ותראי, לא נשאר פה שום דבר כמעט
מתוך השפל הגדול
לתת הכל ולקבל כל כך מעט
ועוד שנה הכל שונה כל כך אחרת
כמעט איבדנו את הכל
אבל בסוף מצאנו דרך
אבל איך לחיות
מכות מכות
ואנשים צוחקים עלינו
מתי שנולדות דמעות
עוד משהו מת בתוך תוכנו
חלומות וצלקות שלא עוברות שנשארות
תראי זה מה שיש בינתיים
ורק כשכל זה יגמר
שישטפו אותי המים

טיפות טיפות על החלון
תראה הזמן עצר מלכת
רק הסודות שהתגלו
עם רדת יום
עם בוא הערב
ניפול למלחמה לנחמה
על סף הדלת
תראה הפחד משתלט
אבל בסוף אני נשארת

מאז אני ואת כמו שני זרים בעיר אחרת
גם אם יפלו הכוכבים
בסוף כל לילה אני שוב חוזר אלייך
לוותר לא לעמוד לא להפריע
תראי הכל בסוף עובר
ומי יהיה שם כשנגיע

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול