תודה על כל לילה, שבו לא שוקלים באיזו תנוחה הכי פחות כואב לישון, והכי פחות יתנפח לי למחרת.

ועל כל בוקר, שאפשר להגיד מודה אני במילים ברורות,

ולצחצח שיניים בלי שיכאב,

ולצחוק מכל הלב בלי לחשוב

ולהתקלח נורמלי, ולעשות את כל הדברים הבסיסיים שכל אחד עושה לבד!

ושלא צריך כל בוקר ליטול 200 תרופות שונות.

 ושלא דוקרים אותי עם 20 מחטים שונות.

ושאפשר לאכול נורמלי!

תודה אבא - על שכל יום זה משתפר! כי עכשיו אני יכולה כבר לעשות את רוב הדברים האלה!!

וסליחה אבא סליחה שרק עכשיו למדתי להעריך.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול