בגיל שלוש?... (ובכלל לכי תסבירי לה שאת עדיין רוצה ליהנות מהדיבור החמוד הזה שלהם, כשהם עושים סלט שלם עם השפה) הייתי בשוק... אמרתי לה שמצידי שיישארו בגן עוד שנה, אבל לי חשוב כרגע שהם יאהבו ללמוד, וישמחו לבוא לגן (ובעיניי התפקיד של הגננת הוא לגרום לילד להיפתח, ולא רק לשלוח לאבחונים...) בכל אופן, בעיקר בגלל הגדול מביניהם, החלטתי שנתעלה על עצמי ונלך לאבחון בכל זאת, ולו בשביל שיהיה זכאי לטיפול קלינאית תקשורת וילדים סביבו יבינו אותו וזה יעלה לו את הבטחון העצמי ואת ההשתלבות בגן. כרגע סיימנו את סדרת האבחונים, והוא זכאי לקלינאית תקשורת (וזה בסה"כ השתתפות עצמית סמלית, כי השאר דרך הקופה). אני הצטערתי שלא ידעתי על זה קודם... זה מאוד עוזר.

בסוף כולם מדברים, אצלנו זה בא להם בבת אחת, וכל התקשורת איתם מדהימה אותי כל פעם מחדש, ממש כל שבוע לא דומה לקודמו. הם מבינים יותר אז הם מתקדמים יותר גם בדברים אחרים.

כך גם היה עם הגמילה מהחיתולים, התחלנו רק כשממש התחילו לתקשר איתנו. לפני כן פשוט לא הבינו מה אנחנו רוצים.

אז אמנם לקח קצת זמן והימים הראשונים היו הכי קשים, גם כי בקושי הבינו וגם הבאלגן שזה יצר מסביב, אבל שאר התהליך היה הרבה יותר רגוע. (והטיפ שלי, בבוא העת: כשמורידים חיתול, לא מחזירים! זה רק יבלבל אותם). אנחנו בהתחלה הורדנו חיתולים לגמרי (הם הלכו בבית בלי כלום) שעתיים-שלוש. היו סירים מפוזרים בסלון ושירותים הם לא ממש רצו בהתחלה, אבל אם היו רוצים, בעיניי הייתי מדלגת על הסירים בכלל. פשוט להראות ממש פרס ולשאול: אתה רוצה? אז בוא תשב, עד שאתה קולט עם הזמן מתי באמת הוא עומד לעשות והולך איתו לשירותים והוא מקבל כמובן פרס או עידוד ובמקביל ביקשתי מהסייעת בגן להראות להם את השירותים, ושילדים אחרים הולכים לשירותים. אגב, מכל הטיפים לגמילה (פרסים, עידודים וכו') מה שאצלנו הכי עזר בבית היה לעבור אחד-אחד על שמות הילדים בגן, ולשאול: שי עושה בחיתול? לא.... שי עושה בשירותים! אסתר עושה בחיתול? לא... בשירותים... וכך עברנו על כל השמות שזכרנו, והם הרי לא רוצים להיות שונים... ואז כששאלנו אותם על עצמם? הם ענו: לא... בשירותים! ומיד רצנו לשירותים...  אין מה לעשות, בשביל הגמילה הכי חשוב זה התקשורת (אפילו התחלה שלה) ורצון...

ובהמשך כשראיתי שהם אומרים לי "שירותים" כשבאמת יש להם, הם כבר הלכו לגן בלי חיתול (וזכיתי לסייעת מדהימה ששיתפה פעולה ולא היה לה קל...), אבל באמת אם מוציאים חיתול לא מחזירים. פעם החזרנו ושניהם פספסו, זה מבלבל אותם.

לקטן זה הלך חלק לגמרי, מהרגע שקלט את הרעיון, הלך לבדו לשירותים. ולגדול - היה קשה עם ה"גדולים", לקח כמה שבועות נוספים, אבל לא לחצנו עליו בכלל. גם בגן, הסייעת לא הלחיצה.

בסוף, נסענו למירון לרבי שמעון לחאלקה (באיחור של חודשיים מגיל שלוש) אבל, פשוט, מאז אותו שבוע... לגדול הפסיקו הבעיות עם ה"גדולים" ואפילו גמלנו אותם בלילות בצורה חלקה שאני מאחלת לכולם (המליצו לי לא לחכות עם הלילות, וזה היה חכם מאד, כשראיתי ששבוע שלם החיתולים יבשים בבוקר פשוט הוצאנו את החיתולים בלילה וזהו, רק השתדלנו לא לתת לשתות ממש סמוך לשינה, ומתרוקנים גם לפני השינה, וזה פשוט הלך חלק...)

אז גם התפילות אצל רבי שמעון עשו פלאות...

בפעם הבאה נראה לי שנתחיל עם זה....

המון בהצלחה בבוא העת...

את מתארת כמעט בדיוק אותו דבר כמו אצלנו.

גם התאומים שלנו נולדו בשבוע 34, וגם להם העיכוב כרגע הוא רק בדיבור ובהבנה. (וגם הם אומרים "איכאסאי"... אבל בתור חתולה הם אומרים "אולה").

אנחנו התחלנו כרגע בתהליך של אבחון וטיפול אצל קלינאית תקשורת, והיא המליצה על גן שפתי, במקביל לטיפול. ויכול להיות שהטיפול כן ישפיע בזמן, ולא תהיה בעיה שייכנסו לגן רגיל.

מצד שני - לגבי הגמילה, אם עד הכניסה לגן הם לא יהיו גמולים לגמרי, אני לא בטוחה שתהיה סייעת שתסכים להתמודד עם זה, ואז אולי כן עדיף גן שפתי עם קצת ילדים ויחס אישי.

מדהים מה שאת מספרת על החלאקה! יום ההולדת שלהם יוצא כחודשיים אחרי ל"ג בעומר, אבל אולי נקדים את התספורת כדי להקדים גם את ההתפתחות? ואולי אפילו נתאמץ לנסוע עד למירון...

ותודה על הטיפים בגמילה! אימצתי

שני בנים. והרבה פעמים אחד היה מפספס אחרי אח שלו..

בערך מגיל 2.5-3.5. 

יהיו לך שמונה (לפחות) עוזרים צעירים... אז כנראה שיהיה לך קל יותר

(לנו היו רק שני "עוזרים", כשהגדולה בהם בת 4.5... אבל בעצם זה לא פייר שאני לא מזכירה את עזרתם הרבה של בני משפחתנו - ההורים והאחים...)

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....