אצלנו דוקא השלב הכי קשה (שזכור לי כמובן.), הם בני חמש וחצי כיום, היה בין גיל חצי שנה לשנה וקצת- עד שלמדו ללכת..

כי הם זחלו בכל מקום, פתחו ארונות טיפסו והיה מאוד קשה לרוץ אחרי שניים כל היום...

אבל האושר האין סופי שמילא אותי מהרגע שהם נולדו (והתווסף לאושר שהיה כבר מהאחים הגדולים שלהם..) חיפה על כל קושי זמני..

מרגע שידעו ללכת זה היה רק נחת ונחת.. עד היום!

תאומים זה ברכה ושפע מהקב"ה אין סופיים!

רק נחת שמחה ובריאות!

כולם הפחידו אותנו לגבי השנה הראשונה - אך בפועל אני רואה שהשלב הכי קשה הוא מאז שהחלו ללכת אך לא להבין הסברי "לא". לצערי השלב הזה עדיין נמשך (בני שנתיים ושמונה), כי הם עדיין לא מדברים ולא מספיק מבינים.

השלב הזה הכי קשה לנו, כי זה שני בנים שובבים שמסתובבים ברחבי הבית והורסים כמעט כל דבר שנוגעים בו. ואלה שני בנים ב"גיל שנתיים האיום" - שמתנגדים לכל דבר, ומתעקשים לעשות לבד גם דברים שאינם מסוגלים להם.

אבל חוץ מזה - הם באמת מתוקים ומאירים, ויש הרבה קטעים חמודים ביניהם, שיש רק בין תאומים!

אני תאומה, אנחנו 2 בנות.

בבקשה מכם, הורים שיש לכם תאומות, תחזקו את הקשר בינהם. זה כ"כ חשוב. אנחנו בנות 19 ורק שנה שעברה התחלנו להיות חברות. וזה מאוד מוסיף לנו. אז תחזקו אותו מאז שהם יהיו קטנות- אתם תרוויחו וגם הם

היית בהלם כשנודע לך על הזוג השני?

אבל בכל זאת, מכיוון שקשה לי - רציתי שותפים לקושי...

בגיל 3 יש הקלה משמעותית מאד (הרבה פעמים מגיל שנתיים).

עוד לא הגענו לשלב של הגמילה, וזה אכן נשמע מפחיד... וגם אני עם תינוקת (קצת גדולה יותר).

טוב, בע"ה נעבור את זה.

ובהחלט יש רגעים משמחים עם התאומים!

ובכל פעם שקשה, אני מנסה לדמיין אותם ואותי בעוד כעשר שנים, שאז ניזכר בכל התעלולים שלהם בחיוך... (בתקווה שבגיל הזה לא יהיו להם תעלולים אחרים, מורכבים יותר)

באמת עדיף לי ככה, לדעת מראש מה מצפה לי...

ובקשר לתיעוד הדיבור שלהם - כרגע אנחנו כ"כ מֵצֵרים על כך שהם עוד לא מדברים, ושוכחים לשים לב ל"חמידות" שב"שיחות" שלהם... אבל צודקת.

אצלנו הם היו מדברים מילה פה ומילה שם כשהתחילו את השנה בגן, ורק אנחנו הבנו מה הם אומרים (חתואה= חתולה, איכסאי = מכנסיים וכד') וכ"כ ריחמתי עליהם שהם לא מבינים מה קרה סביבם, ועוד יותר על שאף אחד לא מבין אותם, אבל כיוון שעם תאומים אתה תמיד משווה ובודק פערים (בפרט שאצלנו נולדו פגים בשבוע 34) אז נמאס לי כבר והחלטתי שכל עוד יש התקדמות, אז בלי לחץ ופשוט ליהנות מהדיבור החמוד הזה בינתיים. (אגב, התייעצתי עם קלינאית תקשורת, שאמרה שזה לא קריטי, אלא אם כן הילד מתוסכל מכך שלא מבינים אותו, אז הגדול יותר היה שקט בגן כשבבית כל הזמן שר וכו' והקטן יותר לעומתו היה פורח בגן). אבל אז הגננת דחפה אותנו לאבחונים דרך המכון להתפתחות הילד (זכאים לזה דרך הקופה). היא טענה שיש פערים לעומת שכבת הגיל שלהם. מודה שבהתחלה נלחצתי, והיה לי ממש קושי נפשי לחשוב שכבר בגיל כזה יש פערים, שאלתי אותה: את משווה לגיל שלהם? הם עוד לא בני שלוש... כבר מדברים איתי על פער, מספיק שבבית הספר ידברו איתם כל הזמן על תוצאות מבחנים וימדדו אותם, אבל כבר מהגן? מה הם אמורים לעשות? לכתוב ולקרוא בגיל שלוש?... (ובכלל לכי תסבירי לה שאת עדיין רוצה ליהנות מהדיבור החמוד הזה שלהם, כשהם עושים סלט שלם עם השפה) הייתי בשוק... אמרתי לה שמצידי שיישארו בגן עוד שנה, אבל לי חשוב כרגע שהם יאהבו ללמוד, וישמחו לבוא לגן (ובעיניי התפקיד של הגננת הוא לגרום לילד להיפתח, ולא רק לשלוח לאבחונים...) בכל אופן, בעיקר בגלל הגדול מביניהם, החלטתי שנתעלה על עצמי ונלך לאבחון בכל זאת, ולו בשביל שיהיה זכאי לטיפול קלינאית תקשורת וילדים סביבו יבינו אותו וזה יעלה לו את הבטחון העצמי ואת ההשתלבות בגן. כרגע סיימנו את סדרת האבחונים, והוא זכאי לקלינאית תקשורת (וזה בסה"כ השתתפות עצמית סמלית, כי השאר דרך הקופה). אני הצטערתי שלא ידעתי על זה קודם... זה מאוד עוזר.

בסוף כולם מדברים, אצלנו זה בא להם בבת אחת, וכל התקשורת איתם מדהימה אותי כל פעם מחדש, ממש כל שבוע לא דומה לקודמו. הם מבינים יותר אז הם מתקדמים יותר גם בדברים אחרים.

כך גם היה עם הגמילה מהחיתולים, התחלנו רק כשממש התחילו לתקשר איתנו. לפני כן פשוט לא הבינו מה אנחנו רוצים.

אז אמנם לקח קצת זמן והימים הראשונים היו הכי קשים, גם כי בקושי הבינו וגם הבאלגן שזה יצר מסביב, אבל שאר התהליך היה הרבה יותר רגוע. (והטיפ שלי, בבוא העת: כשמורידים חיתול, לא מחזירים! זה רק יבלבל אותם). אנחנו בהתחלה הורדנו חיתולים לגמרי (הם הלכו בבית בלי כלום) שעתיים-שלוש. היו סירים מפוזרים בסלון ושירותים הם לא ממש רצו בהתחלה, אבל אם היו רוצים, בעיניי הייתי מדלגת על הסירים בכלל. פשוט להראות ממש פרס ולשאול: אתה רוצה? אז בוא תשב, עד שאתה קולט עם הזמן מתי באמת הוא עומד לעשות והולך איתו לשירותים והוא מקבל כמובן פרס או עידוד ובמקביל ביקשתי מהסייעת בגן להראות להם את השירותים, ושילדים אחרים הולכים לשירותים. אגב, מכל הטיפים לגמילה (פרסים, עידודים וכו') מה שאצלנו הכי עזר בבית היה לעבור אחד-אחד על שמות הילדים בגן, ולשאול: שי עושה בחיתול? לא.... שי עושה בשירותים! אסתר עושה בחיתול? לא... בשירותים... וכך עברנו על כל השמות שזכרנו, והם הרי לא רוצים להיות שונים... ואז כששאלנו אותם על עצמם? הם ענו: לא... בשירותים! ומיד רצנו לשירותים...  אין מה לעשות, בשביל הגמילה הכי חשוב זה התקשורת (אפילו התחלה שלה) ורצון...

ובהמשך כשראיתי שהם אומרים לי "שירותים" כשבאמת יש להם, הם כבר הלכו לגן בלי חיתול (וזכיתי לסייעת מדהימה ששיתפה פעולה ולא היה לה קל...), אבל באמת אם מוציאים חיתול לא מחזירים. פעם החזרנו ושניהם פספסו, זה מבלבל אותם.

לקטן זה הלך חלק לגמרי, מהרגע שקלט את הרעיון, הלך לבדו לשירותים. ולגדול - היה קשה עם ה"גדולים", לקח כמה שבועות נוספים, אבל לא לחצנו עליו בכלל. גם בגן, הסייעת לא הלחיצה.

בסוף, נסענו למירון לרבי שמעון לחאלקה (באיחור של חודשיים מגיל שלוש) אבל, פשוט, מאז אותו שבוע... לגדול הפסיקו הבעיות עם ה"גדולים" ואפילו גמלנו אותם בלילות בצורה חלקה שאני מאחלת לכולם (המליצו לי לא לחכות עם הלילות, וזה היה חכם מאד, כשראיתי ששבוע שלם החיתולים יבשים בבוקר פשוט הוצאנו את החיתולים בלילה וזהו, רק השתדלנו לא לתת לשתות ממש סמוך לשינה, ומתרוקנים גם לפני השינה, וזה פשוט הלך חלק...)

אז גם התפילות אצל רבי שמעון עשו פלאות...

בפעם הבאה נראה לי שנתחיל עם זה....

המון בהצלחה בבוא העת...

את מתארת כמעט בדיוק אותו דבר כמו אצלנו.

גם התאומים שלנו נולדו בשבוע 34, וגם להם העיכוב כרגע הוא רק בדיבור ובהבנה. (וגם הם אומרים "איכאסאי"... אבל בתור חתולה הם אומרים "אולה").

אנחנו התחלנו כרגע בתהליך של אבחון וטיפול אצל קלינאית תקשורת, והיא המליצה על גן שפתי, במקביל לטיפול. ויכול להיות שהטיפול כן ישפיע בזמן, ולא תהיה בעיה שייכנסו לגן רגיל.

מצד שני - לגבי הגמילה, אם עד הכניסה לגן הם לא יהיו גמולים לגמרי, אני לא בטוחה שתהיה סייעת שתסכים להתמודד עם זה, ואז אולי כן עדיף גן שפתי עם קצת ילדים ויחס אישי.

מדהים מה שאת מספרת על החלאקה! יום ההולדת שלהם יוצא כחודשיים אחרי ל"ג בעומר, אבל אולי נקדים את התספורת כדי להקדים גם את ההתפתחות? ואולי אפילו נתאמץ לנסוע עד למירון...

ותודה על הטיפים בגמילה! אימצתי

שני בנים. והרבה פעמים אחד היה מפספס אחרי אח שלו..

בערך מגיל 2.5-3.5. 

יהיו לך שמונה (לפחות) עוזרים צעירים... אז כנראה שיהיה לך קל יותר

(לנו היו רק שני "עוזרים", כשהגדולה בהם בת 4.5... אבל בעצם זה לא פייר שאני לא מזכירה את עזרתם הרבה של בני משפחתנו - ההורים והאחים...)

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות

מלאכת ההורות היא אומנות

בהצלחה😀

נראה שתאומים גם לא פעיל כל כך.

כתבתי לה דברים מהיכרות על ירושלים והרווחה. אני לא כל כך מכירה פה את הכללים.

בהחלט מבין אותך

אולי לנסות לדבר עם ההורים לפני שהם באים שישימו לב אליהם.

גם בשבילך, להפריד בין "סתם" לכלוך שאחרי שבת אפשר לנקות לבין מעשים שהורסים ריהוט שזה כבר קריטי יותר.

בדרך כלל המצב הפוך - אנשים מגיעים להורים שלהם לשבת (ואז לפעמים להורים קשה עם הבלגן של הנכדים...) ככה שאצלכם המצב לא רגיל.

אולי אם הם יבואו לזמנים קצרים באמצע שבוע יהיה קל יותר "למגן" את הבית מפניהם... (כמו למשל כיסויים על הספות)

עוד אפשרות - בכל פעם שהם עושים משהו שלא מקובל עלייך לומר בקול ובנעימות: "בבית שלנו לא אוכלים על הספה, נכון, ילדים?" (לפנות לילדים שלך ל"אישור") אולי בסוף זה יחלחל לאחים שלך...

בכל אופן, כל הכבוד לך שאת מצליחה בשגרה לתחזק בית נקי עם ארבעה ילדים קטנים!